סער, סוס בר־הזעם, נחשב למפחיד ולבלתינשלל. שום אדם לא יכל להתקרב אליו מבלי לחבל. הוא היה במצב של קורבן מתוכנן, עד שיום אחד הופיעה לילדה ריקה, נטועה, שחורה בעיניים ושאיפותיה סתרו מכל אחד. מה שעשתה היא שבררה את הלב של כל הכפר ושינתה את גורלו לנצח.
תפוס את זה, חנוך! צעק הקצב, משולח קפץ רך עליו, שהנערה היסתה ברגע רגיש. אביב, חיי את האורח בידיה, רצה במדרכה הצרה של המחתרה, רגליה יחפות על האבנים, בעוד קולות המבוגרים מתפזרים מאחורי חומות הישון.
לא ידעה מה השעה, ולא כמה זמן עבר מאז האוכל האחרון. היא ידעה רק דבר אחד: אין לה לשהות במקום זמן ממושך. חצתה את כיכר העיר, נכנסה לשיחים מאחורי האורווה שבצידקת. שם, בין קרנות העצים, חבאה את עצמה, רגליה מתכרכבות אל חזה.
הלחם היה קשה, אך לא נחשב. היא לאכלה באיטיות, מביטה על סער שחור, מתעורר בקול רעם. הוא נחרק באדמה במרוצים, קפץ גבוה, נשקף גדול, אפור, זועף. כל פעם שמישהו ניסה להתקרב, הוא עומד בנחישות.
אחד מהם נשבר שבוע קודם, שבר את זרועו. מאז אף אחד לא נכנס למרתף בלי מקל. אביב צפתה בפחדו של סער, והיה לה עניין מיוחד במראהו. היא חשה בורח מהפחד, מתקרבת בכבוד, כמו מגן שהייתה.
הדלת נפתחה בחזקה ויצא מר ארן, בעל האורווה. הוא הלך ברצינות, מלווה בשני עובדים: אחד עם תיק, השני עם חבל גס. אין לנו עוד סיכון, אמר מר ארן בקול נמוך. החיה הזו לא משמשת. היא נחשבת לקללה או לשיגעון. נקריב אותה ביום שני.
בטח, אדוני? שאל אחד מהשורים. אפשר למכור אותה במחיר נמוך. אולי מישהו ירצה. מר ארן גרגר: היא ברכה מסוכנת. החלטתי. האוחזים נמשכו, אך אביב נצמדה למקום, אצבעותיה מצומדות על בד השמלה המחוררת.
מילת הקורבן הרעידה אותה כצליל עמוק. סער המשיך להרעיש, שריפת הרוח משתקפת על פני השחר. אביב נחה עליו, עיניה הבהיקו ברגישות.
ללא מחשבה, קמה, חרטה דרך השיחים ונעלמה. בלילה הראשון של האורווה, האורות כבו, הפועלים נרדמו בחרבות, והרוח נזזה בין ענפי האקזיטרי המסתובב סביב השער. אביב צפה עד שהכל השתק, ואז חצתה את הדרך בעדינות דרך משקוף העץ הבלוי.
הירח היה כמסך לבן. סער ראה אותה מיד, נחרק בקול רם. היא נעצרה שלושה מטרים ממנו, לא התקרבה יותר. לא אמרה דבר, רק ישבה, לא ברחה, לא שלפה יד, רק השכיחה ראש ופנתה. הסוס נאנח, אך לא נגע. הוא נשם בקצב מהיר, כאילו לא הבין מה היא עושה בקרבתו. עיניו נפגשו. כמה דקות, אולי שעות, עברו. לבסוף, הסוס נכנע, שכיב את ראשו והשתקע על האדמה, פונה אליה בגב. אביב לא בכתה, לא צחקה, רק נשמה עמוק.
כאשר השחר התחיל לתפוס, קמה לאט, יצאה דרך אותה פתיחה וחזרה לתוך השיחים. הלילה השפיע עליה, והאור היה כמשמר. כשקרני השמש החלו לדלות מאחורי ההרים, אביב נעלמה. אף אחד לא שם לב לחסרה, אף אחד לא ידע על היוותה.
סער נשאר פגוע באחד הפינות של האורווה, ראשו נמוך, עיניו קצות. הוא לא תזזז כמו פעם, לא נאנח ולא נגע בחשק. העובדים של האורווה, המורגלים באלימות שלו, עמדו לצפות בו בכפייה.
מה קרה לו? שאל רמי, ראש העיר. איני יודע, אך לא מרגש אותי, ענה יוסף, מניח שק של שיבולת קוואי על גלגל עגלה. זה נראה חולה, רגוע כאילו חולה.
מר ארן הגיע מעט לאחר מכן, כובע רחב קפלים, צעדו כבדי, כמו תמיד עם מצחוק פקוד ומבט עייף. הוא הסתכל אל הסוס, והעובדים נעמדו, פותחים את שער האורווה. מר ארן לחש: זה היה כך, סידרתי אותו, הוא לא זז כמעט. לא רצה אף מאכל. קפץ ראשו, חיבק את האדמה, והלך אל האורווה בזהירות, ידיו בכיסים, מבטו קפוץ על החיה.
סער הרים ראשו כששמע אותו, אך לא קם, רק הביט. האוזניים אינן נגעו לאחור. השרירים שנסגרו לפני היו רכים כעת. אולי עייף מהמאבק, אמר אחד מהעובדים מהמעקה. אולי הבין. מר ארן נחרז: סוסים כאלו לא מבינים. רק מחכים לרגע לשחרר זעם. הוא לקח כמה אדמה לחה, נחת אותה במרפסתו. קיבלתי החלטה, אמר, עומד חזק. החיה הזאת חייבת ללכת.
העובדים השקטו, ידעו למה אומר הליכה. קראו לוטרינר, ציווה מר ארן. רוצה להיות נוכח כשיעשו זאת. בלי טעות. מהר. רמי רק אנף בראשו.
החשבה על סער נשברה לעד. כולם חזרו למלא את הפחד, וזרקנו עליו פטמות. סיפורו של הסוס הפך למיתוס, והעיר כולה חיבתה את הסיפור של הילדה האורחת.
אבל אביב, למרות שכל הפחדים, המשיכה לבוא אל האורווה, לשבת במקום המסודר, לקשיב לרעשים של סער, לחוש את נשימתו, עד שמתי על ראשו. היא נזכרה ברגע של תום העיניים, ברגע שבו סער כינס את עצמו ונתן לה מקום.
הקיץ עבר, החורף נכנס, והקולות של הקטורת והקפה של מר ארן נצלו במרפסת, כשאביב סיפרה למשפחתה, מרת תוריה, על הדרך שבה היא מצאה כוח במקום שאיבדה הכול.
הקשר ביניהם הפך למפגש של לבבות, של ילדים שנשארו בשאריות האור ובכל הרגעים של הפחד והחסד. סער נותר בחיים, אבל לא יותר ככוח בלתי מתפשר, אלא כחבר שמבין את השקט של ילדה שחיפשה מקום להתחבר אליו.
בזיכרון של השנים שעברו, כולם זוכרים את היום שבו הילדה התקרבה אל הסוס הבורח, והפכה את האורווה למקלט של שלווה, במקום של פחד. ובכך, גם האורווה, גם סער, וגם אביב מצאו את מקומם בעולם.
