יותם עובד בכביש הרכבות, והקולגות שלו כמעט ולא מדברים איתו. הוא נהג מקצועי, אחראי, אבל מרחיק עצמו מהחברה. אף אחד לא רוצה לשתף איתו משמרת, והוא מרוצה מכך. הוא מקבל את הכינוי “קודרו” מהשגרה, וכך הוא נקרא במרבה מקרים, כשפשוט שוכחים את שמו האמיתי.
המסע של היום הוא רגיל מסלול מבוסס, משא כבד, אין דבר יוצא דופן. הוא נוהג, מתבונן בכביש, ושומע ברקע של פסטיבל רדיו מקומי. פתאום, ליד השפתון, הוא מבחין במשהו זז בחשילה. הוא מתקרב, גורם לעצור את המשאית, ויוצא לבדוק מה קורה.
חתול גדול בעל פסים מרימים גרו, מתעטף בדם ולכלוך, נאנח כאילו הוא חווה את חיזוק חייהו. יותם מתקרב אליו ושואל: “איך זה קרה, פרו?” החתול מגרגר בחוזקה ומענה בקול חורק, כאילו הוא אומר שאין צורך בעזרה.
יותם נזכר בחתול של סבתו, שחלק עם הילד הקטן שלו חום הלבבות ליד האח של המשפחה. הוא מרגיש צער ומחליט לקחת את החתול למרפאה ויטרט.
הוא מושיט יד ברגישות, קולט את החתול בתיק המשאית ומניח אותו בעדינות בתא האחורי. החתול מתמקם, נרגע, כאילו הוא מקבל החלטה שהכול יסתדר.
הוא מסטה מהכביש הראשי ונסע לעיר קטנה בחיפה, שם מוצא מרפאת וטרינרית. הרופא מביט בו בחיוך, “תודה על ההבאה, נזיק לנו”. הוא מנקה, מניח קשקשי גב, ומבטיח להחזיר את החתול למצב טוב.
הווטרינר מוסיף: “אין לנו מקלט לחיות, וגם לא מקבלין חתולים. הוא בריא, אבל אין מקום ללקוח”. החתול מביט ביותם בעיניים ירוקות, והרגש של יותם מתפשט בחמימות.
במרפאה, שתי נשים מדברות בלהט: אחת אומרת שאמה של לנה בוכה, והשנייה מתארת איך הבעל שלה מתעלל. יותם מאזין, אבל אינו מתערב, כי הוא יודע שעבודה לא מאפשרת לו להיכנס לתוכניות של אחרים.
הווטרינר מוסר לו חתול מבולבל: “קח אותו, זה יהיה עליך”. הוא מודה, קולט את החתול, ומחליט להמשיך בדרכו.
בזמן שהוא נוסע, רואה על השפתון שני דמויות אמא מבוהלת ובת שלה, תמר, מחזיקים ידיים. היא קוראת: “אנחנו נאלץ להמשיך!”. יותם משיב בקול חמור: “לא לוקח לי משאית”.
החתול מגרגר בחוזקה: “מיאו!”. יותם מבין שהחתול רוצה עזרה, והוא מציע לקחת אותם יחד. האמא מתפלאת: “אנחנו נגיע לעיר יפו, כשלושה קילומטרים מכאן”. היא מתארת איך הם מאחרים על משלוח, ומבטיחה לשלם לו 200 על העזרה.
יותם מסכים, ומוציא את החתול למרפאה, שם הוא משתחווה, מתגנב ברגליו של תמר. האמא מודה בחום, חותמת על ההבנה שבאופן פתאומי קיבלה עזרה.
בזמן הנסיעה, החתול נובח, משאיר ריח של ריח קבוע על ברכיים של תמר, והיא מחזיקה אותו בחום. היא אומרת: “זה יהיה שם, נביא אותו למקום”.
יותם מציע: “אוכל לקחת אתכם, ואם תביאו לי את החתול, אוכל להמשיך”. האמא מתרגשת, מסבירה שהיא עובדת בוטרינריה בעיר רמת-גן, ואין לה מקום אחר לשים את החתול. היא מוסיפה שנפגשה עם דודתו של יותם.
החתול מגרגר, תמר מסבירת שהחתול שלו חמוד במיוחד. יותם משיב: “אחלה, נמשיך”. הוא קולט את הטלפון של האמא, משיחה בניסיון למצוא מקלט לחייתה, והאמא משיבה שאין לה טלפון, והבעל שלה בעיות.
בסיומה של היום, יותם משאיר את תמר ואת האמא בכתובת של מכון וטרינרי קטן בחדרה, והחתול נשאר איתו במושב הנעילה של המשאית. תמר מתגעגעת, מחזיקה בחתול, ונפשה מתקרבת ליותם.
הוא מתלבט אם לחזור אל המשאית שלו, או להישאר כדי לעזור במצב שגרתי. הוא מציע לעצמו “אולי זה רק מזל”. הוא משאיר את תמר משולבת בחיבוק, והחתול משגר לקולו “מיאו”. הוא ממשיך לנסוע על כביש 6, מרגיש שהחיים שלו משתנים, כמו קרח שנמס באביב.
שלושה שבועות עוברים, והחתול מקבל טיפול, והפך לחלק בלתי נפרד מהצוות של יותם. הוא חוזר לעיר חיפה, פוגש את האמא שוב שם היא עומדת עם תמר מחייכת. היא אומרת: “החתול מצא בית”. יותם משיב בחיוך: “כן, ובשבילי הוא הפך לחבר נאמן”.
הסיפור על יותם והחתול שלו מתפשט ברשתות החברתיות, אנשים מקישים עליו, מודים על העזרה. הוא מרגיש שהקור רוח שחלף, והחיים שלו נעשים קלים יותר. הוא ממשיך לנהוג, והחתול יושב על משקפתו, מתבונן בנוף, ומפזר תנועות של אהבה על הדרך.
