פתחו את התיק, עכשיו! במצלמה ניכר הכל, אין בריחה! התרסקו!
המילים חתכו את האוויר. במפעל נעליים של בית קפה בתל אביב, רעש המכונות נקטע פתאום. האחראית, גברת כהן, עמדה זרועה זרועות, מבטה קפאון נצמד למרים, אישה דקה עם עיניים גדולות ועייפות. סביב ריח של עור מתובל, דבק וקור חורפי.
מרים לחצה את התיק לחזה כמו תינוק. לאחר מכן היא הנידה בראש.
בבקשה
במצלמה נראה בבהירות, אמרה גברת כהן בקול קר, בלי להרים קול. התרסקו.
אצבעותיה של מרים רעדו כשהיא פתחה את רוכסן התיק. הוציאה כריך עטוף בנייר, זוג גרביים עבות, פנקס קופונים, ולבסוף זוג נעלי בוט קטנות: עור קפה, מרופדות בפרווה, עם שני כוכבים כסף בצד. יופי של חורף.
למי זה? שאלה האחראית, בקול נמוך.
מרים כיוותה מבט חודר.
לבת שלי, אורלי. היא לובשת נעלי ספורט קרועים. הרגליים קורסות בקור.
למה לא ביקשת משכנתא?
כי אין לי מי שיבטיח לי. אין לי מי שאפשר להתקשר אליו. אני לבד. אביה נעלם.
במפעל מישהו שהק. קולגה קפצה צעד קדימה, ואז עצרה. גברת כהן לקחה את הנעליים ביד, הרגישה את התפרים, משכה את הרוכסן. הן היו מושלמות מוצר שלה, עבודתם. רק אז היא הבחינה: על הסוליה מרים רשמה בעט מספר 29 מידה של אורלי.
אני מפטרת אותך על גניבה, את יודעת זאת, נכון?
מרים הרימה ראש ללא דמעה. בושה לא עושה רעש.
בבקשה תנו לי עוד יום אחד. מחר ערב חג הסנטה.
אינני מתפשרת, קיצצה האחראית. לכי הביתה, אני אתקשר אלייך.
מרים יצאה מתנדנדת, כאילו הדלת דחפה אותה החוצה. המפעל חזר לשאף פעולתו.
בקרת הלילה, במשרד שלה, גברת כהן חקרה שוב את הקלטות. ראו את מרים מביטה ברצף בנעליים, מרים אותן לאור לראות את הפרווה; משכה את הסוליה אל הפנים לשנייה; חזרה ושמה אותן בתיק, רועדת, כאילו הכניסה לתוכו קצה של תקווה.
על השולחן, ליד תה שכח, עמדה פנקסת רישומים: בונוסים לחנוכה, קופונים, תוספות. רק מספרים. שום דבר על הקור בנעלי הילד.
היא לקחה טלפון, חיפשה את כתובת מרים בקובץ העובדים, רשמה על פתק, קמה, נזלה למחסן, בחרה זוג נעליים חדשות אותו מידה, אותה פרווה ביקשה מהבנות באריזה לשים סרט אדום, ויצאה.
השלג החל ליפול ברוח קלה. בניין מרים בשכונה הוותיקה בעל מדרגות אפלות וקפואות. גברת כהן עלתה לקומה שלישית, עם הקופסה בזרועה, ודפקה.
הדלת נפתחה לבת חולפת, שערה קשור בקווצים משונים. אורלי. היא לבשה פיג’מה דקה וגרביים לא מתאימות.
אמא לא כאן היא בחנות, קונה לחם.
אם תרצי, אשוב לרגע, אם תתני לי להיכנס, אמרה האחראית בחיוך.
במעבר הריח היה חם מהכיריים, אך החדר הריח עוני טהור ודאגה. על השולחן, נעלי ישנות מצוירות תפוזים בעיפרון סימן לסבא ניקה, אולי.
איך קוראים לך?
אורלי. ואת?
אני חברה של אמא בעבודה.
גברת כהן הניחה את הקופסה על השולחן.
אורלי, את יודעת מי מגיע הלילה?
סבא ניקה. אבל הוא כנראה טעה בכתובת השנה שעברה. עבר אצלנו ולא מצא דבר בחלון. אולי יופנה לשכנה יש לה חלון גדול יותר.
סבא ניקה לעולם לא טועה, אמרה האחראית, עם תחושה בצוואר. לפעמים הוא רק מתבלבל במחשבות האנשים, וכשמצא לב אמיץ, הוא לא ישכח אותו.
היא פתחו את הקופסה. הנעליים זרקו אור חמים בחדר, כמו מנורת נוחה. אורלי הרימה את ידה אל פיה.
בשבילי?
בשבילך. שומרת רגלייך חמות וראשך גבוה.
הילדה נגעה בפרווה, וללא היסוס חיבקה אותה. זה היה חיבוק הילדים כשמגלים טוב.
הדלת נפתחה שוב: מירים, לחייה אדומות מרטיבות בקור. כשראתה את האחראית, היא קיבלה עוצר.
גברת מצטערת. מחר אביא נעליים
לא צריך להביא יותר, אמרה גברת כהן ברוגע. אלו בשביל אורלי.
אלך, אני יודעת
אל תיסעי לשום מקום. מחר תבואי למשרד. נעצב תוכנית. משכנתא קבועה לחורף, משמרת שעה קצרה כדי שתוכלי לקחת את הילדה לחינוך, ורשימת אנשי קשר למקרה צורך. במפעל נקים קופסה של סוליה טובה הסוליה הטובה.
לכל מי שמדריך בחורף קשה.
מרים הנידה בראש, לא ידעה איך לעמוד במילים כאלה. מימתה הייתה לומר תודה, אך דמעות מילאו עיניה.
למה?
כי אינני רוצה לנהל מפעל נעליים. רוצה לשמור אנשים על רגליהם, לא רק לייצר נעליים. והיום למדתי זאת מהבת שלך.
אורלי גסה אצבעותיה בפרווה של הנעליים החדשות.
במדרגות נשמע שכנה פותח דלת בקול, הרוח נמתחת סביב העקבים, והשלג מגביר את צעדיו. במטבח, המרק התחיל להריח כבית.
גברת כהן יצאה לשעת לילה עם לב קל.
למחרת, במפעל, העובדים מצאו קופסה גדולה, מתוייגת בעט: הסוליה הטובה לחורפים שלנו. בפנים גרביים עבות, כפפות, קופונים לארוחות, נעליים. הנשים הסתכלו אחת על השנייה וחייכו.
במקום ההוא, עם ריח עור ודבק, משהו השתנה בפנים, כמו ריפוד חדש. ולפעם ראשונה אחרי זמן רב, החורף נראה רק כמזג אוויר, לא כגזרת דין.
לפעמים, בין גניבה לצעקת עזרה יש רק סוליה של ילד. כשאתה שומע לפני שמחליט, אתה לא רק מציל עבודה אתה מציל דרך של מישהו בעולם.
