יום שלישי, 12 ביוני 2025
היום אני הולכת למזכרת שלי, כמו תמיד, אחרי משמרת במרפאה הכפרית של עין חרוד. אני יושבת על הכסא הקטן מעץ, מקשיבה לקולות הרגילים של הרהיטים הישנים הצעד על המזרקה של הקיר מרעיש פעמיים, פעמיים, כאילו הוא מודד את קצב החיים. חושבת כמה נפשות עברו כאן, כמה דמעות ספוגו במזרון הישנות שהכיסינו במפה ישנה.
פתאום הדלת נפתחה ברעיש רעוע, כאילו היא קפאה מהקור. על המשען עמדה ציפורה קראינובה, גבוהה כמו שלד, יבשקשה, בלי דמעה שזורה בבקעת הלב. ארבעים שנה אני רואה אותה, ולפני ארבעים שנה היא נראתה כאבן, ועיניה היו שני שבירי קרח.
היא נכנסה בשקט, הורידה משקף רטוב משערה האפור, ותולה אותו על הקולב כמו מדליה. ישבה בקצה הכסא, גב ישר, ידיים על הברכיים, קשת אצבעותיה הצרה.
שלום, סיימונובה קולה היה קשוח, אחיד כמו קיר חימר.
שלום ציפורה, מה מביא אותך? הלב רועד?
היא נעמדה רגע, מבטה לכיוון החלון, על גשם אפור. ואז לחשה בקול דק שאני כמעט לא שמעה:
אליהו מת.
הלב שלי נפל עד הקרסוליים. אליהו אליהו קוגלו. הוא, האהוב שהיה אמור להפוך לבעלה לפני ארבעים שנה. כל הכפר זוכר את סיפורם, כאילו היה אגדה אפלה. בתיהם מצדו של הנהר, שניים מול זה, וכך חיו ארבעים שנה כמו שני גדופים של נהר שלא נפגשו. בלי מילה, בלי מבט. אם ציפורה עוברת לחוף הימני לשוק, אליהו מחכה עד שהיא נעלמת, כדי לחצות לצד השמאלי. מלחמה של קרח, שקטה, אבל יותר מפחידה.
הרופאים מהאזור ביקשו, המשיכה ציפורה בקול האבן אמרו שלושהארבעה ימים, לא יותר. הוא יגמר.
הסתכלתי עליה ולחתי מה תכלית ביקור זה? להביא חדשות? לשמוח? אבל בעיניה הקפואות לא היה שמחה, ולא עצב. ריק, כמו אדמה שרופה.
הייתי איתו, סיימונובה. עכשיו עכשיו הוא.
הדברים נקטעו, מילים נעלמו. ציפורה? אליהו? הנהר שלנו, האם יחזור לאחור?
היא קראה במחשבותיי, חייכה בפינה אחת של פייה מריר, מאיים.
שכנתו, קלאודיה, הגיעה הבוקר. היא קראה לו, רוצה לבקש סליחה לפני המוות. הלכתי. חשבתי לבוא, לראות בעיניו בפעם האחרונה. שגם אם הוא לא נשרד, אשאר כאן. לא סללתי.
השתשתה, והמרפאה נשתה שקט. הלב שלי דפק בקול רועם. ציפורה חיבתה את ידיה עד שהעצמות הלבנות נברחו. הבנתי ברגע הזה שהסכר שבנתה ארבעים שנה עומד להישבר.
באתי והוא שוכב, מיובש לגמרי, עור ועצמות. העיניים שלו נופלות, נושם רק לפעמים. הוא ראה אותי, שפתיו רועדות, לא מצליח לדבר. רק מביט, ובעיניו לא פחד, סיימונובה, אלא יגון מת. כאילו הוא מת מהגעגועים, ולא מהמחלות. הוא שלח לי ידך, יבשה כמו ענף סתיו
ציפורה השתשתה, ודמע אחד, דמעה חיסרת, כבדה, מלוחה, של ארבעים שנות צער, גלגלה על לחייה כאבן גרנית.
ואני אני, סיימונובה לא צלחתי. לא הצלחתי לתפוס את ידו. עומדת עליו כמו פסל, ובאוזני נשמע צליל המילים של אבא שלי, פאול. הוא תמיד אמר: ציפורה, את אתן לך לאליהו ויהיה לי שקט. בחור אמין. וכאשר אליהו שב מהעיר עם תיקים, אבא נפל בחולי. שבוע אחרי הוא מת. לפני מותו רק אמר לי: בת, אל תסלחי לבגידה. לעולם. ולכן שלא סלחתי. עומדת ליד אליהו רואה איך הוא כבה, ורוצה לצעוק: לא אסלח! מבינה? לא בשבילי, אלא בשביל אבא! המילים נקעו בגרוני. כעס על עצמי, שנאת עצומה מה אני? סיימונובה? מה לי במקום הלב? הוא מת, ואני לא שלחתי לו יד. הסתובבתי והלכתי.
היא כיסתה פניה בידיה, וכתפיה רעדו בצפצופים בלתי נשמעים. לא בכיה, רק נשברה מבפנים. כל הגאווה, כל העוצמה שלה מתפוצצו לאבק על הכיסא הישן שלי.
הצעתי לה כוס זכוכית, ממלאת במים ותריסר ואליבר. היא קיבלה, אצבעותיה רועדות, הכוס פיטמת על שיניה. שתתה בכוח.
כל חיי, סיימונובה, חייתי עם הכאב הזה. חימם אותי כמו תנור. לא נתן לי להרגיש רחמים. החזקתי את הבית בכתף, הגינה שלי נטועה, בלי גרגר, בלי עלה. כל זה נגדו, כדי שיראה איך אני חיה בלעדיו. ועכשיו הוא מת, ומה יישאר? עם ריקנות אחת
הסתכלתי עליה, והנפש שלה לא במקום. כך זה קורה, אהוביי. סוחרים בטינה, מגדלים אותה כמו תינוק, והיא אוכלת אותך מבפנים. חושבים שהיא כוח, אך היא צלב, כלא.
לך אליו, ציפורה אמרתי בקשירה. לך. לא בשבילו. בשבילך. לא בשביל סליחה, רק עבור היות נוכחת. למות לבד זה מפחיד.
היא הרימה מבט מלא ייסור, ולבי נמס.
לא אצליח, סיימונובה. לא אצליח. אני אבן, לא אדם.
ויצאה, בדיוק כמו שהגיעה, חיבתה את המפלה הרטובה ונעלמה בחרב של הגשם האפור.
כל הערב הלכתי במצב של חוסר הוודאות. כל הזמן חשבתי עליהם, על הנהר שהפריד גורלות, על הגאווה שהייתה חזקה מהאהבה, על האמירה של אבא שהפכה לקללה לכל החיים. הלילה לא נרדם, הסתובבתי במיטה. בבוקר החלטתי ללכת לבד אל אליהו. אתן זריקת משככי כאב ואשב לשבת. לא כמטפלת, אלא כאדם.
לבשתי מעיל, נעלי עור, והלכתי על הגשר לצד השני. השחר כבר קם, ערפל מתפשט מעל נהר הירדן, לבן כמו חלב. הגעתי לביתו של אליהו, הלב תוקע פחדתי שאני מאחרת.
הדלת למרפסת פתוחה. נכנסתי בעדינות. ריח של עץ ישן, עשבים ותמרי עוף. הפסקתי. מאיפה מרק העוף? הגעתי לחדר ובטתי הפלא!
אליהו יושב ליד תנור, מזיע בחולצה. ציפורה במגפיים, בחולצה ישנה, שיער חבוי מצמרת. פניה עייפות, אך חיה. היא ראתה אותי, נמתקה, הצביע על השפתיים: שקט, סיימונובה. הוא ישן.
גששתי אל המיטה. אליהו חיוור, אבל נושם ברוגע, לא כמו מת. על משטח הלבנה כוס מרק תות ושבר של עוגייה.
אנחנו יצאנו למטבח, היא הפכה את הדלת ונחתה על הכיסא.
אחרי שנא? לחשה. אחרי זה אלך הביתה. הלכתי משוכות לשולחן, מקום שלא מצא לי. כאילו חיה בשרי מתגנבת בתוכי. ואז הבנתי לא כעס, אלא פחד. פחד שהוא יעזוב, ואני אשאר עם האבן בלב. וכאילו אבא בתמונה מביט בידי, מניד ראשו. לא מה שהוא רצה, לא מה שהוא חשב לא רציתי שהבת שלו תשרוף את חייה בשנאה.
היא נשפה, הנשיפה הייתה כמו שחרור.
לקחתי חוט, הכנתי מרק עוף, הלכתי אליו בלילה. אם הוא ימות, לפחות אשאר לצידו כמו בןאדם. נכנסתי, הוא שכיב, בקש שתייה. נגעתי בשפתיו, הכנסתי מרק למרית. הוא שתה לגימה, לגימה ואז פתח עיניים, הביט בי וילחש: ציפורה ציפור קטנה שלי סלחי. והחל לבכות. תארי, סיימונובה? המורה, האבן בכו.
ואת? נשפתי. מה איתך?
ציפורה הסתכלת על ידיה המרות, מונחות ברגליה.
אני פשוט ישבתי לצידו, אחזתי בידו. כל הלילה לא אמרתי לו סולחת. לא יכולתי לשקר. לא סללתי אותו, סיימונובה, על אבא, על ארבעים שנה של צרה שרופה. זה לא נעלם כמו גבול נר. אבל ישבתי, אחזתי בידו, והרגשתי שהכעס מתפוגג בטיפהטיפה. כאילו הוא לא הוא, ואני מתרפאה. בבוקר הוא נרדם בשלום, החום ירד. הוא יחיה, כנראה האויב שלי.
חצי שנה עברו. הסתיו הפך לחורף, החורף נמס באביב, ועכשיו הקיץ במלואו, השמש חמה, הדשא ירוק, הדבורים מזמזמות על פרחי שיבולתשועל ברכה!
אליהו קם באיטיות, לא מיד. ציפורה עזרה לו לדרוך. כל יום היא עוברת לו משמאל לימין של הנהר, מביאה חלב, מאפה, בלי מילים. הוא אוכל, אומר תודה, ציפורה. היא מהנהן ויוצאת. כל הכפר צופה בשקט, חולם שהשלום המתון לא יופיע.
זוכרת איך הלכתי מרחוב זכרוב, קטעתי דרך לביתו של אליהו. ראיתי תמונה של שניים, ישובין, סתומים. הוא מכין צעצוע מעץ לילדי השכנים, והיא חותכת תפוחי אדמה בקערה, מספרת על המלפפונים שצמחו היום. קרני השמש חודרות דרך עלי תתהעץ, מפזרות אור על פניהם. השקט סביב, שלווה עד שאפילו נשימה צריכה להיות שקטה.
הוא לא קורא לה ציפור, והיא לא מסתכלת עליו בעיניים של אהבה נעורים. הם לא בני זוג. הם שני זקנים, שני שכנים של נהר, שלמדו בבגרותו של החיים מה שחשוב באמת חום יד משופעת וכוס מרק. הם חייכו אליי.
סיימונובה, שבו! קרה אליהו, מתייצב. ציפורה מביאה קב קלה מהמרתף!
ישבתי, שתיתי קב קפיץ קר, הסתכלתי עליהם, על הנהר שמבריק בשמש, חשבתי אמור לי, אהוביי, מה זה היה? חוסר סליחה? או צורת סליחה העליונה שאין מילים לה? מה דעתכם?
אם הסיפורים שלי נוגעים בלבכם, הצטרפו אלי. נזכור, נבכה, ונצחק יחד.
