אל תזוז, אל תדבר, אתה במצב מסוכן.
המילים חורגות את הלילה כמו סכין. איתן קרן, מנכ”ל חברת ארז טק, נלחץ. לפני שניות ספורות יצא מהקופה של מכוניתו במדרכה החשוכה מאחורי מלון הילטון בתל אביב, מנסה להימלט מהפוטוגרפים המתיישבים בחוץ. עכשיו, נערה רפויה, שערה סורק ופרצופה מכוסה באבק, מושכת אותו לאפלה.
לפני שיתאפשר לו לשאול, היא חיבקה אותו בשפתיה.
לרגע, כל העולם קפא. ריח הגשם, ידיו הרועדות על חיי חולצתו, ריח הלב של רחוב התחתון כולם נמסו לשקט. פתאום, למינוזינה שחורה נעברה במהירות על המדרכה, זכוכיותיה מעורפלות, אורותיה כבויים. גבר נוטה אל החלון ומביט ברחוב. הלב של איתן מתפוצץ. הם מחפשים אותו
הנערה, בת כמעט עשרים, בחולצה קרועה, נעה תחילה למרחק.
אתה בטוח עכשיו, לחשה. אם היית מביט למעלה, הם היו מזהים אותך.
איתן קם בעיניים מופתעות. מי את?
לא משנה, היא השיבה וצעדה לאחור. אל תלך לבד הלילה הזה.
הוא יכול היה לברוח, אבל קולה הרגוע, העוצמתי, אפילו בקור, גרם לו להישאר. ידעת שאני נרדף?
אני רואת דברים, ענתה בקצרה. כשחיי ברחוב, לומדים לראות לפני שמזזים.
שמו היה, כמו שהבין מאוחר יותר, שירז רוז. היא הייתה חסרת בית במשך שנתיים, משנתה ליד תחנת הרכבת המרכזית. ובאותו לילה, היא הצילה את חייו של אחד האנשים העשירים ביותר בתל אביב.
אמתו היא, איתן לא היה אדם שמוותר על תביעות לא פתורות או חובות שלא שולמו.
הערב הזה לא היה סוף סיפורם; הוא היה רק ההתחלה.
איתן מצא אותה שלוש ימים אחרי כן. שלח צוות אבטחה לעקוב אחרי צעדיה, משימה קשה: שירז נעלמה מרדאר, נרדפה לילות במקומות שונים. כשפגש אותה לבסוף מול מיטת קהילתית, נראתה קטנה יותר מזכרתו, אך עיניה האפורות והקפדניות נפגשו בעיניו מיד.
אמרתי לך לא לעקוב, היא אמרה בקצרה.
הצלת לי חיים, השיב איתן. תן לי לפחות להודות.
היא לא חיפשה כסף. אנשים כמוך נותנים כדי להרגיש טוב יותר עם עצמם, היא קראה. אני לא רוצה נדבות.
אז תעשי בשבילי, הציע. יש לך אינסטינקטים שרוב האנשים אינם מחזיקים.
היא צחקה, צחוק חד, חסר הומור. אתה רוצה להעסיק נערה חסרת בית שמיטה מתחת לגשרים?
כן, אמר איתן בפשטות.
הדבר לקח כמה שבועות, והצטרפה בספקנות למערכת האבטחה. בתחילה, הצוות ראה בה רק חולה: ללא רקע, ללא תעודת לימוד, ללא כתובת קבועה. אבל לשירז היה משהו שאין לאחרים: אינטואיציה. היא הרגישה מתי משהו אינו כשורה זרים שממתינים יתר על המידה, רכב שעמד קרוב מדי.
בקרוב, הבין איתן שהיא לא רק מגנה עליו; היא מראה לו כמה הוא עיוור. אתה חי מאחורי חלון, היא אמרה יום אחד. אנשים רואים אותך, אבל אתה לא רואה אותם.
הוא החל להקשיב: אליה, אל הצוות, אפילו לעיר שבנה עליה אימפריה. ובכל שבוע שחלף, השתכללה ההערכה שלו אליה. שתו קפה לשעת הלילה במשרדו, הצחוק שלהם מתפזר על החלונות. היא לא פלרטטה, אך כשחייכה, הוא שכח כמה כוח יש לו וכמה הוא שוכח.
ואז, בלילה אחד, חזרה הצללה של מכונית שחורה מול מבנה קהילתי. הפעם, המטרה הייתה שירז.
הירי היה מיועד לאיתן, והיא לקחה את הפגוע במקום.
דקות ספורות, ברק, קולה של זכוכית נשברת. צוות האבטחה של איתן עצר את היורה לפני שהשתחרר ברחוב. אך מה שראה איתן היה שירז נופלת על מרצפת השיש, הדם מתפשט על שרוולה.
תישאר איתי, הוא לחץ את ידו על פצעתה. עיניה נדמו, לא ברורות, אך שלוות. אני עדיין לא יכול לברוח מהצרות, לחשה בקושי.
אורות בית החולים נראים אינסופיים. שעות עברו עד שהרופא יצא והצהיר שהיא תחייה במינימום. איתן נשאר בחוץ על חדרה כל הלילה, מילותיו הקודמות מהדהדות בראשו: “אתה חי מאחורה של חלון”. הוא היה צודק. הוא בנה חומות של כסף ומוניטין כדי לדחות את העולם, והיא הרסה אותן בנשיקה פתאומית.
חמישה שבועות מאוחר יותר, כשקמה שירז, איתן היה שם. אתה מפוטר, אמר בחשש.
היא חייכה. אתה לא יכול לפטור את עצמך, אני מינה אותך לראש צוות האבטחה האישי שלי.
היא הרימה גבה. אתה בלתי אפשרי.
אולי, הוא ענה, אבל חייבתי לך חיים, פעמיים.
בזמן שהיא התאוששה, ארגן איתן לה בחשאי דירה קטנה, סכום של כמה אלפי שקלים ללימודים והזדמנות חדשה. לא בתור חסד, אלא מתוך אמונה באדם שרואה את העולם בפשטות.
שבוע לאחר מכן, הלכו יחד בטיילת של חוף הים, עלים נושרים כמו לחישות. היא הסתכלה עליו. היית יכול להישאר במגדל שלך, למה לא?
הוא הביט בה והשיב: לפעמים מי שמציל אותך לא מחלץ אותך מהסכנה, הוא מחלץ אותך מעצמך.
