הוא מגיע לגיל שבעים, אחרי שגידל שלושה ילדים. האישה נפטרה לפני שלושים שנה, והוא לא נישא שוב. הוא מנסה, הוא מחפש, הוא לא מזל טוב אפשר למנות סיבות רבות, אבל אין צורך בכך.
שניים מהבנים שלו הם רועשים ולוחמים. הוא מעביר אותם מבית ספר לבית ספר עד שמצא מורה מצטיין לפיזיקה, שמזהה בהם כישרון ברור. מיד כל הריבים והקונפליקטים נעלמים.
הבת, לוי, מתמודדת עם קשיי תקשורת עם חבריה. הפסיכולוג של בית הספר מציע להביא אותה לפסיכיאטר. בדיוק אז מגיע מורה ספרות חדש, שהקמתו חוג לכותבים מתחילים. היא מתחילה לכתוב משעה בבוקר עד בערב, וסיפוריה מודפסים תחילה בעיתון בית הספר ולאחר מכן במועדוני הספרות המקומיים.
בסיום השנה, שני הבנים מתקבלים עם מלגה לאוניברסיטה מכובדת בפקולטה למתמטיקה ופיזיקה, והבת נרשמת ללימודי ספרות. כך הוא נשאר לבד. הוא מרגיש את השקט סביבו, אפילו שהכלב שלו נובח כמו זאב. הוא מתעמק בדיג, בגינון ובגידול חזירים על השטח העצום של הבית שמול נהר הירקון. הוא מרוויח היטב, ומגלה שהמהנדס במפעל מקבל שכר נמוך בהרבה. הוא קונה לילדיו מכוניות זולות, משלים הוצאות קטנות וקנה בגדים נאים.
בזכות כל העיסוקים, הזמן שלו מצטמצם אף יותר. הוא מבלה את היום בעסקי החווה ובמסחר, והדבר מצחיק אותו. עוברים עוד עשר שנים, והיום הולדת השבעים מתקרב. הוא מתכנן לחגוג לבד, כי הבנים כבר עובדים על פרויקט סודי למשרד הביטחון ואין להם זמן לחופשות, והבת נוסעת כל היום לכנסים של סופרים ועיתונאים.
אולי אחר כך, הוא חושב לעצמו. אין מה לחגוג. רק אני, אני לבד, הולך לתחום, אשתה וויסקי, אספר לאשתי איך הילדים גדלו
הבוקר של היום מגיע. הוא קם מוקדם כדי לבדוק את החזירים, שצריך להאכיל היטב. כשיוצא מהבית אל המגרש המואר בכוכבים, הוא נתקל במשהו מוזר במרכז המגרש, עטוף בבד כבד.
מה זה? הוא מתפלא, ופתאום נצמצים כמה פנסי קודקוד. האור מאיר את המשטח, והופיעים בניו עם נשותיהם ונכדיהם, כמה קרובי משפחה, וגם בתו עם גבר גבוה בחיוביות, משקפי עדשות עבות. כולם מחזיקים בלונים, משריקים בקשקשים ומשחקים במפוחים שיוצרים צחוק רם.
יום הולדת שמח, אבא! צועקים כולם ומלטפים אותו. הוא כמעט שוכח מהחפץ שמולו, אך אינם מרשים לו לחזור לבית.
תחכי, אבא, אומרת בתו. תן לי לעטוף אותך בעיניים?
בבקשה, הוא משיב.
היא פותחת אותו בבד שמסביב לצווארו, מסובבת אותו כמה פעמים, ומובילה אותו למקום אחר.
מה תכננתם? שואל הוא.
מתנה, עונה אחד הבנים.
בתקציב? הוא מתנדנד. אני לא צריך שום דבר.
אל תדאג, אומר אחר. זה רק פיסת מתנה קטנה, סמל של תודה.
הם מובילים אותו למקום, והבת מורידה את העיטור. מוזיקה רועשת ממערבלי רמקולים וקולות תוף מתפזרים. הוא עומד מול החפץ העטוף בבד, והילדים מושטים ידיים משני הצדדים ומסירנים את הכיסוי.
בזוהר הפנסי קורה Oldsmobile F88 מבריק! הוא מתפוצץ משמחה, כמעט נופל על הריצפה, אך מתפוס בחיבוק ונשב על כיסא.
אלוהים! אלוהים! הוא מתלהב.
אבא, תנשום, שוטפת לו בתו במים. תמיד רצית רכב כזה.
זה יקר מאוד, מתלונן הוא.
לא יקר יותר מהשקלים, משיב אחד הבנים.
בואו, מוסיפה הבת. שב לתוך המושב, נשאר שם. אנחנו רוצים לצלם.
הוא פותח את הדלת, אך במקום מושב יש קופסה קרטון.
מה זה? שואל הוא.
פתח, אומרים.
הוא פותח, ורואה שני עיניים מבטות אותו מתחת. הוא מוציא גור חמוד של חתול סיני ומלטף אותו:
זה תינוק אמיתי, כמו של אמא שלך, זוכרים? בומקה, היה אחינו הקטן.
זוכרים, אבא, משיבים הילדים.
הוא לא מתיישב במכונית. הוא עולה למעלה, לחדר השני, שם מציג לתמונות של אשתו, מרתה, לילדים. דמעות זולגות מגבותיו:
רואה, מרתה, אני הצלחנו. אף אחד לא שכח רואה?
הילדים לא נותנים לו להיות לבד זמן רב. השולחן למטה ערוך, והחוגגים מתחילים נשקאות.
הבת לוחשת לו באוזן שהיא בחודש הרביעי של ההיריון, ושהיא והחתן שלה מגיעים להתארח אצליו. היא מתכננת לגור כאן, כי העבודה על הספר החדש שלה מאפשרת לה לכתוב מכל מקום, והחתן שלו, שמגיע לישראל מהאיים הווליים, יטוס לבקר את ההורים שלו בניו ברזיל, ובשבועיים הבאים יתקיים החתונה בכנסייה בעיר.
אתה מסכים? שואלת היא.
זה כמו חלום קסום, משיב הוא ומנשק אותה במצח.
היום מתמלא שיחות, תוספות, שתייה וזכרונות. הערב הוא הולך לקבר של מרתה, יושב שם ומדבר איתה. החיים מקבלים משמעות חדשה, במיוחד עם הרכב הזה. הוא חושב לקנות ביגוד של התקופה, להתיישב ולנסוע לעיר הגדולה.
על המיטה נרדם גור חתול סיני קטן.
תום, הוא אומר. תום.
תום מגרגר, מתמתח לגובהו הקטן. הוא משכב, מלטף את בטנו הפרוותי, ונרדם.
בבוקר הוא קם מוקדם, מאכיל חזירים, מטפל בגינה, יוצא לדיג בים התיכון. בחדר למטה נחים בתו והחתן.
בבוקר, הבנים עם משפחותיהם מתעפפים, והשקט חוזר. תום עוקב אחרי בעליו, נופל למזון החזירים, נתקע ברשת של סירות, מנסה לאכול תערובת לדגים. הוא משעשע את גברו:
כאילו הצעירות חזרה, הוא אומר ומלטף את גבו.
תום מיאו, תופס ברגליו את ידו, נוגס בשיניים קטנות.
אופס, בנק, הוא צוחק.
הסיפור אינו סתם סיפור. הוא תזכורת לכל מי שיכול לבקר הורים: אל תחכו למחר. סעו עכשיו!
