יומן, 12 ביולי 2025
היום אני חוזר למחשבות על ההבטחה שהשארתי לעצמי לאהוב את הילד של מישהו אחר כאילו היה שלי. האמת היא שהחיים שלי, עד לפני כמה חודשים, נראים כמו פרק מסדרת טלוויזיה משודרת בחזית של תל אביב: דירת גן קטנה, עבודה במשרד של הייטק, רכב מודרני שנחנה על מימון של חודשי שכר, ארוחות במסעדות גורמה וקניות בבוטיקים של רחוב דיזנגוף. כל מה שצריך היה רק אהבה, והיא הייתה חסרה.
לפני יותר משנה נפרדתי מאישתי, שלקח ממני שבע שנים של נישואין והבין שהרצון שלו הוא לחיות לעצמו, בלי ילדים ובלי “הבלגן המשפחתי”. היא הייתה מדהימה, יותר מדי מושלמת בשביל חיי היום-יום הפשוטים שלי, ואני אדם פשוט, מקובל על ההגינות והיושר, שלפי ההורים שלי תמיד היה מקור לגאווה. הבעיה היא שהוריי גרו בירושלים, ולכן הביקורים בינינו היו נדירים.
היום, אחרי שסיימתי מוקדם מהרגיל בעבודה, נסעתי הביתה, חשבתי על מקלחת משבחת לפני ארוחה בחוץ. לא הייתה לי חשק לבשל, אז קפצתי על מחשבה משוגעת: “למה שלא אשבור את העקרונות שלי לרגע, קח אסאדו וקולה מהשוק, ואזמין לעצמי ערב שונה?” כשהגעתי לשוק הכרמל, ראיתי ילד קטן, בן חמש או שש, יושב על גשרון של בנייה ומדמיע. הלב שלי נתקע כאילו נשבר.
ירדתי מהרכב וניגשתי אליו, התיישבתי ברכיי כדי לא להיראות מאיים.
“אתה מי? מה אתה עושה כאן? איפה ההורים שלך?” שאלתי.
“היי, אני עדן לוי. אני רעב מאוד, ואין לי כסף. אמי הובאה לבית חולים ונשארתי לבד. יש לי פחד גדול,” גרר בעיניים הקטנות.
“שאלת, איפה אביך?” המשכתי.
“לא יודע, אמא אמרה שהוא נעלם כשנולדתי,” ענה בקול כבד מידיו.
“מאיפה אתה מסתובב? כמה זמן אתה כאן ברחוב?” המשכתי לחקור.
“יוםיים, דוד. יש לי מפתחות, אבל אני לא מצליח להיכנס לדלת. אני נושא את עצמי למדרגות במעלית, קר לי מאוד ואני מתגעגע למזון.”
הצעתי לו לקנות משהו ונלך לביתו. קניתי סנדוויצ’ים, חטיפים וקולה, אחזתי בידו והובלתי אותו אל הדירה שלו. המנעול על דלת הכניסה היה גבוה מדי בשבילו, ולכן הוא לא הצליח להיכנס. עם שהגענו פנימה, הוא רץ מיד למטבח, תפס לחם והחל ללעוס בקצב מהיר. הנחתי את השקיות על השולחן ואמרתי:
“נתרחץ ונחליף בגדים נקיים, ואני אכין לנו ארוחת ערב.” הוא הנהן והשתדל להתרחק אל חדר האמבטיה. הצעתי עזרה, אך הוא השיב באומרו שעדן הוא “גבר” וצריך לשמור על עצמו.
בזמן האוכל הוא בלע את האוכל בלי ללעוס, ולאט לאט הוא התעייפ והחל לישון על השולחן. הרמתי אותו על החזה והעברתי לחדר הצעדים, שם שכבתי אותו על המזרן וקיררתי אותו במגבת. הדירה הייתה חד-חדר קטן, אך חמה מאוד, עם תמונות של אמא יפה על מדף קומה. קיבלתי תחושה של שגרה, אבל גם של אחריות חדשה.
התחלתי לתהות בקול דמי: “למה אני כאן? למה אני משקיע את זמני?” אבל כשהסתכלתי על העיניים הישנות של עדן, ידעו שלצידי נמצא מישהו ששייך אלי כעת. נגעתי ברגליו בעדינות, שמרתי על המפתחות והלכתי חזרה למכונית.
חזרתי לדירה, חזרתי למטבח, סדרתי את המוצרים במקרר. באחד הפינות, ליד המראה, נצפה פנקס כתובות. פתחתי אותו, וקראתי את המידע של אמא של עדן שם מלא, תאריך לידה, מספר טלפון. חייגתי, אך הקו היה סגור. חיפשתי במידע של בתי חולים וחשפתי שמדובר בבתי חולים אונקולוגיים בתל אביב. לבי כבד ברגע זה.
הייתי באותו חדר, הסתכלתי על עדן ישן, ואז חזרתי למיטה ובשקט נרדמתי. כשקמתי השמש כבר חודרה דרך החלון. עדן כבר לא היה במיטה, ובמקום זאת נעמדה ראשו עם חיוך רחב.
“דוד, קמת? הוכן לך ארוחת בוקר ושתיית תה,” קרא לי בקול שמח.
הלכתי למטבח, מצאתי שם חצאי לחם מקולפים. הם נראו לי כעת הכי טעימים בעולם.
“עדן, מצאתי היכן שמו את אמך. חושב שזה זמן לבקר אותה, כדי שהיא לא תדאג. אפשר לקרוא לי רק רועי?” שאלתי.
הוא הנהן, ניקה את השולחן וסיימנו לארוז חפצים. בביה”ח מצאנו איזו חדר היא שוכנת בו, ולכחנו שם. כשדחפתי את הדלת, ראיתי פנים עייפות של אמא עם קמטים סביב העיניים. ראייה של בנה גרמה לה דמעות חמות.
“היי, ביני,” אמרתי, “הוא רועי, הוא חבר שלי, הוא עושה לי טוב.”
אמא התבוננה בי והחלה לדמוע.
“לא יודע לאן לפנות, אין לי שום עזרה,” היא לחשה.
הצעתי להקפיד על טיפול, והסברתי שאדאג לעדן עד שהרופא יחליט על המשך. היא ביקשה למען העתיד של הילד, שייקח אותו לביתה הישן של ילדותה לשגרה יציבה יותר. קיבלתי את הכתובת והפרטים של מנהלת בית הספר המיוחד והסכמתי להעביר אותם דרך האחראי.
במשך שלושה שבועות, ביקרתי את אורית מדי יום, הביאתי לה פרחים, חזרתי עם סיפורים משעשעים, היא חייכה יותר ויותר. מצאתי את עצמי מתקרב אליה, מרגיש כאילו מצאתי ייעוד חדש. הרופאה הודיעה שאין יותר מזמן שלם, אך ביקשתי לשפר את תנאי השהייה ולתת לה נוחות.
ביום הרביעי, אחרי כמה ביקורים, היא ביקשה ממני לחתום על נישואין, כדי שהיום אני אבא חוקי של עדן. חשבתי על זה זמן רב, אך הרגשתי שהזדמנות מצוינת להבטיח לילד מקום בטוח ויציב. לקחתי את פרחי השושנה, קיבלתי מצולחן, נכנסתי לחדר, ועם רגש חזק נשקתי ברך.
“אורית, אני רוצה לקחת אותך לאוהלים, לאמוץ את עדן ולגדול אותו כשנולדתי. תסכימי?” שאלתי בקול רועד.
היא הציצה אליי כמו אל מלאך, והקול שלה היה מלא תקווה: “כן.”
הטקס לא ארך הרבה, אך היה משמעותי. הנחתה על האצבע והיה לי תחושת שלמות שלא ידעה. לפני שהחדר הפך לתחום של חיי, שאלתי את הרופא אם אפשר לקחת אותה הביתה, למרות הטיפול הכאב.
הרופא הסכים לעזור, כתב לי הוראות טיפול, ואמר שאם יש צורך, אל אפנה למיון.
במהלך השבוע הבא, העברתי אותה לבית החולים, חיבקתי אותה לפני שהכנתי אותה לשחרור. הוא עדיין נראה כי הוא נושא משקל של חצי אלף שקלים של ריפוד והקפאת זמן.
הערב של החתונה היה חגיגה גדולה, עם חומוס, פלאפלים, יין קארה, וכל המשפחה והחברים חיברו סביבנו. עדן קפץ על הספה משמחה, ולצידו הייתה סבתא לאנה, שצחקה איתו.
שבועות ספורים אחרי, בחיי הלילה, שמתי לב איך אורית מתאוששת בחלקה; היא מתחזקת, ואפילו מצאה כוח להרים את ראשה ולחייך כשקיבלתי אותה בפורמט של חיבוק חם. עם הזמן, ההבטחה שציינתי בפעם הראשונה נשארה בעיניי לאהוב את עדן כמו ילד משלי, ולזכור שבכל מקום שבו אני מגדיר את זה כחלק מהחיים שלי, יש לי מטרה ומשמעות של ממש.
היום, בעומק הלילה, כשמתבונן בחדר שבו אורית נרדמה, ואני יושב על כיסא חם, מביט על תמונת האמא של עדן, מרגיש את המשקל של המילים שהבטחתי: “אני מבטיח לאהוב את הילד של מישהו אחר כאילו היה ילדי.”
התחלתי להאמין שהשתנה לא רק חיי, אלא גם הלב שלי. תוודא שבפעם הבאה שבה אני מרגיש לבד, אחזור לקרוא ליומן הזה, כדי לזכור למה אני כאן, למה אני נלחם, ולמה יש לי מטרה ברורה.
רועי כהן.
