היי, אל תיקחו לי את הכלב. הוא כל מה שיש לי. אני לא כאן בשביל לקחת אותו.
בערב ראש השנה, כאשר שלג כיסה בחוץ את הרחובות הקרים של ירושלים, קפאה השקט הלבן על העיר. במעלית של חניון מאחורי מסעדה יוקרתית, ליד ערימות של קרטונים שבורים ופסולת, נרדם ילד קטן, מתכרבל על הקרח, מחזיק בחום כלב חום רועע בחיבוקו.
ידיו הקטנות עטפו את הכלב כאילו הוא השמיכה היחידה שלו. כך בדיוק מצא אותו דניאל כהן, מנכ”ל מיליארדר שמוכר ביכולת שלו לפטר עובדים בלי רמז של וייה. הוא היה זה עתה יצא מרביב צדקה שבו תרם חצי מיליון שקלים, ובינתיים לא יכל אפילו להביט במראה. כסף לא החזיר לו את בנו, יובל, שנפטר לפני שלוש שנים בחדשות הטלוויזיה של ראש השנה.
והתשובה לשאלת “האם יש לך משקולת?” לא הייתה בכסף. “אדוני,” אמר הנהג שלו בקול נמוך והאט את הרכב. “אתה חייב לראות את זה.”
דניאל הביט דרך החלון כהה ונתקף. שם, בין המיכלים, ישבה ילדה קטנה, אולי בגיל שבע, ישנה על פסולת, ידיה הקטנות שזורים בפרוותו של רקס, הכלב שלו, שמזיע בקור. הוא נעמד קפואה, משקלו של הרגע הרגיש כבד כמו קיר של שלג.
“עצור!” צעק, והלך החוצה, רגליו מרטיבות בשלג, נשימתו מתהפכת לבן. הילדה קמה וגרפה בו במבט מפוחדת. שפתיה קיבלו גוון סגול, פניה חיוורים, והיא לחשה: “בבקשה אל תקחו לי את רקס. הוא כל מה שיש לי.”
דניאל התכנס, קולם שלו רועד. “אני לא כאן בשביל לקחת אותו,” אמר ברוך. “אני כאן לעזור.”
שמה היה תמר, והכלב רקס. הם היו ברחובות כשבועיים, מאז שאמא שלהם, מרב, נרדמה במרפאה ולא קמה יותר. תמר לא בכתה היא חיבקה את רקס חזק יותר, כאילו היה כל העולם שלה.
דניאל חיבק אותה, חבש על כתפיו את המעיל שלו וקרא לה לעלות למכונית. רקס ניב, מסרב להישאר מאחור, ולכן דניאל אמר: “הוא גם בא.”
בביתו, הוא עטף אותה בשמיכות, הכין לה שוקו חם, והכניס אותה לצד האח עם רקס לצידה. הוא לא נגע במחשב הלילה, לא ענה לשיחות, רק צפה איך היא נושמת. בבוקר, תמר קמה מחייכת בריח של פנקייקים.
דניאל לא ביש במאות שנים, וראשונה שניסתה הוא שרף את הכף. תמר צחקה: “אתה גרוע יותר מאמא!” הפעם הראשונה מאז עשר שנים הוא צחק באמת, צחוק ששבר משהו פנימי.
מאוחר יותר, כשהיא ראתה תמונה של אשתו וילדו על מדף האח, היא נשארה שקטה ושאלה: “זה המשפחה שלך?”
דניאל הנהן, כאב בעיניים. “כן, הם היו.” תמר אחזה בيده בעדינות. אולי זה למה אלוהים שלח את רקס כדי לגרום לו לחייך שוב. דבריה פגעו בו עמוק יותר ממה שהיא תכלתה.
הלילה, דניאל לא ישן. הוא חיפש מידע על האם של תמר. הוא התקשר למזכירתו, ושעות אחרי כך גילה שהשם של האמא היה מרב לוין, עובדת חד-פעמית בחברה שלו לפני שפיטרה אותה בתקציב ההקפצות. החתימה שלו הייתה על מכתב הפיטורין.
העולם שלו הסתובב. ההצלחה שלו הרסה חיי אישה והשאירה את בתה לישון בפסולת. הוא הביט בתמר על האח, שינתה שלו, ולבו נחרק. האדם שחשב שהצלחה היא ניצחון, הבין שהיא לא משמעותית אם היא משאירה ילדה כמו תמר בחוץ בקור.
בבוקר הבא, הוא ניגן לפניה, ברך, וקיבל החלטה. “תמר,” הוא לחש, יושב על ברכך.
“את לא תצאי משם יותר. אתה ורקס, אתם בבית עכשיו.” היא הקישה בעיניים. “אתה רוצה שנשאר?” הוא חייך עם דמעות בעיניים: “אני לא רוצה שתצא. אני צריך שתישארי.” תמר חיבקה אותו עד שנפלה על כתפיו, ורקס נבח ברצף, זנבו מתנופף בהתלהבות. ולראשונה אחרי שנים ארוכות, דניאל הרגיש משהו שחושב שאיבד לתמיד שלווה.
בשנים הבאות, דניאל כהן הפך למנכ”ל שמקים מקלטים למשפחות ללא בית ובתי חיית מחמד. כששאלו אותו מה היה המניע, הוא ענה תמיד באותה המילה: זה התחיל בלילה שבו מצאתי ילדה וכלב ישנים על פסולת. הם לא זקוקים לכסף שלי, הם צריכים את הלב שלי.
