שקט. כל כך עמוק עד שאורי בכלל לא שמע עד מה שקרצץ. לא השעון, לא הקול במטבח, לא זרימת המים במקלחת. רק הרחש השקט של המקרר שמיושב בקיר, והרעש המרוחק של העיר מתחת לחלון.
הוא שכב בחדר, מקשיב לשקט הזה. אתמול הבית היה מלא חיים: רחש ריצוף העץ כשהיא, שִׁיר, הלכה מהר, העלה של ספר שהיא קראה על הכורסה, ואפילו קצוץ הציפורניים של החתול על הספה. היום החתול כבר הלך איתה, והשאר הוא הספה הריקה.
רגע ראשון במוחו היה לתפוס את הטלפון, לכתוב לחברים: «בואו בבר, דחוף!» ולשפוך עליהם את כל הכאב, המרירות והזעם. אבל הוא כיבד את עצמו לא לחשוב על זה. דחף אחר, יותר חמדני, היה למצוא מישהי כל מה שיעלה על פניו וימלא את החלל הגדול לצידו הלילה. דרך קלה להרס עצמי, משיכה מוכרת.
במקום זה, קם, הלך למטבח והדליק את הקטור. בזמן שהקיטור הרים, קפץ מבטו למדף בכניסה, שם עדיין מונחת שמיכת הצמר האהובה שלה. «הפסל בראש», נזכר פתאום במאמר שקרא לפני שבוע, כשהיה ברגע של ייאוש.
«טוב, הגיע הזמן לשחרר את הפסל», לחש לעצמו.
החליל בקטן. אסף את כל החפצים שהיא לא לקחה: השמלה, הספר ששכח, המעטפת של הדיו שהתייבשה, הספל עם חתולונים. ארז הכל בקופסה קרטון ולא הוציא על עצמו זעם, פשוט ארז בקפידה ולקח למרתף. מאוחר יותר ייתן לה בחזרה, בלי דרמות. אחרי זה תיקן את המצעים, נטל ריח השפתיים שלה שנשאר, מחק את כל התמונות המשותפות מהטלפון וניקוי את סל המחזור. כל פעולה הייתה כמו להסיר תחבוש מלוכלכת מפצע כואב, אבל נחוץ.
הצעד הבא היה זמן. הזמן הפך למעמס כבד על כתפיו. לפני זה היה מוקדש לערוכים משותפים: ארוחות, סרטים, שיחות משעממות של חצי שעה. עכשיו היה צריך למלא את הריק לא באלכוהול ולא באפלה עצמית, אלא בעצמו.
קנה מנוי למכון כושר. האימונים הראשונים היו גיהינום. הוציא עד הקיא, מרוקן על המכשירים את כל הכעס והאכזבה. טיפות הזיעה על רצפת הרב מיזכירות דמעות. שבוע אחרי שבוע, הגוף התחזק והראש נרגע.
הירשם לקורס איטלקית, שהייתה חלום משותף שרק דחה כל פעם. הלך לבד. מבנים תחביריים מסובכים סחטו מתוך הראש את המחשבות החוזרות. אפילו נסע לעזה, לעיר הים שהייתה לה שִׁיר לא רצתה לבקר שם. ישב בערב על הרציף והביט על השקיעה, והרגיש לראשונה בחודש האחרון עצב עדין, אור של חירות.
היו גם ימים קשים. בלילה הזכרונות לקעו אותו: איך היא צחקה עם ראש משוחררת, או ויכוחים על שטויות. הוא לא ניסה לדחוף אותם, רק נשכב והרגיש את הכאב, כמו שהמאמר ייעץ לתת לו לעלות ולרדת, כמו גל. לפעמים, נעלה במכונית, נסע מחוץ לעיר, טיפס על גבעה מדברית וצעק בקול רם עד שהקול נשבר, עד שהשקט שררה.
יום אחד, חיפש בתיק מכתבים ומצא תמונה של חתונתם. ציפה למכת של עצב או זעם, אבל רק הביט בזוג שמח ולא מודע למחשבות. חשב: «כן, זה היה. היה יפה, והסתיים.»
לא הרגיש שנקמה, לא רצון לחזור, רק תחושה קלה של נוסטלגיה והבנה שהפרק הזה בחייו נסגר.
בערב ההוא פגש חברים. הם צחקו, חילקנו חדשות, תכננו סוף שבוע. אורו פתאום שם לב שלא חשב על שִׁיר כל הערב, היה כאן ועכשיו, היה הוא עצמו שלם, גם אם עם צלקת בלב, אבל נרפאה.
הביט במראה של קפיטריה: מבט חזק, עיניים ברורות. הוא לא ראה את עצמו זה שנים. אולי אף פעם לא.
הפסל הוצא, הפצע נרפא. הוא מוכן ללכת קדימה בלי העומס של העבר, בקלה. החיים שהוא תמיד חלם עליהם רק מתחילים.
פתאום נחשף ריח רע של קלקול, והזדעזעו. האור היה מטושטש, הוא שכב על הספה, באשמת קיבוץ, עם כתמים משונים.
הוא ניסה לקום, והעולם נדחף. הראש כאב. הוא הסתכל סביב קרח של פחד ברחבי הגוף.
זה לא היה הבית המואר והנעים מהחלום, אלא חבילה של בקבוקים ריקים של בירה ושוודיה על הרצפה, כמו חיילים נופלים. על השולחן עמדה פחית של סיגריות מלאה אפיקורים. בגדים מלוכלכים פזורים, והטלוויזיה הוצגה של תכנית לילה.
קשה לקום, הוא הלך לחדר האמבטיה, תפס את הקירות. האור היה חודר וכואב לעיניים. ואז הוא ראה אותו במראה, גבר זר, שלא מגולח, פנים פנימיות, עיניים אדומות, מלאות בושה. זה היה הוא אורו.
כל האור, כל הכוח, כל התחושה של שלמות שהרגיש בחלום, נעלמו, נותרו רק כאב ראש, ועצבות חסרת סוף.
הכל היה חלום. המסלול האשפה, הכושר, האיטלקית, השקיעה רק תרגיל של המוח לברוח מהמציאות הכואבת. בריחה שנראתה כמו נצח, אבל הייתה רק לילה אחד.
נגע בפנים במראה. עור שמן, זקן גרגר, זה היה הוא. לא גבר מצליח, חזק, אלא דמות נופלת שמחפשת לשקוע בכוסות זולות ובאשליות.
השקט בדירה חזר, אבל הפעם הוא היה שקט של קיר, של סוף דרכי. הצליל האיום היה של השעון שמטפטף, קוצר את הזמן שהוצא לשווא.
החלום לא ריפא, הוא היה מראה של פנים האמת. מראה שכזה מזיע, רצון לסגור עיניים ולברוח, אבל אין מה לברוח.
הוא הרים בקבקה ריקה ובעט אותה בפח. נשברה בקול חזק. אחר כך בקבוק שני, שלישי לא בכה, לא צעק, רק בעיניים אבן, התחיל מלחמה עם הבלאגן של חייו.
אסף את כל האשפה, פנה שקיות עם בקבוקים ושברים. פתח חלון, נכנס אוויר קר של חורף, נרקח קפה חזק, ידיו רטטו.
חזר למראה. המבט עדיין עייף, פגוע, אבל עמוק בעיניו נצנץ אור קטן, לא תקווה אלא כעס לבן, כעס על עצמו.
הוא חיבר טלפון, חיפש את מספר של חברו מהאופיס, שהציע עזרה של פסיכולוג לפני חודש. רשם, לא העז לחייג אז. עכשיו לחצו על המספר.
«אורי? קולו נגע כמו דלת חלודה. צריך את העזרה שלך.»
הרים את הסוללה ונשף עמוק. הדרך שהחלום הציג הייתה אשליה, אבל היא הראתה את הדרך. הוא הבין שבכדי להגיע לאדם החזק והטהור מהחלום, צריך לעבור את הגיהינום הזה במציאות, לא בחלום.
הצעד הראשון שלו לא היה למכון ולא לקורס. הצעד הראשון היה במקלחת. לשטוף את היום שלמחרת, לשטוף את האדם הלא מגולח עם הפנים הפגועות. ולהתחיל מחדש. מההתחלה. מחר.
