25 באוקטובר, יום שלישי
ערב שקט. הרחוב ריק כמעט, רק פנסי הרחוב המוצלחים מטילים כתמים צהובים על אספלט קווארטזי. עומד לפני היא, ובינינו תהום של מילים לא נאמרות, למרות שאנחנו קרובים כל כך עד שאני רואה איך ריסותה מרעיד ברוח הליל.
לא אוהבת אותי יותר? שאלתי, כבר יודעת את התשובה.
התקווה, כמו תמיד, חיה גם כשכל ההיגיון לוחש: «זה נגמר».
היא לא מביטה בעיני. אצבעותיה מרטידות את קצה הצמר של הצעיף אותו אשר קניתי לה בחורף שעבר, כשעדיין צחקנו יחד והצחוק שלה היה הצליל האהוב עליי ביותר.
אוהבת אבל לא כמו קודם. אמרה.
הדבר גרם לי להיעף, כאילו מישהו לוחץ על גרונתי ואינו משאיר לי מנשום.
איך? קולי נשמע זר ועצום. כמו חבר? כמו זיכרון? כמו שיר ישן ששירתתי בלב, וכעת רק לנגן ברקע?
שתיקה.
זוכר הכול. איך היא אחזה בי בפעם הראשונה, כאילו פחדה שאני אבקוע. איך לחשה לי בלילה: «אתה שלי», והמילים הפכו את העולם למלא חסד. איך חלמנו על נסיעות, על בית על חוף הים, על ילדים
והיום?
היא מביטה בי, אבל לא רואה. כאילו אני לא אדם, אלא צל של עבר שמפריע לה להמשיך.
למה? שאלתי, קולי רועד. למה את מתנהלת כך? למה אומרת שאת אוהבת, כשבעינייך האש נחלשה? למה מנשקת אותי בלחי כמו קרובה, כשפעם השפתיים שלך היו להבה?
היא קולטת.
לא רציתי לפגוע היא מביעה.
אבל פגעת.
הרגשות פשוט מתפוגגות.
לא, משחרר את ראשי. הרגשות לא נעלמות מעצמן, הן נבגדות. הן נרצחות בטיפהטיפה, בחוסר עניין, בשקר, בפחידות.
היא מסתובבת. אני רואה את הקושי שלה, אך זה לא מקל עליי. אני עדיין אוהב, והיא כבר לא.
עובר זמן. שנה או שתיים? כבר אינני סופר. החיים נמשכים: עבודה, פגישות, שיחות ריקות עם אנשים שלא משאירים עקבות בלב. למדתי לחייך בלי שמחה, לצחוק בלי שמחה. נראתה לי החלק שיכול לאהוב באמת ננעל בעבר עם היא.
יום אחד, במקרה, אירוניה של גורל או סתם סדר, נתקלתי בה.
בקפה “דאלי”, באותו שולחן ליד החלון שבו פעם לחישנו מילים שנראו לנצח. היא יושבת שם, עדיין אותה, רק שונה. לצידה גבר זרים, ידו נשענת על ברכיה, והיא צוחקת, מציצה ראש, קרן שמש משחקת בשערותיה.
קפצתי.
הלב, שכמעט היה אבן, קפץ בחוזקה בטירוף, בלתי מוסבר. הוא זיהה אותה.
ברגע ההוא היא הרימה את מבטה.
המבט שלנו נתפס, והזמן כאילו נעצר.
בעיניה נצנץ משהו בלתי ניתן לתפיסה אולי חרטה, אולי בושה, אולי רק זיכרון חולף של מה שהיה יותר מעמפלה של פגישה מקרית?
לא הספקתי להבין.
היא הפנתה מבטה בפתאומיות, כאילו נשרפה, ואצבעותיה לחצו בחוזק על ידו של האחר. היא לוחשת משהו, מחייכת אך החיוך כעת מתוח, כמעט מצחיק.
ואני
פשוט הלכתי.
לא האטתי, לא הסתכלתי אחורה, לא הצלחתי להותיר לעצמי שום תקווה שווא.
לפעמים המלחמה החזקה ביותר היא הלכתך.
ולא לחזור.
אבל העיר זוכרת. ריצת הרגליים על אריחי המדרכה בתקופת גשם קיצי, צחוק וקשקוש. הספסל בפארק שבו היא קראה לי בפעם הראשונה: פחדתי לאבד אותך. אפילו האוויר בקפה המבורק עדיין נושא ריח של בושם שלה רך, פרחוני, מרמת לב.
יצאתי לרחוב. רוח קרה פגעה בפניי, בדיוק בזמן שהיא מרחיקה מהשוליים שלא צריכים להיראות. הנייד בכיס רימד הודעה ריקה נוספת. הפקק על המסך הציג את פייסבוק: לפני שנה כאן. תמונה. אנחנו. ראשה על כתפי, אצבעותיי בחוטם של שעריה.
כיביתי את המכשיר בפתאומיות.
למחוק?
האצבע רמחה מעל המסך. השנה נשאה איתה פצעים כמו שביר, כמו שבץ, כאילו הוכחה שכל זה היה אמיתי.
היי!
קול מאחורי הגב. הפניתי מבט.
מלצרית הקפה, מתנשפת, הציגה לי צעיף שחור.
שכחת,״ היא חייכה.
זה לא שלי.
אבל לקחתי. הצמר היה רך, כמעט חיי בידי.
תודה,״ אמרתי.
ואז היא עשתה דבר שלא ציפיתי לו.
מכאיב?״ שאלה בקול רך, בחוסר מִשְׂכָּל.
הסתכלתי עליה עיניים חומות, נימי קמטים, קול חוסר ביטחון.
לפני כן כן,״ הייתי כן.
ועכשיו?״
הבנת שצירפתי עלי צעיף של מישהו אחר. סיפור של מישהו אחר. תחושות של מישהו אחר.
עכשיו אני רק חי.
היא הנהנה, כאילו חשה דבר חשוב.
רוצה קפה?״ הציעה פתאום. סיימתי משמרת.
צחקתי. באמת, לראשונה אחרי חודשים.
כן, אשמח.
היא שפכה קפה לכוס פורצלן עבה לא כוס רגילה, אלא שלה, עם סדק קטן בידית ועיטור פרח עדין על השפה.
סוכר?״ שאלה, כבר יודעת את תשובתי.
שני קוביות,״ עניתי, למרות שבדרך כלל הייתי שותה בלי סוכר.
היא חייכה, כאילו תפסה אותי באשמת קטנה, אך לא אמרה דבר. הניחה את הקוביות וצלצלות קלוות נגעו בתחתית.
הקפה היה חזק, עם מרקם מריר, בדיוק מה שנדרש ברגע הזה. לקחתי לגימה והרגשתי בפעם הראשונה מזה השנה שהטעם חזר אליי.
איך?״ שאלה, נענתה באטייה.
כמו החיים,״ השבתי. מריר, אבל יש תקווה למתיקות.
היא צחקה, ובאותו רגע הרצל הטלפון המשמרת שלה באמת נגמרה.
תמתיני לי ביציאה?״ ביקשה, מורידה אפדלת במהירות. אחליף לבוש.
הן קיבלתי, צופה בה נעלמת לתוך החדר האחורי. הקפה כמעט ריק, הברמן מנקה כוסות בעצלנות. הוא זרק מבט שופט עליי, ואז הקפיץ גיחוך:
היא לעולם לא מזמינה מישהו לטייל אחרי המשמרת.
זה אומר שאני בר מזל?״ שאלתי.
זה אומר שאתה מיוחד, חייך והוא פנה הלילה.
מיוחדת. מילה מוזרה אחרי כל מה שעברתי.
כאשר היא יצאה בלי מדים, בג’ינס פשוטים ובחולצה רחבה, שיער רטוב נמשך לאוזן פתאום רציתי להאמין בזה.
בואי?״ היא חיבלה ברגע האחרון.
בואי,״ קמתי, משלם על הקפה, שסך של עשרים וארבע שקלים חדשים, הרבה יותר ממה שהייתי מוכן לשלם.
במחוץ לקפה קיבלנו את הערב לא קר וקריר כמו לפני, אלא ערב חדש מלא הבטחות.
לאן?״ שאלה, בחילופי קולה היה אותו ציפייה כמו בלבי.
הסתכלתי למעלה על הכוכבים הראשונים שמתחילים לזוהר.
קדימה,״ אמרתי.
והלכנו לא לכיוון שבו נשארו החלומות השבורים והתמונות הישנות, אלא אל תוך סמטאות הצרות, שם אור הפנס משקף על בריכות המים, והריח של קשיו מטוגן מתערבב עם קור הלילה.
את יודעת מה הכי משונה?״ פתאום אמרה, קופצת מעל סדק באספלט. לא שאלת אותי למה קראתי לך.
כי זה לא משנה,״ עניתי, קולו של הלב שלי חזק. החשוב שאני הלכתי.
היא נגסה שפתיה, כאילו מתלבטת האם להמשיך, ואז עצרה.
ראיתי אותך קודם.
בקפה?״ שאלתי.
לא.״ היא הצביעה על ספסל ישן בחצר. כאן, אתמול הסתכלת על ההזמנה, חזרת עם מעטפה שבורה ויצאת.
הקונספט של כרטיסי לווינציה, שלא טסנו אליהם.
למה הזכרת זאת? שאלתי.
כי היא נגעה בקלי במרפקי ברך, נראית כאילו מחפשת את אחרון מה שיש לך. באותו היום מצאתי כלב רחוב חסר בית. חשבתי שהיקום משחזר איזון מישהו מאבד, אחר מוצא.
קול פעמונים נשמע מרחוק. הבנתי שאני עומד בצומת במובן המילולי והמטאפורי.
אז מה?״ לחשי. מי אני עכשיו? המפסיד או המוצא?
היא נעמדה על קצות האצבעות, קרבה את פניה אלי, נחשף ריח של שפתיה מתוק עם נגיעה של דובדבן לפני שהשתיקה הפכה לשיחת לחיצה בעורף.
זה תלוי רק בך.
הקול של העלה נפל על כתפי, כמו סימן גורל.
אולי עלה סתיו נפל על כתפי, או אולי היא, באותו רגע, שפכה ריקוד של זיכרון אחר על חייה.
לא חיכיתי לתשובה. רק אחזתי בידה של קיה, הלכתי איתה מעבר לחנויות הסגורות, מתחת לגשר, סמטאות שלא הכרתי.
את בטוחה?״ היא צחקה.
פעם ראשונה אחרי זמן רב כן.
הרחובות נראו ריקים, רק פנסי הרחוב ציירו צללים ארוכים על האספלט. קיה הלכה לצידי, כתף לפקעה לפעמים נגעה בצווארה בטעות או במזיד, לא שאלתי.
לאן עכשיו?״ לחשה, וקולה התמזג עם רעש העלים.
הסתכלתי קדימה, על הדרך החשוכה המפנה בין בתים ישנים.
לא יודע. רק להמשיך ללכת.
היא הנהנה, והלכנו יחד בלי למהר, בלי להסתכל אחורה, בלי לחשוב מה מחכה בפינה.
כי לפעמים מה שחשוב באמת הוא לא היעד, אלא מי שהולך איתך.
הלקח שאני לוקח מהיום הזה: אהבה שמאבדת את עצמה לא חייבת להיות סוף הדרך; המשך הליכה עם מישהו לצדך הוא שמביא משמעות.
