במסדרון הקטן היה צפוף משאלות. איתן, אדום מהתאמץ, דחף קופסה נוספת אל המדף העליון. האבק נצמד לכתרו הקרחתו כקרח אפור.
למה לשמור את כל הזה? זבל אחד, נימן הוא, יורד במדרגה הרופפת.
זה לא זבל, ענתה אורית ברוך אך בבטחון. היא ישבה על הרצפה, מסדרת מזוודה ישנה מלאה בניירות. זה זיכרון.
זיכרון, פיקח איתן. מהזיכרון הזה הגב שלי מתפצל. אתה תזרוק את זה בעוד שנה. אין מקום.
אורית לא השיבה. אצבעותיה עברו ברוך על כריכת אלבום ישן משונה. היא פקדה אותו.
תסתכלי, קראה, כאילו לא שמעה את נימונו. תלמידת כיתה ראשונה. זוכרת?
איתן קרב ברצף. בתמונה הצהובה מהשמש נצנצה ילדה עם קשתות לבנות.
זוכר, מגמל הוא בקול רך יותר. אז בכיתתך בכיתתך בכיתתך בכיתתך. בכיתתך בכיתה…
וזהו קם בחורף של קיץ…
מחנה נוער אור, הנהן איתן, מתבונן מעל כתפה של אורית. הבאת משם את הקונכייה ההיא. עדיין כאן, נחה איפשהו.
הוא חזר לחפור בקופסאות, אך בלי ההתלהבות הקודמת. אורית הפכה דף אחר דף. ילדות, אוניברסיטה, חתונתם איתן בחליפה רחבה שלא ייאמן, היא בשמלה תחרה של אם. צעירים, חלקים, שמחים. הם חייכו לעדשה, בלי לדעת מה יקרה בעוד עשרים שנה: הדירה הצרה, נימוניו המתמידים, הפגיעה השקטה של אורית ברומנטיקה שנשארה על נייר.
בזהירות! קראה לפתע אורית.
איתן נגע בקופסת קרטון קטנה, ותכולתה התפזר על הרצפה. בעודו נימן ומסדר ספרים, היא הרימה מהקרקע קופסה קטנה מרופדת בקטיפה. היא פקחה בעדינות.
בפנים, על משחת כותנה, שוכנת אותה הקונכייה מבית המחנה, כמה תגים עמומים, ענף מימון יבש ודף מקופל מרישום בית ספר.
מה זה? שאל איתן, מסיים את הסידור.
אורית פתחה את הדף. כתב בכתב ילדי קפדני: רשימת משאלותיי. 1. להיות רופא. 2. לנגן בגיטרה. 3. לבקר בתל אביב. 4. להתחתן באהבה גדולה.
היא השאירה לו את הדף בחרטה. הוא קרה מבט, רכך, ואז נענע בראשו:
לא הפכת לרופא. גם לא ניגנת בגיטרה. בתל אביב לא רצת. ובקשר לאהבה נתקע, לא הצליח להשלים, ומשוך גבו. הרופא לא נוצר, והיום הגב שלי כואב כמו של זקן, מכל הארכיון שלך.
אורית לקחה ממנו את הדף, הביטה בפרט הרביעי, ואז בפני בעלה העייפים, בעיניו המלאות באבק, בידיו שהסיקו קופסאות כבדות כדי לפנות מקום בארון שלה.
להתחתן באהבה גדולה זה לא אומר לחיות ברומנטיקה מתמדת, איתן. זה אומר שכאשר הגב של הבעל כואב, האישה מעניקה עיסוי, והוא משטף את הכלים בתמורה.
היא קפלה בעדינות את הדף, החזירה לקופסה וסגרה אותה.
טוב, נשמה היא. אולי את/ה צודק. חלק מהזה אפשר לפרק.
היא הציבה את הקופסה בצד, בערימת הדברים היקרים שלא ייזרקו לעולם. היא ניגשה לאיתן, חיבקה אותו והצמידה לחופה את לחייה השעירות.
תודה, לחשה. על הכל.
איתן קפא לרגע, ואז ברק של מבוכה גרר במתן שיערה.
אל תדאג… למה כך? נוהג בשקט. עדיין תעסוק לי בגב?
זוכתי, חייכה אורית, משענת ראש על כתפו.
היא ידעה שהתל אביב והגיטרה נשארו שם, על נייר מצהיב. אבל כאן ועכשיו, במריח האבק של המסדרון הצפוף, האוויר היה מלא בחיים, לא בחלומות. וזה גם היה שמחה. שמחה שלא ניתן לצלם, שלא ניתן ללחוץ באלבום. היא פשוט הייתה, וזה היה מספיק.
