זוכרים איך, לפני שנים רבות, יעקב כהן עמד על אדן החלון הגדול של דירתו החדשה בקומה עשרים ושנייה במגדל זכוכית בתל אביב. למטה, כמו לבה של בריכות גז, זרמו אורות של כבישים ערביים; כל רכב נצמץ כגרגר, וכל רמזור היה אבן חן קטנה. הוא הביט בעיר מנקודת גובה והרגיש כציפור נודדת, שפגש סוף סוף את ההרפתקה שמצאה לה תשתית.
הכל היה שלו. מרחוק, מעשנת אח של מפעל תעשייה שהציל מקשקוש כלכלי, שם שמו נודע בכל מעגלי העסקים מכובד, נודע, נערץ. דירה, מכונית יוקרתית, שעון יקר ערך כל אלה נצברו על גב של קפיות שטוחות בשוק הקיבוצים של שנות השמונים, כשהיו רק חובשי כיס וראש חופשי.
החיים נראו כתוכנית עסקית מושלמת, כל צעד מוביל לרווח. אך בלילות, כאשר הוא ניגש אל החלון, לא עוד תחושת ניצחון הייתה חשתה בו, אלא דממת עיר ריקה, דומה למקדש שנשכח.
הטלפון הנייד שלו, שעבודתו הייתה לשיחות עסקיות בלבד, רימש על משטח הזכוכית. המספר היה לא מוכר הוא כמעט נטל שיחה והדיח, כי מתרגלי פרסומות רועמות. אך האצבע רעדה; אולי זה לקוח חדש?
אלופה? קרא בקולו העסקי העייף.
קול נשימה עדין נשמע, אחריו קו נשי שלא שמע אותו יותר מעשרים שנים.
יעקב? זאת זאת אני, שׁיר בוזגלו, חברותית מהקורס למתמטיקה.
הוא נוח על הזכוכית הקרה. שׁיר הייתה בחורה רזה עם קווצות, שלבה איתו בשיעורים, צוחקת על שאיפותיו הגבוהות ואומרת שהשורש הוא החשוב, לא השיא. הוא חייך באדישות: אילו שורשים, כשאפשר לעוף.
שׁיר, מה שלומך? שאל, מצפה לבקשה, לכסף, למשרת קונסל.
אבל היא לא ביקשה דבר.
מצאתי אצל אמא שלי במושב את חוברת ההרצאות הישנה שלך, ובספר אחד. הספר של סטרוגצקי, שׁני מתחילה בשבת. אמרת לי באותה הפגישה שהאיבדת אותו. לא חזרתי איתו, מתנצלת שהזמן לא היה לי.
יעקב נשק. הוא לא זכר ספר כזה; הוא חיי במספרים, גרפים, חוזים. פתאום, מעמקי זיכרונו הקטף ריח של התלהבות ולחץ מהסיפור על קוסמים רגילים. הוא חלם אז להיות מדען, ממציא, יוצר.
אולי את רוצה לחזור לי את זה? החליפה קולה ברעד, האם יש לך זיכרון לזה?
הוא לא היה אמור לומר, תשלחי אליי, אין לי זמן למתכות ישנות. במקום זאת שאל:
איפה המושב של אמא שלך?
בעין חן, בקיבוץ שידוע כאיזור שקט, בדיוק כמו שהייתי שם לפני.
הזיכרון של נהר קטן, אש מדורה, שׁיר בחצאית משי פשוטה, וידו של יעקב הצעיר, שחיפש לשנות את גורל האנושות, חזר.
טוב, שלח לי כתובת, אחזה לך.
הוא נסע ברכב שטח שלו בכבישים עמוקים של השדות, מרגיש כאילו הוא נוסע לא רק במרחב, אלא בזמן. חשב על עצמו ריח קקאו וזוהר בנעורים.
הקיבוץ נראתה בדיוק כמו בזיכרונו חור אש של חומה נטושה, חלקה מכוסה עשב. שׁיר יצאה אל הדלת, כמעט בלי איפור, לבושה בחולצה לבנה פשוטה. מבטה עמוק, חכם, וקרן חיוך שהייתה לה מאז ימי הלימודים.
תיכנס, תהיי נוח, תהה כף של תה חם כבר מוכן, אמרה.
הם ישבו במטבח עם סמור ברזל ישן, והיא סיפרה לו על חייה: עובדת כספקטנית במפעל מקומי, גרה קרוב, גידלה בת, ויש לה נכד. בעלה מת בתאונה לפני שנים, והיום כל מה שמעסיק אותה הוא החיים הפשוטים, שהשוק והבורסה נראים לה ככוכבי לכת אחרים.
היא נגעה בספר המיושן, עטופה בעטיפה קרטונית, והעבירתה לו. העמודים היו מצהיבים, ובקצוותיו נראו כתבות קלאסיות שלו מתחת לבקעת השכל. הוא חש במתח של חץ שנפגע בלב, כאילו מישהו נגע במיתר ששתק שנים.
תודה על השמירה, לחסוך קולו.
מה לעשות? השיבה, רמתה את כתפה. כל הדברים הלא-נחוצים נשארים, אף פעם לא מרגישים להשליך אותם.
לא תחשבי שהכל לשווא? שאל באכזריות בלתי מוכרת לעצמו. מצטער, אבל החיים שלך שקטים, ללא אירועים, ללא גובה. לא צטערת?
שׁיר הביטה בו בעיניים שלא כועסות אלא עצובות.
יש רמת משמעות שונה לכל דבר, יעקב. תראה, הובילה אותו אל החלון. בתורמת עומד עץ תפוח ישן, שזכרו סבו נטע. קבצה קטנה ששמרו על אחזת הדלת. בתחת העץ משחקת הילדה, ועכשיו נכד רץ. זה כל עולמי, לחנה, ולא מצטערת.
יושב על העץ, על הקבוץ והבית הפשוט, הוא הרגיש פתאום קצה חד ואכזרי. הוא בנה גורדי שחקים, אך לא היה לו עץ משלו, מקום שיחזיק חום ידיו.
הוא נפרד באותו ערב. היה לו ערב מושב עם משקיעים, אך הוא נזנח אותו, קנה את הרכב, והחליט לחזור לדירה הקטולה שלו, לעלות לקומה עשרים ושנייה, ולצפות ברקיע של העיר, ללא תחושת נשר.
הוא לא הלך למפגש, ובמקום זאת, לאחר חזרה למגדל, הוא צפה בתאורת הלילה, החזיק את הספר הישן, עבר על הכריכה המחוספסה. בעמוד אקראי קרא: אושר לכולם, בחינם, ואל אף אחד לא יעזוב פגוע. הוא נשאר כך עד לשעת הלילה, צופה באורות העיר שהכיבו, ולראשונה במשך שנים רבות רצה למצוא את הנקודה האחת על פני האדמה שבה יוכל לשתול עץ.
בבוקר התעורר עם תחושה שהשתברה במוּתו של הלב שינוי בלתי הפיך.
הוא הסתכל סביבו על דירתו הלבנה, מינימלית, עם כמה ציורים יקרים על הקירות, סדר מושלם, אך הייתה ריקה רק מקלט זמני לבין נסיעות.
הטלפון הרגיש כבד בידו, הוא מהסס לפני שלחץ על כפתור המענה, ובמקום זאת חייג מספר אחר.
אלופה? זו שוב יעקב. הוא עצר לרגע, בחר במילים. אפשר לבוא עוד קצת? יש לי משהו לשאול.
שׁיר חייכה במפתיע וקיבלה.
שעתיים מאוחר יותר, הוא חזר ברכבו על דרכי השדות, לא מדחף גז, אלא מתבונן בנוף שזכה לשכוח. היא קיבלה אותו על אותו המרפסת, וחייכה באותו חן שקט.
חשבת שכבר בעיר, אמרה. יש לך עסק.
העסק ימתין, קטע יעקב, ״כמה זה עולה?״ היא קבעה סכום שהזכיר כסף של כמה שקלים ערך זעיר בעיני יעקב.
אני קונים, אמר מייד, אבל בתנאי אחד.
שׁיר הוציאה מבטה מבולבל.
תישארי כאן, מנהלת, בעלת המקום לא יודע איך לכנות. אני לא אוכל להיות כאן תמיד, אבל רוצה שהמקום יחיה, יש לו נשמה, ושאוכל לבוא לשתול עץ שיכול להיות שלי.
הוא דיבר מבולבל, לא כשגר. שׁיר שמעה, ובעיניה קראה תחושה של חוסר אמון, מבולבלות, תקווה.
יעקב, אתה משוגע? נפלה עליה, למה אתה רוצה את ההרס הזה?
יש לי גורדי שחקים, חייך בכוונה מרצפת, אבל אין לי מקום שכה. אני קונה לא את הקיבוץ, אלא את נקודת ההתחלה.
היא מביטה בעץ, בשביל אל הנהר, ומסכמת:
טוב, לחנה חרישית, רק אם תבוא לשתול עץ, לזכור למה.
הם חתמו על עסקת יד ללא עורכי דין. לראשונה מזה שנים, יעקב חשב על הסכם משמעותי בחייו.
חזר לעיר, להמשיכו בעסקאות, במפגשי משקיעים, אך בערבים הוא ניגש לחלון לא כדי להביט במעלה, אלא לדמיין את האזור שבו מריחים תפוחים וטרף טרי.
לפעמים פותח את הספר המתובל, קורא קטעים שסימן בחייו של נער שחשב שהשמחה היא לעולם חינם.
בהתחלה, הוא בא לקיבוץ כמשקיע, יושב על קו המשטרה, רושם בתיק יקר, מתכנן תיקונים, שיפוצים. שׁיר מביאה ריבה, קוצת גינות, ומביטה מדי פעם על הדלת, רואה אותו באדום המבריק, שמרקדת בטחנה של קרקע.
בערב גשום, כשהצלחת מהעבודה, ישבו על השולחן, שתו תה עם ריבת פטל, והדיאלוג העסקי נגמר, והקול הרגוע של שׁיר נשבר:
זוכרת את הוויכוח שלנו על שֶקֶספּיר? בטח הוכחת שההמלט הוא לא חירטום אלא מתלבט גאון. ואני אמרתי שהוא פשוט ילד מדוכא.
יעקב הרים מבט מהכוס, כאילו ראה אותה לראשונה לא רק חשבונאית, אלא הבת-נערה עם עיניים בוערות.
זוכר, הוא גמר בקול חנוק, ואני עד היום בטוח שהייתי צודק.
ואני, היא חייכה, והקמטים בעיניה נראו כמו קרני שמש.
הוא חייך בחזרה, הפעם מבלי לחשוב על עסקים.
הוא החל לעזוב יותר, ולא עם לוח, אלא עם ספרים שהביא מהקומה הגבוהה, מניקת מדפים שתיקנו במו ידיו. הם הפכו לשיחות רבות על קריאה, על חיי היום-יום, על מה שהיה חשוב אז ועכשיו.
ערב אחד הוא מצא אותה קוראת לנכדו ספר הנסיך הקטן במנורה רכה, קולה היה שקט, מרגיע, מלא עדין. יעקב נעמד בפתחה, לא ניסה להפריע לרגע המופלא, והבין שהקול הזה הוא מה שירצה לשמוע כל שנות חייו.
הוא הפך לעוזרה תחילה מבולבל וקומי, למד לחצוך עצים, לנקות כיורים סתומים, לקשור עגבניות. הוא קיבל מבטה המרגיש כמאשר חיבוק לבבי, והרגיש שלא נופל יותר, אלא מגלה מדע קיום.
החורף הראשון הגיע, ערב ראש השנה, הקיבוץ נצפה בשלג, קיטור צץ מצינור האח, ריח האורנים והחתיכות אפויות של תפוחים. שׁיר סידרה לשניים, ובעודו מביט בתנועת הכוסות שלה, הוא הבין בבירור: הוא בבית. לפני שנים ארוכות הוא היה רק באוויר.
הוא חיבק אותה מהצד, נגע בשערותיה, היא נשארה עד כדי שמצאה מנוחה, והניחה את ידה על ידו.
תישאר, לחנה ברגיעה, לא כשאלה אלא כהכרזה.
אני לא אלך לשום מקום, ענה, והיה זה ההחלטה הקלה והנכונה ביותר בחייו.
הם דיברו ולדיברו, משקמים שנים שחלפו, חולקים פחדים, תקוות, פותחים פצעים ישנים. הוא נשק כפותיה החמות, והיא גרפה את מצחיו המוזהבים. זה לא הייתה להבה פתאומית, אלא אש עדינה, שקטה, שתשמור עליהם עד הסוף.
בבוקר הוא התעורר כשקרן שמש פגעה בחלון. שׁיר ישנה לצידו, פניו שלווים ברוגע. הוא יצא למרפסת, האוויר קר וקורץ, שלג עיוור את העיניים. על הטלפון נצפו עשרות שיחות שהוחזקו על ידי שותפים, הוא אחז בו לרגע, והוציא אותו מתוכו.
לא חזר להיות האדם שעף מעל העיר; הפך למי ששורשיו נגעו באדמה, והייתה זו הניצחון הגדול והאמת של כל חייו.
