הצטערות מאוחרת
ורונה, זה את? בחורה צעירה נעצרה והטתה את ראשה ימינה, משם נשמע קול מוכר.
תמר? כמה זמן לא נרצנו? אולי שבעשנה, אולי שמונה? חייכה תמר בטרם.
תשע, יקירה, תשע. הזמן עף כשלא שמים לב, ובפעם הראשונה אתה מרגיש שהפכת לדודה שרופה עם שלל תירוצים במזוודה. וורנה קרצה בעיניים, משעינה קמט של חכמה. זוכרת איך היינו צמודים בכיתה? אף אחד לא הפתיע אותנו, קיבלנו שם את הכינוי תאומים סיאַמיים. בקשנו מההורים קונספט אחיד: שמלות, תיקי גב, יומנים היה לנו תזכורת של אחידות.
איך אשכח? איך אפשר לשכוח את הקיר שצבענו בחדר השירותים של הכיתה הראשונה? הם נאלצו לשטוף את הצבע אחרי שנקלענו למצב של קיר גרפי בלתי שלם. חייכה תמר, מתבוננת בבגדים של ורונה. את לא תהיי מעולם סבתא מתלוננת על הדור החדש, מתלוננת שהזמנים הטובים עברו.
בכל מקרה, תמר, אני כאן אצל ההורים לשהות כמה ימים בזמן שאבי בחוץ משימה. הערב אני מצפה לראות אותך, אל תתנגדי. את זוכרת את הכתובת? חיבקה ורונה ותפסה שגרה של תמר.
כמובן, ורונה. איך אשכח את הבית שבו קיבלו אותנו בחום, הדירה שהכנסנו למצב של כמעט שריפה כשניסינו לבשל פשטידות דובדבן? כולנו נשרפו, והעוגיות שלנו יצאו כמו פחמים שחורים.
חברות הליכון נרגעו לרגע, נזכרו באירועים משונים מהילדות.
בטח, אראה אותך, ולגבי העוגה נאפוליאון, עדיין אהובה? איזה יין תעדיפי? אני מקווה שלא נחזור לטעום יין זול משיעור י״א, שגרם לנו להקיא שלושה ימים. נענה תמר.
היום אני מביאה בקבוק קין דקלה, אל תדאגי לקנות יין. וורונה בדקה את השעון.
מתעדכן, ורונוש.
הורי מתרגשים לראותך, אתמול דיברו עלייך. נדבר הרבה, ואז יאללה, חמש עשר דקות ועכשיו תצאתי, אל תשכחי בדיוק שעה שש בערב.
מחכה למפגש!
וורונה נעלמה בתורן, תמר זרקה רגליה אל הסופר לקנות עוגה. היא התכוננה לבקש רשות מהבעל, מיכה, שנשאר עם הילדים. מה נעשה עם הזיכרון? חלק מהאירועים נעלמו, אולי לטובה?, היא חשבה.
בכניסה של בת הבית, לודיה, האמא, קראה: תמר, בבקשה, תיכנסי, אל תתביישי.
השולחן במרפסת, כמו תמיד, מצופה במפעת בדים לבנים, מפות מקומטות, מזלגות מנומרות, ומסמרים של טלית על האף. על המדף נעמד הספל העגול של משפחתה, כלי שתיה של קפה גרמני בשם המדונה. הכל הוציא לתמר תחושה של ילדות מתוקה. היא דמיינה את עצמה עם וורונה מצחיקות כאילו הן חבילות קצף, יושבות על הספה הקטנה ומדברות על חיי האהבה שלהן.
באותו השולחן הן קבעו יחד למבחנים, ציירו נוסחאות, הכתיבו חיבורים, ונתנו זו לזו הצצות בספרים.
הקבלה, פטר, חייך ונתן לה נגיעה על היד, קרא לה יפה ונשק לה על היד בעדינות, מה שהפך את תמר לבושה קלות.
הוא שאל על הילדים, שתה יין וניסה חתיכת עוגה, ואז נפרד משאר האורחים.
תמר הרכישה את המילה עדינות כתכונה של ההורים של וורונה.
סוף סוף נוכל לשמוע פטפט, כמו פעם. אמרה וורונה, מניחה כוס יין חצי ריקה על השולחן.
עברנו לתל אביב לפני שלוש שנים, קנינו דירה, בעלי עורך דין במשרד פרטי, ואני מלמדת מתמטיקה בתיכון. הבן שלנו, יובל, בכיתה ב’, גר אצל סבא רומן. הוא סקרן כמו פטיש! המשיכה תמר.
אני רק בתפקוד של עובדת בית, מנקה שלושה פעמים בשבוע בבתי משכנתא. מיכה, בעלי, מנגן ברכבת החשמלית, הילדה נועה בת שש, והקטנה קרין חמש, הן גן הילדים וגם חוג ריקוד במרכז הקהילה.
זוכרת כשחלמנו להתחתן עם טייסים? הלכנו ללמוד באוניברסיטה של חיפה, שם יש בית ספר טיס. היינו חולמות קשות! צחקה וורונה.
חשבנו שבגיל שלושים אנחנו כבר זקנים ונמנע מהם. השיבה תמר.
הזמנים הזהב! כולנו חשבנו שהכל ייגמר כשנחזור למציאות, אבל עדיין לא ראינו את העיניים של האורח המסתור. ענתה וורונה.
ורונה, למה את לא אומרת לי על אנדריי? ראיתם אותו? דברתם איתו? חיפתה תמר בעיניים כחולות שמלאו סקרנות.
בואי לא נדבר על זה. זיכרונות של אותם ימים קשים מתעוררים רק במחשבות, ואני לא רוצה לחזור לשם. פגשתי אותו במקרה, רק למעבר, כמו שני זרים במעלית, ולא ברצף של שיחה. השיבה וורונה.
אה, החבר’ה, איך לא למלא מילים כשאת מתאדמת? חייכה תמר.
אחרי שיחה מתוחה, תמר יצאה לחוץ, פנתה למונית. במהלך הנסיעה, הזיכרונות נפתחו בחשבון פתאומי, כל פרט שחמק משפה קמה מחדש. הלב שלה פעם בטווח, פניו חיוורים וציפורניים קרות.
קצת קשה? שאל הנהג.
אפשר לנסוע מהר יותר? צריך לחזור הביתה.
ב-20 דקות, תמר הרכיבה פאזל של זיכרונות שהפכו למלבן שלם, פרט אחד אחרי אחר, רק חלקים נותרו חסרים.
היא ראתה את חדר הילדות: תמונות של שחקני קולנוע מצוירות על הקירות, מדף של בובות פורצלן לבנות שמחייכות, ספר פתוח על שולחן העבודה.
במיטה, היא חותכת בחולצה לבנה של שמלת החתונה, מקציצה ריבועי קריסטל, פוגעת בפטיט, חותכת חוטים עדינים של חופה. השמש שמחה על הפזלים, שדוקר את קצה הריח של קינמון, רוזמרין ויוסף. היא משמידה כל מה שזכיר לה את אנדריי.
פתאום, המבט נעצר על קופסה קטנה מבד קטיפה. היא קופצת, לוכדת בתריסור את תיבת האיגוד עם טבעות זהב. על הטבעות חרוט תמיד. היא לוקחת גרזן מהארגז, ומכה כמה פעמים עד שהזהב מתמוטט לקופסאות של קצף צהוב.
הידיים חותכות שיער בלונדיני ארוך, והאם נכנסת לחדר.
לא יהיה נישואין. הכי טוב שנפרד, לפני שלושה ימים לפני החגיגה. קולה של אנדריי בטלפון.
לא יודעת מה הולך לבוא, תמר יצאה מרכב וראתה צל גברי חשוך ברכב קומה.
מי זה? אנדריי? שני מפגשים באותו היום מזל או צירוף מסובך? חשבה תמר.
ערב טוב, תמר! אל תסתכלי עליי בחוץ, תאזיני לי! קרא הרוח.
לא אשמח לראות או לשמוע אותך, אנדריי, אבל יש לך חמש דקות, ואני מתחילה את הספירה. תשובה קרה של תמר, קולה חזק.
בזוהר של המנורה, אנדריי נראה מודאג.
סליחה, תמר, מצאתי את עצמי טועה. הייתי בן עשריםושמונה, נישא, נפלתי, חזרתי למלא תפקיד של חפץ מצחיק. עדיין אוהב אותך, אבל זה לא היה נכון. הוא תפס את ידה.
לא תעשה את זה! תמר משכה יד.
היום דיברתי עם ורונה, הבטיחה להגיד לי אם עדיין אוהבת אותי. אבל הוא נלקח ברוח.
לא אהבתי, אחזור לבית.
תשמע, לא רציתי שתגידי לי, רק רציתי להסביר.
היד שלו נגע בצלקות על זרועו השמאלית של תמר, היא משכה אותה בחזרה.
אל תיגע! קולה רעם קטן.
במוח תמר הציורים של הקאליידסקופ סחרחרו, הפאזל שלם חזר למקומו.
הוריך ואחיך רצו להרוג אותי אם אקשר אליך, נשבעתי שלא אחזור לחייך. הוא המשיך.
פגשתי אותך במעון, כשאתה במצב אינטנסיבי, אבל לא רציתי להפסיד עליך.
הקול נשמע בקצב צמרות השבט, קולות של יתומים וקרצוף קיצבי.
החדר הקטן נראה שוכב במים חמים ודם אדום, היד שלו נקטפה במכונה, היא רצתה לישון והסגרעה את עיניה.
קול זעקה חזק:
בתי! מה עשית?
היא נזכרה בתקרה של חדר אשפוז, הרקוד של האיברים המתולתלים, הרגש הכואב, אך כאב הגוף נרגע יותר מהלב.
היא היתה במוסד של שלושה וחצי חודשים, חזרה הביתה בטל שלג ראשון, עם ההורים.
היד כבר לא כאבה, אך חלק ממנה מת.
הזיכרון של הלימודים נעלם, תרופות השקטו את הכאב הפיזי והפכו אותה לזומבי, אך לא יכלו להחזיר אותה לשמחה של פעם.
כמה שנים אחר כך, עובדת קופה במכולת, פגשה את מיכאל, שמרפא את ליבה הפצועה, והם נישאו.
החיים נראו יציבים, עד שהכל השתנה פתאום.
חכי רגע, אנדריי, אני חוזרת למעלית.
היא פתחה את הדלת של מחסן, מצאה קופסה ישנה בחלק הגבוה של המדף.
קח, חייכה תמר, ונתנה לאנדריי קופסה קטנה של תכשיטים ישנים שמצאה אחרי שהוריה עברו לדירה חדשה.
הוא פתח, מצא שני טבעות שבורות, והמלודיה הישנה של שיר חתונה הוסיפה קולות:
טבעת נישואין, קשת של לבבות, החלטה של שניים
תמר חייכה בעצב, והאור של הפנס הקטן בחוץ המשיך להאיר את הלילה.
