יומן, 12 בחשוון 5785
מאז שהשנה לפני חמש שנים רציתי ולותי ילדים, ובסוף סוף נולד לנו יותם, חיי נראו כאילו הגורל עצמו חיבר אותנו יחד. השקענו בתינו כלמה: אהבה, זמן, שאיפות שלא נצלו, ואף קוד מוסרי חצוץ בחול.
״הדבר החשוב ביותר להיות ישר, בני״, הייתי אומר לו לפני השינה, כשקראתי לו סיפורי גבורה.
״היושר הוא מה שמגדיר אדם״, הוסיפה רות, כשהיא בודקה ביומנו.
יותם היה שקט בוגר, מסודר, חרוץ, ושאף להיות דמות המופת של ערכינו. הוא ספג את הלימודים שלנו כמו ספוג, רצה לקבל מדליית זהב בבית הספר, ללמוד לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, ולסיים בתואר ראשון בכבוד. המורים חיברו אליו שבח, השכנים נשפכו בירקין.
״אל תדאגי, אמא״, הרגיע יותם את רות כאשר היא חששה מהפיתויים בקמפוס. ״אין לי זמן בשביל זה. צריך להתמקד בלמידה״.
הוא הלך והצטיין יותר מכל הקורסים, קיבל את התואר בכבוד, מצא עבודה מיידית במשרד של הייטק בפתח תקווה. חזר בערב עייף, עיניו מדלקות באור של עמל אך של רגש.
״שמתי לב שהייתי מודרך לפרויקט משמעותי״, הודיע לי בערב גאווה.
ואז קרה מה שהמתנו לו ובוזמנית פחדנו משם. ביום ראשון בבוקר, פתאום ובלא נודע, יותם חזר הביתה עם חדשות שהקפיצו את לבי ושמחו את רות.
״אמא, אבא הכרתי בחורה. שמה אורית. אנחנו מתכוונים לשכור דירה יחד״, אמר בקול רועד, בפעם הראשונה מאז שנים שמעתי בלב אחר.
אורית ביקרה אותנו באותו ראשון של שבוע הבא. היא הייתה רגועה, בעלת מבט חכם וענייני, מדברת בנימוס בלי קנאה. היה ברור שהיא אוהבת את יותם מבט חמים, חיוך חביב כשהוא מדבר.
ברגע שקט במטבח, לוחשת רות לאברהם: ״האב שלה מהנדס, האם מורה. הוא מביט בו בחיוך טוב״.
אברהם, שבדרך כלל שמר על מילים, חייך ואמר: ״ולפניו, הוא מתפוצץ כאילו ילד קטן. לא ראיתי אותו כך זמן רב״.
אורית הפכה לחלק מחיי המשפחה. היא באה עם עוגות, עוזרת למטבח, משוחחת איתי על פוליטיקה. ראינו כיצד יותם פורח לצידה הוא צוחק, מתכנן טיולים, והעיניים שלו מתמלאות באושר אנושי שלא ניתן לקנות בקריירה או בהצלחה.
חצי שנה לאחר ההיכרות, יותם ואורית הגיעו לכאן יד ביד.
״החלטנו להתחתן״, הכריז יותם, ואורית הנהנה והנהנה. הוא המשיך, בטון של מחשבה: ״אנחנו מחפשים דירה, על משכנתא. יש לנו הפקד ראשוני, ואני אשמח אם תוכלו לעזור״.
השתיקה נמשכה שנייה. במשך עשור חיסכנו לשם בית בחוץ, שלושה מיליון שקלים. רות הסתכלה על אורית, על פניה המאירות, ואז על יותם, ולב הלב שלה רעד.
״אנחנו חיסכנו לבייתנו בחלקה של העיר״, אמרה ברוך, ״אבל בשבילכם נחשוב״.
באותו ערב, במיטה, רות לחשה: ״הם באמת כאן, רואים? היא אוהבת אותו באמת״.
הייתי נושא נשימה ראיתי את אורית לא רק כשלב בתוכנית, אלא כבת זוג של בני. ראיתי כיצד יותם מתקרב אליה כמו אל ביתו.
״הם המשך שלנו״, אמרתי בחשאי. ״שתהיה להם בתיהם ויסודם״. שלושת מיליון השקלים שהצבנו במשך עשר שנים נמסרו למען אהבתם.
השבועות הבאים, ארבעתנו חיפשנו, ביקרנו, דיברנו על תכניות. לבסוף מצאנו דירת שני חדרים מוארת באיזור נוי, ברמת השרון.
בערב, כשעמדתי בפתח הדירה החדשה, העברתי ליותם את המפתחות.
״זה המתנה שלכם לחתונה. שתלכו לזוגיות מיד אחרי בית המשפט״, אמרתי.
יותם חיבק אותנו, בעיניו היה תודה כנה: �״צריך לקנות ריהוט, לסדר את הבית. אחרי נגיש את הבקשה״.
הכל היה מושלם.
***
חצי שנה אחרי, נישואיהם התפוגגו כמו עשן. יותם הגיע אלינו לבדו, חיוור ועיניים עם קביעות כהות.
״אורית… היא עזבה. אמרה שלא יכולה יותר. אמרה שאני לא מי שאני מנסה להיות״, סיפר בקושי.
רתי נשבה, לוחצת על חזה. אחזתי אותו על הכתף: ם״תיזהר, בני. דברים קורים. תחזור הביתה, תחלוף״.
״כן, אבא״, לחש יותם, ם״רוצה לחזור הביתה״.
חזר עם תיק גב אחד.
רתי ראתה שהספרים שלו לא לקחו עדיין מהדירה החדשה. שבוע אחר, אפתיעתי, חייגתי לאורית.
״אברהם״ קולה של אורית היה עייף. ם״סליחה… חבל לי. ניסיתי לשכנע אותו לקבל טיפול. הוא תמיד נכשל… לא יכולתי יותר״.
שעה לאחר מכן, נתקעתי בדלת של הדירה החדשה. פתח גבר זר.
״הדירה נמכרת״, אמר בחביבות. ם״אנחנו כבר עוברים״.
שבת אתי על ספסל במדרחוב, ראשי ריק, תחושה של ריקנות. רתי קראה סדרת טלוויזיה וארגה לי קשקשת.
״אין דירה״, נאנחתי. ם״הוא מכר אותה. הפסדתי״.
יותם נעמד במרפסת, פניו חדשות פחד וקשקוש.
״אבא, אמא… חייב להסביר לכם״.
אין אהבה או שהייתה, אך אורית עזבה כשהבינה למה הוא הפך. הקריירה שלו נעלמה; פוטר לפני חודשים.
החל לשחק בשביל הלחץ, להמר בקזינו קטן. אחר כך חיפש אדרנלין, אחרי זה חובות ראשונים קטנים, אחרי זה ענקיים. לקח הלוואות, שמר נכסים. לבסוף נותר רק הבית שההורים קיבלו כמתנה הוא מכר את החלום של כולנו.
״חשבתי שאחזיר הכל! פעם אחת אשבץ, אחזיר את הכל, אחזיר אותה! אבל….״, נקטע, מביט ברצפה.
״הגעתי לתחתית. הכל נפל. רוצה להתחיל מחדש״.
נכנסתי לשקט. ראיתי את בני, יצירת כל תקוותינו, והפכתי אותו למוכר. ראיתי רמייה של יותר משנה, משחק מול העיניים של אורית, בידיעה שהכול יפול.
רתי נשברה ראשונה. קולה רועד: ם״אפשר לנו להאמין באושר הזה? השתמשת בנו, השתמשת בה, וראית את מה שהדירה תעבור? מי אתה עכשיו?״
יותם הרים מבט, והכאב שבילדות בוהק בעיניו.
״אני מה שחינכתם. רובוט מושלם. רובוטים, אבא, אמא, לא יודעים לבקש עזרה. הם מתפרקים״.
הוא פתח זרועות והלך ללכת.
עמדתי אל החלון. החושך של הלילה, נרות הרקע נדלקו ברחוב. האופק של החיים שלנו, שהיה ברור ויציב, נפל. הפחד האמיתי לא היה בכסף שאיבדנו, אלא בהבנה שהחזון המושלם של אושר, שעליו השקענו כל כך, היה רק חול על חוף.
הלקח שלמדתי: כשמבססים את חיינו על ציפיות חיצוניות ולא על ערכים פנימיים, כל המבנה עלול להיסדק. יש להקשיב לבתוך ולזכור שהאושר האמיתי הוא בחיבור האנושי, לא ברכוש.
