אם לא היה סקרנותו המורשת מאביו חפצן העתיקות, אלון היה משקיף חוץ מהקראי, יחשיב את הברק המוזר בערימת אשפה של חפצי בנייה כתישוא של בקבוק שבור. אבל הוא ניגן, קימט והרים את החפץ השחוראדום.
זה היה חותמת עתיקה מכסף כהה, עם אבן גדולה שמאבדת ברק עם השנים. באור המנורת האבן נצנצה בצבע כחוללילוח עמוק.
במתחם של חפצים עתיקים אלון ידע להכיר טוב יותר משאר האנשים. אצבעותיו מצאו מיד את החריטה המרופסת על פנימית הטבעת. הלב קפץ. הוא שב סביב הסמטה הייתה ריקה והכניס את הממצא לכיסו.
בבית, תחת זכוכית מגדלת, לא נשארו ספקות. סאפיר אמיתי. אביו חיזק לו שׁהאבן הזאת היא קמע של אמונה, תקווה ואהבה.
החתימה היתה עתיקה, והאבן, אחרי ניקוי במטלית רכה, גילתה את צבעה האמיתי סאפיר כחולאדמתי, לא מושלם, עם ערפל קל. לא היה מדובר בעושר, אבל סכום משמעותי לתקציב הצנוע שלו כמה אלפי שקלים, מספיק למקדמת דירה או לחופשה מרהיבה.
אם היית במקום שלו, מה היית עושה?
אלון חיפש תירוצים שלא ליידע אף אחד על הממצא. החותמת נזרקה בפח של בית ישן שנחרב אין בעלים, זה היה הולך למזבלה. הוא מצא זה שלו.
הוא נזכר בעומק: נעמה. לפני חודש היא בכית דמעות, אמרה לו: אתה אמין כמו שעון שוויצרי. אבל עכשיו מבין שהחיים דורשים גם מעשי תעוזה, סיכון! מצטערת, אני עובדת עם דניאל.
מעשה תעוזה? חייך אלון בחצי קנאה, מגלגל את החותמת הכבדה בכפיו. אדאג שתראה מעשיי הקיצוניים, שכל דניאל שלך יקנא. אני אטוס לאילת לחצי שנה, אשתף תמונות, ואת תבכי וצוחקת.
לא היה יודע את המחיר המדויק של הטבעת, אבל בחנות האנטיקווה שבה התקשר, קיבלו הערכה ראשונית. הרוח תפשה אותו, כאילו גורל מציע מתנה. הלחץ נרקם במקומו, הוא כיווץ את החותמת בחוזק, והידיים רטטו.
הוא ערך חקירה אמיתית: חיפש מידע על החותמת, השווה את האבן לתמונות. הכל התאמת. ואז ישב, התחיל לתכנן. התהליך היה מסע של השתאות. בלילה ההוא לא ספד עין, רק דמיין את הים והדקלים.
אתה ישן ברגע הזה? הוא עצמו שאל.
אלון ישב על משקוף החלון וחשב. למכור להתנתק מהחפץ לנצח. אבל זו סיפור ההגיון גבר. צריך למצוא קונה שמבין ערך עתיקות, לא רק למזוג אותו.
בעל הטבעת יחשוב על הרבה. דמיונו חסר גבול.
ביטול אילת משולבת בהחלט.
ומה הלאה?
אפשר סוףסוף לתקן את הדירה, לחש לעצמו. אפשר לקנות את העדשה שחסכתי שלושה שנים עלפיה. אלון קם, הלך אל החלון. מבטו על העיר הממתינה, הוא המשיך: או לשים את הכסף במזומון, ולא לדאוג למחר.
בבוקר קיבל שיחה מחברו, שתמיד קרא לו לטרקים, אלון תמיד סירב בשל עבודה. הפעם אסכים, חשב, מביט בחותמת על השולחן, וחזר לשינה מלואת חלומות.
התעורר, מיד נגש לטבעת לא היה סתם חלום. כדי לציין את תחילת החיים החדשים, הוא הלך למסעדה היוקרתית עם חלונות משקיפים על קו הרקיע, מקום שהמחירים בו משגעים.
שם, ליד הבר, ראתה אותו נעמה, ישבה לבדה עם קפה. פניה נראו עצובות, אבודות.
אלון רצה להסיט מבטו, אך עצר פתאום. במוחו נצנץ רעיון.
הוא פנה למנהל.
רואה את אותה בחורה? אמר בחשאי. אני רוצה לשלם את החשבון שלה. וגם תן לה את זה.
אלון שלף מהכיס חותמת כבדה, נצנצה כמו סוד של בעלים קודמים.
מה? אבל זה
פשוט תמסור לה. תגיד שזה מאדם שמסוגל למעשה. ושתאחל לה אושר, בכל דרך.
הוא לא חיכה לתגובה, פנה והלך, מרגיש שהאדמה מתרחקת מתחת לרגליו. הוא הרגיש שהוא לא רק מסר טבעת, אלא גם כרטיס חופשי שלו. למען מה? למען להוכיח שלא הוא קנא? שלא הוא חישובי? שזימונו היה בלתי צודק? או רק לראות בעיניה הפתעה ולא קנאה? שהטירוף האמיתי אינו אנוכי, אלא היכולת לשחרר?
***
נעמה ישבה במסעדה הריקה, לא יכלה לזוז. בחופה הייתה החותמת העתיקה, כבדה, קרה, אמיתית. ליד נצמדה פתק מהמנהלת: מאדם שמסוגל למעשה.
היא הבינה הכול.
זה היה תשובה. לא זאת שמקווה, לא בקשת חזרה. אלא מחווה של אדם שההקריב את עצמו כדי להוכיח את הטירוף האמיץ, הלאאלטרואיסטי. אלון לא קנה ברכב, לא טס לאילת. הוא נתן את הטבעת לה. רק כך. כסימן כסימן של מה? סליחה? אהבה? חירות?
היא זכרה את דניאל, שלמחרת ריב איתה על חשבון קפה. והיא חשתה בכח השקט של המעשה הזה. והבינה שמעשה לא תפארת, אלא כוח של נצח.
***
אלון היה שיכור ולכן נרדם בבגדים.
חלם שהוא הולך על חוף, והחול מתפרק לשקיעי סאפירים התעורר עם ראש כבד וכיסים ריקים. נזכר בטבעת, במסעדה, במעשה המטורף שלו.
הוא נשאר שוכב, עיניים פתוחות, מרגיש ריח מוכר בושם שהעניק לה ביום הולדתה.
הוא פתח עיניים, נשען על מרפקו. במפתח החדר עמדת נעמה, מחזיקה את החותמת.
אתה? למה פתח אלון.
החזרתי לדניאל את המתנות שלו, אמרה בשקט. וזו היא שלפה את הטבעת. עכשיו שלנו. אפשר למכור ולנסוע יחד לאילת. או לשמור. אם אתה מסכים.
הוא הביט בה בשקט.
הוא היה כולו בטול ויחד עם זאת מאושר עד תום. הוא ביצע את המעשה. המעשה, שלקח לו הון שלם, החזיר לו משהו יקר בהרבה.
