הסובלנות שלי הגיע לשיאה; מדוע בתה של אשתי איננה מורשית יותר להיכנס לביתנו
אני, יובל, גבר שבמשך שנתיים מתישות ניסה לבסס אפילו רמז של קשר עם בתה של אשתי מנישואיה הקודמים, והיום מצאתי את עצמי בחזית גבוליי. בקיץ שעבר היא עברתה על כל גבול אפשרי, והפחד והכעס שצפו באיביי נחשפו במבול זעם וכאבים. אני מתכבד לשתף את הסיפור הקולע, טרגדיה של בגידה וכעס שהביאה לסגירת שערי ביתנו בפניה לנצח.
כשהכרתי את אשתי תמר, באה איתה שרידיו של עבר שבור נישואין שנכשלו ובת בת שש עשרה, בשם אורלי. הגירושין התרחשו לפני תשע שנים. אהבתנו נדלקה ברית מכה של ברק; תקופה קצרה של הכרות אינטנסיבית לפני שנפגשנו בחופה. בשנתנו הראשונה יחד לא עלה לי למוח לרצות להתקרב לבתה. למה אכנס לחיי נערה זרה שמבטה הראשון היה כאילו אני חודר לממלכה שלה כדי לגזול אותה?
העוינות של אורלי הייתה גלויה מתמיד. סביה ואביה השפיעו רבות על חייה, ומזגו בתוכה טינה עמוקה. הם שכנעו אותה שהמשפחה החדשה של אמה מסמנת את קץ עולמה המפואר שליטה בלעדית באהבה ובשגשוג. והם לא מזעזעים בחלקם. לאחר החתונה הכרתי בתמר לשיחה קשה ללא מחסום; היא כמעט ותרמה את רוב משכורתה למען דרישותיה האינסופיות של אורלי. לתמר הייתה עבודה מכובדת, שילמה במדויק גמול מזונות, אך בנוסף הפיצה ערפול של מתנות מחשבים ניידים יקרים, מעילים יוקרתיים שפגעו בתקציב המשפחתי. המשפחה הקטנה שלנו, שגרה בבית צנוע ליד נתניה, נשארה עם השאריות המועטות.
לאחר ויכוחים קשים שהרעידו את הקירות, הגענו לפשרה מתונה. זרימת הכסף של אורלי צומצה למינימום מזונות, מתנות בחגים, מדי פעם טיול וההוצאות המופרזות חדלו, כך חשבתי.
הכול השתנה ברגע שנולד בננו, אליהו הקטן. בליבי נרקמה תקווה שהילדים יגדלו יחד כאחים, מאוחדים באהבה ובאמון. אך עמוק בליבי ידעתי שזהו רעיון חלומי. פער הגילים היה משמעותי שבע עשרה שנה ואורלי שנדחה מאליהו מהרגע הראשון. היא ראתה בו מכה חיה, הוכחה לכך שהאמא משקיעה כעת גם במישהו אחר. ניסיתי לשכנע את תמר שכל המשפחה צריכה להיות מאוחדת, והיא התלהבה מהרעיון של משפחה הרמונית, נחרצה שכל הילדים יהיו שווים בעיניה. נכנתי. כשהיה בן שלושה עשר חודשים, התחילה אורלי לבקר את הבית שלנו בחיפה, בטענה שהיא רוצה “לשחק עם אחיה הקטן”.
מאותו רגע נאלצתי להתמודד איתה; לא אפשרי להתעלם. אך בינינו לא נולד אף ניצוץ של חום. אורלי, שהורו והסבו חימצו אותה במילים מרירות, קיבלה אותי בקור שמקפיא שלג. כל מבט שלה היה האשמה, כאילו גזלתי לה את אםּה וחייה.
ההתגרויות החלו. היא “במקרה” שפכה נוזל גילוח על הרצפה, שבירת זכוכית וריח כואב במרחב האמבטיה. היא “שכחה” לשים כפית של פלפל בתבשיל שלי, והפכה אותו למרק לוהט שאי אפשר לאכול. פעם אחת נגשה למעיל העור האהוב עליי במעון, משכה אותו במרצף ידיה המוכרות וחייכה בחושך. פניתי אל תמר, והיא הקטנה: “זה רק קוץ, יובל, אל תעשה בום.”
הקיצוץ הגיע בקיץ ההוא. תמר לקחה את אורלי לשבוע אלינו, בזמן שהאב שלה שוחה בים באילת. היינו במקלט שלנו ליד רמת השרון, ושמת לב שהאליהו השתנה. הילד הקטן, שהיה רגוע ושמח, הפך לחסר מנוחה, בוכה על כל דבר. חשבתי שמדובר בחום או בשן מתפרצת עד שראיתי את האמת האכזרית.
ערב אחד נכנסתי לחדרו של אליהו והקפא מגוּף. שם עמדה אורלי והחילה עליו ברכות על רגליו הרכות. הוא ביקש, והיא חייכה בחיוך מרושע, כאילו לא קרה דבר. פתאום נזכרתי בנקודות הכחולות הקטנות שכבר שמתי לב אליהן חשבתי שהן רק תוצאות של שילוביו המשעשעים של הילד. עכשיו הכל נחשף: היא, ידיה המלאות בשנאה, ציירה את בתו של אליהו.
גל של זעם השתולל בתוכי, אש פנימית שהקשתי כמעט לא יכולתי לכבות. אורלי כמעט בת שמונה עשרה היא איננה עוד ילדה תמים שאינה יודעת מה היא עושה. קרעתי בקול רעם, קולי רועד ברחבי הבית. היא השיבה בשפיכות שנאה, צעקה ותרצה שכולנו נמות. היא דרשה שההון והאהבה של אמה יחזרו אליה. לא ידעתי אם אצא להקפיץ אותה או לא אולי כי החזקתי את אליהו בזרועותיי, מנקב, בזמן שהדמעות שלו השטיפו את חולצתי.
תמר לא הייתה היא הייתה בחנות. כשחזרה, סיפרתי לה כל פרט איום. כמקובל, אורלי הפכה את הסיפור, בכה בקול רם והכתיבה את חפותה. תמר נופלה בפח, נצדה שלחלה אותי על שהייתי יתר על המידה, שהקפדתי יתר על המידה. לא השבתי. הצגתי תנאי אחרון: זו הייתה הביקור האחרון של אורלי. תפסתי את אליהו, ארזתי תיק ונאלצתי לרכב כמה ימים לחבר לבעלי באר שבע, כדי לאפשר ללהבות שבתוכי להיכבות לפני שיאכלו את כל הבית.
כאשר חזרתי, קיבלה אותי תמר פגועה. היא טענה שהייתי לא הוגן, אורלי בכיתי והכתיבה על חירותה. אני נשארתי שקט. אין לי כוח לטעון או לבהות. ההחלטה שלי נמתחה כסלע: אורלי לא תיכנס עוד לביתנו. אם תמר רואה אחרת, היא תצטרך לבחור בתה או בתינו. בטחוןו ושלום של אליהו הם בריתי הקדוש.
אני לא מוותר. תמר צריכה להחליט מה יותר יקר לה: דמעותיה המזויפות של אורלי או החיים שבנינו עם אליהו. נמאס לי לשאת תותח של סיוט. בית צריך להיות מקום של מחסה, לא שדה קרב מלא בקנאה ובזדון. אם זה יוביל לגירושין, אקבל זאת ללא משא ומתן. בני לא יורד תחת שנאת זר. לעולם לא עוד. אורלי נשללה מחיינו, והדלתות נעולות במחלוקת ברזל.
