כשהתקרבתי לשולחן, חמותי נתנה לי סטירה: “הכנתי את זה לבני, ואת עם הילדים תאכלי איפה שבא לך!”
תמר סגרה את המעיל של בתה הקטנה ובדקה את שרוכי הנעליים של בנה הבכור. מחוץ לחלון המכונית, עצים עירומים התנופפו ברוח, השמים כוסו בעננים אפורים, והכביש התפתל הרחק מהעיר. איתן ישב מאחורי ההגה ושרק מנגינה, תופף באצבעותיו על ההגה בקצב המוזיקה שהשמיע הרדיו.
“אמא, יש לסבתא נדנדה?” שאל אורי, הבן בן השבע, שמסתובב במושב האחורי.
“אני לא יודעת, מתוק שלי,” ענתה תמר. “כנראה שיש. לחמותי חצר גדולה.”
“ואפשר יהיה ללכת לשחק?” קולה של נועה, הקטנה, עלה. הילדה בת הארבע כבר עייפה מהנסיעה.
“ברור שאפשר,” הרגיעה תמר. “רק קודם נגיד שלום לסבתא ונאכל צהריים.”
איתן הביט באשתו דרך מראת הצד.
“תמר, אל תדאגי כל כך,” אמר. “אימא השתנתה. אמרה שמתגעגעת לנכדים. תהיה שמחה לראות אתכם.”
תמר הנהנה אך לא ענתה. דבריו נשמעו בטוחים, אך בחזה שלה הכול התכווץ מחרדה. רות מעולם לא הייתה אישה חמה ורכה. חמותה הייתה מרוחקת, העירה הערות מעליבות, וכל מפגש עם אשתו של בנה הפך עבור תמר למבחן.
הפעם האחרונה שכולם ביקרו אצל רות הייתה לפני שנתיים. אז בילתה החמות את כל הערב בביקורת על האופן שבו תמר מלבישה את הילדים, מבשלת ומתנהגת. איתן שתק, ותמר חרקה שיניים וספגה. מאז נפגשו לעיתים רחוקות, בעיקר במקומות ניטרליים בתי קפה, פארקים. אך הפעם איתן התעקש על הביקור.
“אימא גרה לבד, היא מתגעגעת,” אמר. “הילדים גדלו, צריך לבקר יותר. וגם הבית שלה יפה, מרווח. ננוח בטבע.”
תמר לא התנגדה. אולי רות באמת השתנתה. אולי עם הגיל היא התרככה. אנשים משתנים.
המכונית פנתה מהכביש הראשי לדרך עפר, חלפה על פני כמה מגרשים ונעצרה ליד גדר גבוהה. מאחוריה נראה בית דו-קומתי עם חלונות גדולים וגג רעפים כהה. בחצר צמחו עצי תפוח שכבר השירו את עליהם, ועמדה סוכה ישנה.
איתן כיבה את המנוע, יצא מהרכב ופתח את השער. תמר עזרה לילדים לרדת, אחזה בידה של נועה והובילה אותה לבית. אורי רץ קדימה, מושך אחריו תיק עם צעצועים.
דלת הבית נפתחה, ורות הופיעה בפתח. החמות הייתה אישה גבוהה ורזה עם שיער קצר ומאפיר ופנים מחודדות. על שפתיה רחפה חיוך, אך עיניה נותרו קרות.
“אז הגעתם,” אמרה רות במקום ברכה. “אני מקווה שלא לזמן רב? אצלי כאן נקי, אל תטנפו.”
תמר קפאה בפתח, לא יודעת מה לענות. איתן חיבק את אמו.
“אימא, אנחנו לסוף השבוע,” אמר. “רצינו להיות איתך, הנכדים התגעגעו.”
רות הסתכלה על הילדים מלמעלה למטה.
“התגעגעו, כן?” אמרה בהתמשכות. “אוקיי, היכנסו, אם כבר באתם. רק תורידו נעליים ליד הדלת. ותרחצו ידיים מיד.”
תמר עזרה לילדים להסיר את המעילים והנעליים, סידרה אותם בקפידה ליד הדלת. אורי ונועה הצטופפו לידה, נבוכים מהסביבה הזרה.
בתוך הבית הריח של אוכל משהו משביע, עם בצל ובשר. הריח היה נעים, ותמר הרגישה את רעבונה. אכלו ארוחת בוקר מזמן, ובנסיעה רק נשנשו עוגיות.
רות עברה למטבח מבלי להביט לאחור. איתן לקח את התיקים ונשא אותם למעלה. תמר נשארה עם הילדים בכניסה, לא בטוחה מה לעשות הלאה.
“אמא, אני צמאה,” לחשה נועה.
“עוד רגע, חמודה,” הבטיחה תמר.
היא נכנסה למטבח. הכול שם היה נקי, מסודר, כמעט סטרילי. הסירים על הכיריים ביצצו, השיש נוצץ, לא חפץ אחד מיותר. רות עמדה ליד הכיריים וערבבה משהו בסיר.
“רות, אפשר לתת לילדים מים?” שאלה תמר.
“הכוסות בארון,” הנהנה החמות, מבלי להסתובב. “רק בזהירות, אל תשברי.”
תמר הוציאה שתי כוסות, מילאה מים מהקנקן והביאה לילדים. אורי ונועה שתו בצמא. תמר ליטפה את ראשה של בתה וחזרה למטבח.
“אולי לעזור במשהו?” הציעה.
רות הסתכלה עליה מכף רגל ועד ראש.
“את יכולה לחתוך ירקות,” אמרה. “רק תחתכי טוב, לא סתם. אני לא אוהבת חתיכות גדולות.”
תמר הנהנה, לקחה סכין וקרש חיתוך. החמות הניחה לפניה קערה עם מלפפונים ועגבניות. תמר התחילה לחתוך בקפידה, דק, מנסה לרצות.
רות זרקה מדי פעם מבטים על מלאכתה של תמר וקמטה את מצחה.
“את תמיד חותכת ככה?” שאלה. “זה יוצא לא שווה.”
“סליחה,” מלמלה תמר. “אשתדל להיות יותר מדויקת.”
“תשתדלי, תשתדלי,” גיחכה רות.
איתן ירד במדרגות, הציץ למטבח.
“אימא, מריח מעולה!” אמר בהתלהבות. “מה את מכינה?”
“תבשיל בשר,” ענתה רות, ופניה התרככו. “המנה האהובה עליך. זוכר שביקשת בילדות?”
“ברור שאני זוכר!” חייך איתן. “אף אחד לא מכין כמו שאת מכינה!”
החמות חייכה בסיפוק.
“לך תנוח, בני. בקר כל יהיה מוכן.”
איתן הנהן והלך לסלון. תמר המשיכה לחתוך ירקות. הידיים שלה נעו במכאניות, מחשבותיה נדדו. למה בעלה לא הציע לעזור? למה השאיר אותה לבד עם רות?
“נו, למה עמדת?” נזפה רות. “תמשיכי לעבוד, אין זמן.”
תמר האיצה את הקצב. חתכה את הירקות, מילאה את הקערה. רות לקחה את הקערה, סקרה את תוכנה במבט ביקורתי והניחה אותה על השולחן.
“עכשיו תסדרי צלחות,” פ�
