סליחה שזה הגיע לזה.
דניאל, באמת הכל ארוז? את רוצה שאבדוק שוב? קראתי ונעצרתי מול דלת האמבטיה הסגורה.
נועה, תעזבי! יש לי תיק שלם, ראית בעצמך ענתה בקול רועד, מתחת לקול המים הזורמים. או שזה רק נדמה לי?
את התיק ראיתי. אבל מה ששמת בתוכו את זה לא מלמלתי והסתובבתי הצידה.
נועה, תכיני לי קפה, בבקשה. חזק. בלי חלב הוסיפה בקול רגוע כשכיבתה את המים.
נכנסתי למטבח, הוצאתי את קנקן הקפה בשתיקה, מילאתי מים, הוספתי פולי קפה טחונים וקמצוץ מלח בדיוק כמו שהיא אוהבת. יש לנו מכונת קפה, אבל דניאל מעדיפה את הקפה שאני מכינה. “את כל כך מתחשבת,” אמרה לי רק אתמול בלילה כשחזרה מהעבודה וראתה שארזתי לה את הארוחה במגבת, כמו שסבתא שלי נהגה לעשות, כדי שתשאר חמה.
בחודשים האחרונים היא התעכבה יותר ויותר לכאורה בגלל העבודה. קריירה וכל זה. הכנה לקראת קידום. ואני? נשארתי במקום. בישלתי, גיהצתי, ספגתי.
ריח אלוהי למשקה אלוהי! אמרה דניאל כשנכנסה למטבח וסיננה את השיער הרטוב מצמתה. התיישבה ליד השולחן ונטלה את הספל.
נועה, היום מגיעה משלוח הזמנתי מצעים חדשים לרכב. תקבלי אותם, בבקשה. תשלמי במזומן אמרה תוך שהיא מערבבת כפית סוכר בקפה.
ברור. כמו תמיד התיישבתי מולה.
הנסיעה הזו מגיעה בזמן הכי גרוע נאנחה. אבל אני לא יכולה לבטל. את מבינה זו הזדמנות, אולי היחידה. מנהלת מחלקה, לא צחוק.
כן, ברור לא חשבתי שצריך לטוס בשביל תפקיד כזה.
גחמה של הבוס. בכל מקרה, נשארה לי עוד חצי שעה, אעבוד מהנייד.
היא קמה והלכה לחדר השני. השאירה את הספל שלה. לא נורא. אי אפשר להאשים אותה היא לחוצה לגמרי.
הושטתי יד לקחת את הספל, והטלפון שלי רעד הודעה. פתחתי אותה.
“נועה, דניאל משקרת. זו לא נסיעה עבודה. היא טסה עם שירה כהן לאיטליה. תעצרי אותה לפני שיהיה מאוחר. היא הורסת לעצמה את החיים.”
מיה. האחות הצעירה שלה.
משהו ננעל אצלי בראש. היא עם שירה? זה לא יכול להיות. בדיחה? אבל מיה לא מהסוג שכותבת דברים כאלה סתם. והיא לעולם לא תשקר.
העולם מולי התערפל. האוויר נהיה כבד כמו בטון. בקושי נשמתי. בכוחות על אנושיים עמדתי, מזגתי לעצמי כוס מים ושוב צנחתי על הכיסא.
