**יומן אישי**
כשהגיע לגיל שלושים, לאריאל כבר היו מאחוריו עשר שנים של שירות ביחידות קרביות, הוא נפצע פעמיים, אבל ניצל בחסדי השמיים. אחרי הפציעה השנייה אושפז זמן רב בבית החולים, עד שחזר סוף סוף למושב שבו נולד.
המושב השתנה במהלך השנים, וגם האנשים. כל חבריו לכיתה כבר התחתנו, ואז אריאל פגש את תמר. בקושי זכר אותה. כשהוא התגייס, היא הייתה רק ילדה בת שלוש עשרה. עכשיו היא בת עשרים וחמש, אישה יפהפייה. אבל עדיין לא נשואה. לא פגשה את הבחור הנכון, ולא רצתה להתחתן סתם כך.
אריאל, רחב כתפיים, חזק, עם תחושת צדק מפותחת ובטחון עצמי מוצק, לא יכול היה להישאר אדיש אליה.
“את עדיין מחכה לי, ולא התחתנת?” הוא שאר בחיוך, מביט בפניה היפות.
“אולי,” לחשה, הסמיקה, והלב שלה החל לפעום בחוזקה.
מאותו יום הם החלו להיפגש. היה סוף הסתיו, והם טיילו לאורך החורשה, כשעלים יבשים מרעישים תחת רגליהם.
“אריאל, אבא שלי לעולם לא יסכים שנינשא,” אמרה תמר בעצב. הוא כבר הציע לה נישואין פעמיים. “אתה מכיר אותו.”
“ומה הוא יעשה לי? אני לא פוחד מאבא שלך,” ענה אריאל בביטחון. “אם הוא יפגע בי, ישבו אותו בכלא, ואז לא יפריע לנו יותר.”
“אוי, אריאל, אתה לא מבין. אתה פשוט לא מכיר אותו. הוא אכזרי, ויש לו שליטה על הכל.”
איתן לוי היה האיש החזק במושב. התחיל כבעל עסק קטן, אך השמועות אמרו שיש לו קשרים עבריינים. הוא היה נמוך ובעל בטן בולטת, מבט קר ומתנשא, ואישיות מרושעת. בצעירותו הקים שתי חוות בקר וחזירים, ורוב תושבי המושב עבדו אצלו. כולם חייכו אליו, כמעט השתחוו. והוא התייחס לעצמו כאל אלוהים.
“אבא לא ייתן לנו להתחתן,” אמרה תמר. “הוא רוצה שאתחתן עם הבן של החבר שלו מהעיר. ואותו שמנמן, אייל, אני לא מסוגלת לסבול אותוסתם שיכור מגעיל.”
“תמר, אנחנו חיים בעידן המודרני. מי יכול להכריח מישהי להתחתן נגד רצונה?” אריאל לא הבין.
הוא אהב אותה כל כך. אהב בה הכולמן המבט העדין עד לטבע הסוער. והיא לא יכלה לדמיין חיים בלעדיו.
“בואי,” אחז בידה בחוזקה והאיץ את הקצב.
“לאן?” כבר הבינה, אך לא יכלה לעצור אותו.
בחצר הבית הגדול, איתן לוי שוחח עם אחיו הצעיר, נועם, שגר בצמוד אליו והיה תמיד מוכן לעזור.
“איתן לוי, אנחנו רוצים להתחתן,” הכריז אריאל. “אני מבקש את ידה של בתך.”
אמה של תמר עמדה במרפסת, כיסתה את פיה בידה והביטה בבעלה הרודן בפחד. גם היא סבלה מידיו הקשות.
אביה של תמר הזדעק מזעם. מבטו ניסה לרמוס את אריאל, אבל זה האחרון לא הוריד עיניים. איתן לא הבין מאיפה לצעיר הזה יש את החוצפה להעז לדבר איתו כך.
“תעוף מפה,” שאג. “איזה ליצן מצא לעצמו. מה חשבת לך? הבת שלי לעולם לא תתחתן איתך. תשכח מהדרך לכאן, גיבור קטן.”
“נתחתן בכל מקרה,” ענה אריאל בביטחון.
כולם במושב כיבדו את אריאל, אבל אביה של תמר לא הבין מה זה אומר לשרת בחזית. בשבילו כסף היה הכל. אריאל הרגיש פגוע. אגר את אגרופיו, אך נועם התייצב ביניהם. הבין שאף אחד מהם לא יוותר.
בזמן שנועם ליווה את אריאל החוצה, האב גרר את תמר הביתה כאילו הייתה ילדה בת עשר. איתן לוי מעולם לא סלח לחוצפה, ולמי שלא ציית לו.
באותו לילה, באוויר הסתווי הלח, פרצה שרפה במושב. המוסך של אריאל, שנפתח לא מזמן, עלה בלהבות.
“נבלה,” מלמל אריאל. לא היה לו ספק מי עומד מאחורי זה.
**לילה אחר כך**
אריאל התגנב לביתה של תמר. שלח לה הודעה מוקדם יותר שתצטייד ותברח איתו רחוק. היא הסכימה. העבירה לו תיק מהחלון, ואז ירדה בעצמה, קפצה ישר לתוך זרועותיו.
“עד הבוקר נהיה רחוק מכאן,” לחש. “את לא יודעת כמה אני אוהב אותך.” תמר הצמידה את ראשה אליו.
“אני מפחדת,” לחשה בקול רועד.
עשר דקות אחר כך, הם נסעו בכביש הראשי. תמר הרגישה סחרחורת ואפילו רעדה מהתרגשות. הבינה שחיים חדשים מחכים להם. מאחוריהם נדלקו פנסים. תחושת אימה אחזה בה, אך עד מהרה מכונית האבמרצדס שחורההשיגה אותם, חסמה את הדרך.
“לא, רק לא זה,” צעקה תמר והתכווצה.
אביה ירד מהרכב עם שני בריונים, משך אותה בכוח. אריאל ניסה להתערב, אך הוכה מיד. הפילו אותו ארצה והכו אותו באכזריות, בשקט מוחלט. אחר כך עלו למכונית ונעלמו. אריאל נשאר שוכב בצד הדרך.
הוא התאושש בקושי, הגיע הביתה, ושכב שבוע בהריסות. התיק על השריפה נסגר”תקלה בחשמל”. אבל אריאל הבין הכל. הדבר היחיד שהטריד אותו היה גורלה של תמר. היא לא ענתה להודעות, ומספרה היה מנותק.
אביה שלח אותה לגרה אצל דודתה הגדולה, מיכל, השאיר לה סכום כסף ואיים:
“אל תתני לתמר לצאת, אל תתני לה טלפון. אם תחזור למושב, אני דואג שהוא ייכנס לכלאאו ייעלם ביער. זה לא יעלה לי כלום.”
“איתן, למה אתה הורס לה את החיים?” נזפה בו מיכל.
היא הכניסה את תמר לחדר. הבינה שצריך להמתין עד שיירגע.
איתן לוי הפיץ שמועה במושב שתמר מתחתנת עם אייל בעיר, ושהחתונה קרובה.
“תמר, עם הזמן אבא שלך יירגע. תמצאי עבודה, תבני לך חיים.”
“בלי אריאל?”
“בלי אריאל,” ענתה הדודה.
כעבור שבועות, תמר גילתה שהיא בהיריון. מיכל ניסתה להרגיע.
“אבא שלך לא יכול לדעת.”
תמר בכתה. לא היה לה אכפת מאביההיא רק רצתה לספר לאריאל
