אורית לא חיה. היא האריכה ימים.
בת שבעים ושתיים, דירת חדר בבת ים, קצבה שנותרה ממנה עד העשרים בחודש רק פרוטות. ושקט.
לפני חצי שנה יוסי הלך. לא לאישה אחרת – פשוט הלך. בשקט, בשנתו, אפילו לא נחנק. אורית התעוררה בבוקר והוא כבר היה קר. וידו מונחת על שפת המיטה כאילו רצה להגיע ולא הספיק.
הבת נועה מיהרה מתל אביב להלוויה, נשארה שלושה ימים, השאירה על המקרר כדורים ללחץ דם וברחה, זרקה לפני הצאת: “אמא, תתקשרי אם משהו”. אורית לא התקשרה. ונועה התקשרה. פעם בשבועיים, בדיוק לפי שעון.
– אמא, מה שלומך?
– בסדר.
– טוב. נשיקות.
זה כל השיחה. כל הקשר. כל המשמעות.
אורית הלכה למכולת. לבית מרקחת. לפעמים לקופת חולים, שם מדדו לה לחץ ואמרו “תנסי פחות להתעצבן”. היא לא התעצבנה. היא לא הרגישה כלום. כמו רהיט. כמו הארון הישן במסדרון שיוסי תמיד תכנן לזרוק, אבל מעולם לא זרק.
ביום ההוא, רגיל, נובמברי, עם שמיים נמוכים וגשם דק, אורית חזרה מקופת החולים. לחץ הדם שוב קפץ. הרופאה הנידה בראשה, רשמה מרשם נוסף. אורית תחבה את הנייר לכיס ואפילו לא הביטה בו.
ליד פחי האשפה משהו זז.
חתולה. כחושה, תלת־צבעונית, עם אוזן קרועה. ישבה ממש על האספלט הרטוב והביטה באורית. לא ברחמים, לא, לא מתחננת. אלא איך לומר… מעריכה. כאילו שקלה: זו או לא זו?
אורית עברה לידה.
החתולה קמה והלכה בעקבותיה. בשתיקה. לא מיאה, לא רצה לפנים, פשוט צעדה שלושה צעדים מאחור, כמו צל.
אורית הסתובבה בכניסה לבניין.
– עזבי אותי.
החתולה התיישבה. מצמצה. ונשארה לשבת.
אורית עלתה לקומה השלישית שלה, סגרה את הדלת, הדליקה את הקומקום. עמדה ליד החלון – למטה, על הספסל ליד הכניסה, ישבה אותה חתולה.
חתולה משוגעת, כזאת.
בבוקר אורית פתחה את הדלת וכמעט מעדה. על השטיחון, מכורבלת כדור, ישנה אותה חתולה. איך הגיעה לקומה שלישית – לא ברור. אבל שכבה כאילו כאן המקום שלה.
– ומה אני אעשה איתך? – שאלה אורית.
החתולה פקחה עין אחת. ושוב סגרה.
כאילו התשובה הייתה ברורה.
אורית לא הכניסה אותה. טוב, זה מה שהיא חשבה.
פשוט הוציאה צלוחית חלב. פשוט השאירה דלת פתוחה, כי מחניק, נובמבר, והרדיאטורים מחממים כמו משוגעים. והחתולה פשוט נכנסה.
אורית עמדה במסדרון והביטה איך הפרצוף הרזה והחצוף הזה מרחרח את פינת המסדרון. אחר כך המטבח. אחר כך הסלון. ופתאום קפאה.
הכורסה של יוסי. ישנה, שקועה, עם משענות ידיים שחוקות. אותה כורסה שבה ישב כל ערב, לחצן על השלט ואמר: “אורית, תראי מה הם עושים”. אורית חצי שנה הסתובבה סביב הכורסה הזו במעגל. לא יכלה לשבת בה, לא יכלה לזרוק אותה. היא עמדה כמו אנדרטה. כמו חור בחדר.
החתולה קפצה. הסתובבה בשקע והתיישבה. התכרבלה לכדור, כיסתה את האף בזנב.
והחלה לגרגר.
לאורית רעדו השפתיים. רצתה לצעוק: “רדי משם!” אבל הגרון נחסם, ובמקום צעקה יצא משהו צרוד, לא ברור. היא התיישבה על הספה והביטה זמן רב בחתולה שישנה בכורסה של בעלה.
– לילה אחד, – אמרה אורית בקול צרוד. – מחר אני מוציאה אותך.
מחר היא לא הוציאה. וגם מחרתיים. החתולה נשארה.
אורית קראה לה מיצי.
– מיצי, בואי לאכול, – אמרה אורית והניחה צלוחית על הרצפה.
מיצי אכלה. והביטה באורית מלמטה למעלה באותו מבט. מעריך. רגוע. מבט של מישהו שיודע משהו שאת עוד לא הבנת.
אחרי שבוע אורית קנתה אוכל. הזול ביותר, בחבילה צהובה, במבצע. עמדה בחנות לחיות מחמד והרגישה טיפשה. המוכרת, ילדה בת עשרים, עם ציפורניים ורודות, שאלה:
– איזה גזע?
– מעורבת. נדבקה אליי, – גימגמה אורית ויצאה בלי להיפרד.
אחר כך קנתה ארגז חול. אחר כך קערה. רגילה, קרמית, כי מצלוחית מיצי תמיד שפכה. אחר כך מגרדת במאה ותשעים שקל, כי החתולה התחילה לשרוט את פינת הספה, והספה – הדבר היחיד שהיה לאורית במצב סביר.
“זמני,” חזרה לעצמה. “הכל זמני.”
אבל החיים כבר השתנו. בלי לשים לב, בחשאי, כמו מים ששוחקים אבן.
פעם אורית התעוררה בתשע, שכבה והביטה בתקרה. עכשיו – בשבע וחצי מיצי ישבה ליד הכרית, הביטה בפניה ושתקה. לא מיאוה. פשוט ישבה וחיכתה. ומההמתנה השקטה הזאת אי אפשר היה לא לקום.
אורית קמה. הלכה למטבח. מזגה אוכל. הדליקה קומקום. ופתאום גילתה שהיא כבר עשר דקות עומדת ליד החלון ומביטה בחצר. סתם. לא חושבת על לחץ דם, לא על קצבה, לא על יוסי.
הערבים הפכו למעניינים עוד יותר. פעם אורית הדליקה טלוויזיה – לא כדי לראות, אלא כדי שלא תהיה הדממה הזאת. קולות מהמסך מילאו את הריק, ונדמה שאת לא לבד. עכשיו מיצי נשכבה לידה על הספה, ליד הירך, וגרגרה. בשקט, בקצב קבוע, כמו מנוע קטן. ואורית בפעם הראשונה מחצי שנה כיבתה את הטלוויזיה.
השקט לא היה מפחיד. שקט עם גרוגרת – זה שקט אחר לגמרי.
היא תפסה את עצמה מדברת עם החתולה. לא מקשקשת, לא, אורית לא ידעה לקשקש אפילו עם נועה בילדות. פשוט דיברה. כמו עם אדם.
– שוב לחץ מאה שישים. הרופאה הזאת, תמר, מביטה בי כמו על מתה. ואני, אולי עוד אחיה. דווקא לכולם.
מיצי מצמצה.
– נועה התקשרה. שוב אותו דבר: “אמא, מה שלומך?” ומה שלומי? כלום. חוץ… פעם – כלום. עכשיו… עכשיו אני לא יודעת.
החתולה שפשפה ראש בכף ידה. ואורית השתתקה, כי בגרון שוב נהיה צר.
השכנה תמר נכנסה לתה, ראתה את מיצי ומחאה כפיים:
– אורית! אמרת שאף פעם, לעולם!
– אני עדיין אומרת – זה זמני.
– אה, זמני, – צחקקה תמר, מביטה בחתולה שמתחככת ברגליה של אורית. – יש לך אוכל בשלושה מקומות, קערה קרמית ומגרדת. מאוד זמני.
אורית הסתובבה לחלון כדי שתמר לא תראה שהיא מחייכת. בפעם הראשונה מחצי שנה.
אחר כך התקשרה נועה. אורית עצמה לא הבינה למה סיפרה על החתולה. זה נשמט. אולי רצתה לחלוק – בפעם הראשונה מזה זמן רב היה לה במה לחלוק.
– אספת חתול? – חזרה נועה. – טוב, לפחות איזו תעסוקה, אמא.
איזו תעסוקה.
אורית הניחה את השפופרת והרגישה כעס. אמיתי, חם, חי. לא עלבון – עלבון היה מוכר, צמרירי, חסר צורה. אלא כעס. כזה שבא לך להכות באגרוף על השולחן ולהגיד: “את בכלל מבינה?!”
בדצמבר הכל התחיל להתפרק.
מיצי התחילה לאכול פחות. בהתחלה אורית לא שמה לב – נו, לא גמרה, קורה. אחר כך לא נגעה בכלל. הקערה עמדה מלאה מבוקר עד ערב, והאוכל התייבש לכדי קרום חום. מיצי שכבה בכורסה של יוסי וכמעט לא זזה. רק נשמה – מהר, רדוד, כאילו חסר אוויר.
– היי, – אורית התכופפה, הביטה לחתולה בעיניים. – מה את עושה?
מיצי מצמצה. והפנתה את הראש אל הקיר.
לאורית משהו בפנים נקרע.
היא מעולם לא הייתה אצל וטרינר. יוסי החזיק כלב בילדותו, אבל אורית – לא, אף פעם, היא בכלל לא הבינה אנשים שגוררים חיות לרופאים, מבזבזים כסף, עצבים. “לאנשים אין על מה לטפל,” אמרה פעם. לא כל כך מזמן אמרה.
ועכשיו עמדה במסדרון עם כלוב יד ביד. את הכלוב קנתה אתמול. ארבע מאות שקל במבצע – פלסטיק, עם סורג מרופט. דחפה לתוכו את מיצי, והחתולה לא התנגדה. זה היה הדבר הכי מפחיד. פעם הייתה שורטת, מתפתלת, שורקת, ועכשיו שכבה כמו סמרטוט והביטה.
המרפאה הווטרינרית “חיות בריא” בפלורנטין. קטנה, צפופה, מריחה מתרופות ופרווה רטובה. אורית ישבה על כיסא פלסטיק, לוחצת את הכלוב לברכיים, והרגישה לא בעניינים. מסביב מבקרים צעירים, עם כלבים גזעיים, עם חתולים פרוותיים בתיקים יקרים. והיא – פנסיונרית במעיל ישן, עם כלוב מרופט, שבתוכו חתולה מעורבת עם אוזן קרועה.
הווטרינר היה צעיר. ממש ילד, בן שלושים, עם משקפיים וחלוק כחול. שמו היה ד”ר יונתן, אבל הוא עצמו אמר: “אפשר יוני”. בדק את מיצי, מישש את הבטן והשתתק. פניו השתנו.
– מה? – שאלה אורית.
– צריך לעשות אולטרה־סאונד.
הוא עשה. הרבה זמן סובב גשושית על בטנה של מיצי, לחץ עכבר, הזעיף פנים. אחר כך פנה לאורית ודבר בזהירות, כמו שמדברים עם מי שמרחמים עליו:
– יש לה גידול. בחלל הבטן. צריך ניתוח. אם לא עושים – חודשיים־שלושה, אולי קצת יותר.
– כמה זה יעלה? – שאלה אורית.
– ארבעת אלפים שקל. עם הרדמה, עם טיפול לאחר הניתוח.
אורית הנהנה, לקחה את הכלוב ויצאה.
ארבעת אלפים שקל. הקצבה שלה. כולה. בלי שארית.
היא התיישבה על ספסל ליד המרפאה. דצמבר, קור נורא, אצבעות קופאות. מיצי בכלוב – שקטה, ללא תנועה, רק עיניים נוצצות דרך הסורג. מביטה. לא מבקשת, לא מתלוננת, רק מביטה.
אורית שלפה טלפון והתקשרה לנועה. צפצוף, שני, שלישי.
– אמא, אני בעבודה, בואי מהר.
– נועה, אני צריכה עזרה. החתולה צריכה ניתוח. ארבעת אלפים שקל.
שתיקה. ואז אנחה. וקול שממנו לאורית נעשה קר יותר מרוח דצמבר:
– אמא, את רצינית עכשיו? ארבעת אלפים על חתול רחוב?
– היא לא רחוב. היא שלי.
– אמא. זה חתול. סתם חתול. אם תמות, תקחי אחר. יש מלא בחצר.
אורית עצמה עיניים. היא ראתה פתאום בבירור, כמו תצלום – את יוסי בכורסה. איך הוא מחליף ערוצים ואומר לה: “אורית, את האדם הכי עקשן עלי אדמות. אם את מחליטה, את מזיזה הרים.” הוא חזר על זה כל כך הרבה שהיא כעסה. ועכשיו הייתה נותנת הכל לשמוע שוב.
– אמא? שומעת?
– שומעת, – אמרה אורית. – תודה, נועה.
וניתקה.
שלושה ימים היא חשבה. שלושה ימים – זה הרבה כשמישהו לידך גוסס.
מיצי שכבה בכורסה ונמסה. כמו נר. אכלה כפית אחת. שתתה מעט. הפסיקה לגרגר. אורית ישבה לידה, על הרצפה, על שמיכה ישנה, וליטפה את ראש החתולה – בעדינות, בקצות האצבעות.
– אמרתי – את שלי. שלי וזהו.
ביום הרביעי אורית קמה בשש בבוקר. התלבשה. הלכה לדואר. עמדה בתור לקצבה – שלוש זקנות לפניה, כולן עם קבלות, כולן איטיות, כולן נצחיות.
השטרות היו בכיס המעיל, ואורית הלכה ברחוב כשהיא לוחצת יד לצד הבטן, כאילו נושאת משהו שביר. ובמובן מסוים, כך היה.
במרפאה הווטרינרית הניחה את הכסף על הדלפק. ידיה רעדו – מקור או מפחד, לא הבחינה.
– הבאתי את החתולה לניתוח.
יוני הביט בכסף, אחר כך באורית, שוב בכסף. הנהן. לא אמר מילים מיותרות. רק:
– התחזית טובה. אם תעבור הרדמה – הכול יהיה בסדר.
אם.
אורית התיישבה במסדרון. כיסא פלסטיק, קיר לבן, ריח של חיטוי.
היא ניסתה להיזכר מתי בפעם האחרונה חיכתה כך. נזכרה. לפני עשרים שנה, בבית יולדות. נועה ילדה. אורית ישבה במסדרון – בדיוק ככה, על כיסא, לוחצת תיק לחזה וחיכתה. אז הכול נגמר בטוב. תינוק בכה, והעולם השתנה.
הדלת נפתחה. אחות יצאה – צעירה, בירוק, עם עיניים עייפות.
– את בעלת התלת־צבעונית?
– כן, – אמרה אורית וקמה. רגליה נמסו, ברכיה חרקו.
– הכול בסדר. הניתוח עבר. החתולה שלך לוחמת.
אורית הנהנה. לא יכלה לומר דבר – הגרון נחסם. היא פשוט הנהנה והנהנה, והאחות נגעה בידה:
– היי, הכול בסדר איתך?
– כן. כן. הכול בסדר.
את מיצי הוציאו – עטופה בחיתולים, מנומנמת, עם בטן מגולחת ותפר דק. אורית לקחה את הכלוב בשתי ידיה, הצמידה לחזה והלכה אל היציאה.
בבית לראשונה הניחה את החתולה על מיטתה. על החצי שבו ישן יוסי פעם. מיצי שכבה על הצד, נשמה בקצב קבוע, והתפר על בטנה הווריד בחוט דק. אורית נשכבה לצידה, הניחה כף יד על הצלע החמה של החתולה ולחשה:
– את שלי.
מיצי החלימה לאט. היממה הראשונה שכבה, אכלה טיפה, הביטה בעיניים מעורפלות. אחר כך התחילה להרים ראש. כעבור שבוע הגיעה בכוחות עצמה לקערה ואכלה הכול. אורית עמדה בפתח המטבח והביטה בחתולה מלקקת את תחתית הקערה הקרמית, וחשבה: הנה זה, האושר. מטופש, זול, על ארבע רגליים.
עד פברואר מיצי חזרה לעצמה. התרוצצה בדירה כמו משוגעת, הפילה את המלחייה מהשולחן, שירטה במגרדת – ומיד בספה, כי אופי. אורית נזפה, נופפה במגבת, צרחה: “איזו חיה!”
אורית עצמה חיה כמעט על אורז ותפוחי אדמה. תמר הביאה כל יום אחרון או מרק עוף בצנצנת, או שקית תפוחים – “מיותר, קחי”. אורית ידעה שאין שום מיותר. שתמר בעצמה סופרת פרוטות. אבל לקחה. כי גאווה זה טוב, אבל צריך לאכול.
בסוף פברואר התקשרה נועה.
– אמא, תבדקי את החשבון. העברתי לך. ארבעת אלפים שקל.
אורית השתתקה. אחר כך:
– למה?
– סתם. – הפסקה. ארוכה, כבדה. – את נתת את כל הקצבה על החתול. ולא סיפרת לי. תמר התקשרה.
– תמר… – אורית עצמה עיניים.
– אמא, אני לא צריכה לגלות דברים כאלה מהשכנה.
אורית שתקה. לא כי נעלבה – כי לא יכלה לבחור מתוך אלף מילים אפילו מילה אחת נכונה. ובחרה בפשוטה ביותר:
– בואי, נועה. סתם. סתם בואי.
שתיקה. שניה, שתיים.
– אבוא, אמא. בשבת.
אורית הניחה את השפופרת. עמדה. אחר כך ירדה אל הכורסה של יוסי – בפעם הראשונה מכל התקופה הזאת. פשוט התיישבה. ושום דבר לא קרה. רק השקע במושב היה קצת גדול מדי בשבילה.
מיצי קפצה על ברכיה, נעצה מצח בכף ידה והחלה לגרגר – בקול רם, ככה שהרטט הדהד איפשהו בפנים.
מחוץ לחלון ירד שלג. אורית ישבה והתפעלה. לא כי לפני כן לא היה שלג. אלא כי לפני כן היא לא שמה לב.
