לפני זמן רב, בתשומת לב של הרבה דורות, זיכרתי את הסיפור של אביטל כהן, שליטה ישנה במנהגיה המוזרות. בכל שנה, בערב ראש השנה האזרחי (31 בדצמבר), היא הלכה למזכירת הכסף מדמת האסטרולוגית המפורסמת בתל אביב. מאחר והייתה תושבת של העיר הגדולה, מציאת חזאית לא הייתה משימה קשה.
העניין היה שאביטל הייתה רווקה. למרות כל המאמצים למצוא גבר נאה, תמיד נגמרה במרוץ חסר פירות כל הצעירים הטובים כבר נישאו או נעלמו מן השוק.
השנה תפגשי את גורלך! הכריזה בחוזק האסטרולוגית העיוורת, מביטה בכדור קריסטל מבריק.
איפה? איפה אפגוש אותו? שאלה אביטל בחוסר סבלנות. שומעת כל שנה אותה ההבטחה, והזמן חולף מבלי שהגורל שלי מתגלה.
הייתה לי המלצה עלייך, כי את המומחית ביותר. אני דורשת שתגידי לי בדיוק היכן! אחרת אעלה שטיפת פרסום שלילי נרמזה הנערה.
האסטרולוגית קימתה את עיניה במתיחה. היא ידעה שמדובר באישה שמאוהבת במורד, ושלא תעזוב בקלות. היא הבינה שאם תענה בכזב, אביטל תישאר בטרקלין עד השקיעה, ומי שיבקש לדעת את גורלו ימתין עוד יותר זמן.
ברכבת! קראה בעיניים עצומות. רואה אותו עכשיו גבר גבוה, בלונדיני, יפהפייה, כמו נסיך מהאגדות
וואו! השמחה נרקדה בלבה. באיזו רכבת ובאיזה זמן?
לפני ראש השנה! חייכה המזכירה. לכי לתחנת הרכבת. הלב יראה לך באיזה כיוון לקנות כרטיס
תודה! חייכה הבת השמחה.
אביטל יצאה מדירת האסטרולוגית, קראה למונית ונסעה לתחנת הרכבת. כשעמדה על יד החלון של דלפק הקופות, ההתלהבות קפצה מעט. היא הביטה בטבלה, מבולבלת, ולא ידעה לאיזה כיוון לקנות כרטיס.
תגיד! קרא הקופאי, נבוך, ומשך את אביטל משקיפתה.
ירושלים 30 בדצמבר. מחלקת קומה ראשונה, נחרטה היא בקול חנון.
היא ראתה את עצמה יושבת בתא נוח, שותה תה, ופתאום נפתחו הדלתות ויבוא גבר, האהוב העתידי
עם חזרת הבית, אביטל אספה בחיפזון את הציוד היסודי לנסיעה, כי בערב מאוחר תצא ברכבת. היא לא חשבה על ההשלכות של נסיעה לעיר זרה בחג; רצתה רק שהנבואה תתגשם כמה שיותר מהר.
הרגשה של חוסר ערך נצברה בחודשי החג, כשכל המשפחה מתכנסת סביב שולחן החג, מחליפה מתנות, חוץ ממנה
כמה שעות לאחר מכן, היא ישבה בתא, מחזיקה ספל תה. הכל היה בדיוק כפי שדימיינה, נשאר רק לחכות שהנסיך יכנס לתא הפתוח.
בריאות! קראה זקינה, שזורקת מזוודה כבדה לתא. איפה המושב השני?
הנה הסתכלו בעיניים מבולבלות, והצביעה על מדף מולו. בטוח שזה הרכבת שלכם?
אין לי טעות, יקירי, חייכה הזקינה והתיישבה על המדף הפנוי.
סליחה, תנו לי לעבור, נבקשה אביטל, מודעת לבטלה שלה. תנו לי לצאת! החלטתי לא לעלות!
חכי, אחסון המזוודה, אמרה האישה, לא מבינה מה קורה.
ולבסוף הרכבת יצאה, נאנחה בחשש. מה עכשיו?
למה פתאום רצית לצאת? שכחת משהו? שאלה האישה.
אביטל התעלמה משאלת האישה ופנתה אל החלון. היא ידעה שהאישה אינה אשמה, אלא היא עצמה גרמה לבלגן.
בינתיים, ריקקה בן-דוד הוציאה מהמזוודה עוגיות ביתיות חמות והחלה להציע לאורחת החדשה.
באתי לבקר את בתי, הסבירה ריקקה. ועכשיו חזרה הביתה, בן שלי עם כלתו מגיעים לארוחת חג. נחגוג יחד את ראש השנה.
מזל טוב ובאמת אני אקבל ראש השנה בתחנת הרכבת, מביטה אביטל בחוסר תקווה.
אביטל פתחה לפני הזקינה את סיפור הרפתקאותיה, ללא שמירת מבט.
את טיפשה! למה לירות על המכשפים? רינתה האישה. תמצאי את גורלך בקצב שלו. אין למה למהר. לכל דבר יש זמן
למחרת, אביטל יצאה על הפלטפורמה של העיר הראשונה שהיא ראתה. היא סייעה ברכתה של האישה לצאת מהתא ונשארה בלי לדעת מה לעשות הלאה.
תודה, אביטל! שתהיה לך שנה טובה! קראה ריקקה בן-דוד.
ולכם! חייכה אביטל בעצב.
האישה הסתכלה עליה, לא יודעת איך לעודד אותה. היא ידעה שהפגישה בתחנת הרכבת אינה התחלה אידיאלית לשנה החדשה.
אביטל, בואי לביתי! הציעה פתאום. ניקשט את עץ האור, נסדר שולחן חגיגי
מה? זה לא נוח, הסתכלה האישה במבוכה.
והאם זה נוח לשבת בתחנת הרכבת? חייכה הזקינה. בואי, אין ברירה.
אביטל קיבלה את ההזמנה. ריקקה בן-דוד הייתה צודקת בחוץ נפל סער שלג, ולא היה טעם לשוטט בתחנה.
יוסי וליאור כבר בבית, חייכה האישה.
יוסי, שראה מהחלון את האם שלו מגיעה במונית, רץ אל המעלית ותפס את המזוודה הכבדה מידי האם.
יוסי, שלום, אהוב שלי. אני לא לבד, יש לי אורחת אמרה ריקקה בחיוך מלא מזימה. זוהי בת של חברה ותיקה שלי, אביטל.
נהדר! קרא יוסי. בואי, בבקשה, אביטל.
הבת הסתכלה על היוסי הבלונדיני הגבוה והוראתה, והרגישה חולמתו של הנסיך בתא הרכבת מתגשמת. גורלה, כנראה, שיחק שוב איתה בתעלול מחריד
איפה ליאור? שאלה האם.
אמא, ליאור איננו כאן, ולא יחזור. אני לא רוצה לדון בזה. בסדר? קוויט יוסי.
בסדר קיבלה האישה באיודאות.
בצלחת הערב, כולם ישבו סביב השולחן ולקחו את השנה הישנה.
אביטל, האם תישארי איתנו? חייך יוסי, משים בצלחת הסלט.
לא, בבוקר אני אצא, אמרה היא במרירות.
היא לא רצתה לעזוב את הבית החם הזה. הרגישה שהיא מכירה את ריקקה בן-דוד ויוסי כל החיים.
למה הזריזות הזאת? גינתה הזקינה. אביטל, הישארי עוד קצת.
באמת, אביטל, תישארי. יש לנו קרחייה מדהימה, מחר בערב נוכל לצאת לרחוץ. אל תצאי מהר, בקש יוסי.
משכנעים, חייכה אביטל. אשמח להישאר.
בראש השנה הבא נפגשו ארבעה: ריקקה בן-דוד, יוסי, אביטל וארטם הצעיר
האם אתם מאמינים בנסיונות של ראש השנה?
