הקופסה כבר עמדה על הסף, והחמין עם הקוגל עדיין ריחף על הכיריים. בדיוק כמו שהיה בטעם שלו.
תמר נגבה את ידה המיובשת במגבת, בלי לחשוב. היא הביטה בעורף המוכר, בכתם הקטן מאחורי האוזן הכתם שהייתה מנשקת אלף פעמים. פתאום הוא לא היה הוא.
אתה יוצא לשגרה?
לא, תמר. אני עוזב.
המילה נחתה במטבח כמו ריח של חום.
לאן?
למקום אחר.
המגבת נפל משקפיה.
יובל…
תמר, בואי בלי ריגושים. שנינו יודעים שזה נגמר לפני זמן רב. רק אני החלטתי, ואת עדיין לא.
נגמר? היא צחקה, בטון נוירוטי, מפוחדת. מחר חוגגים את היום השנה שלנו. שמונה עשרה שנה.
בדיוק. שמונה עשר שנה של אותו חמין.
הדבר פגע בה בדיוק בתורפה. היא נאנחה.
וויתרתי על החקר בשבילך. יכולתי להיות
שום דבר לא היית יכולה להיות. הוא חייך, כך מחייכים כשמתחרטים. משחזר. מי צריך היום איקונים, אבק נתתי לך בית, מכונית, ים בכל קיץ.
באמת?
טוב, הבית על חשבוני, אבל אני לא חיה פרא. תשי לי חודשחודשיים, אחר כך נדבר.
היא אחזה בגב הכיסא, אצבעותיה הלבנות.
מי היא?
מה זה משנה.
מי?
הוא הביט בשעון.
ליזה, שלושים ושתיים. היא חיה, תמר. הולכת לתיאטרון, מחליקה על סקי, צוחקת. ואת כבר הפכת למנקה הבית מבלי לשים לב.
תמר שמרה שקט, גרם בלבלול בגרון.
יובל אחז בקופסה, התקרב לדלת ובעיניו נצנץ משהו. לא צער, אלא תסכול, כמו של אדם שמריח לכלב ותיק במקלט.
אל תדאגי. שלושים ושמונה זה לא גירוש. תיהני מהחופש, תמר. את ראויה לזה.
הדלת נסגרה.
החמין המשיך להתקרר.
בשבוע הראשון היא לא בכתה. חקרה את הדירה כמו מוזיאון של חיים שלא שלה חולצותיו, מברשת השיניים שלו, כוס קפה שלא הסתיימה.
ביום השמיני נגעה בטלפון ונשמעה קולה של נעה.
תמר, את כאן?
הדמעות פרצו. היא בכתה במיקרופון עד שהשכן בקומה התחתונה קם לשאול אם הכל בסדר.
נעה אני שלושים ושמונה, אני ריקה. שמונה עשרה שנה של חמין, ואני לא זוכרת מתי אחזתי ברמברשק בפעם האחרונה
מה את זוכרת?
מה?
למה בחרת להיות משחזרת?
תמר נזכרה, לפני שנים, בתערוכה באודיטוריום תל אביב, בתשעה עשרה, עומדת מול הציור של השלושה ומבוהלת מהיכולת של האנשים ליצור ולשמר.
זוכרתי.
אז לך ותפשי את הצבעים מהארון. הם שם, ראיתי אותם לפני חמש שנים.
הצבעים מצאו בקופסת נעליים, תחת וילונות ישנים. חלק מהם נבשו, חלק נחרבו. המברשות נשרדו, אך הישנות היו שלמות קנינו אותן מענקת מלגה, בלי ארוחות בוקר.
תמר ישבה על רצפת הארון ובכתה, אבל הפעם בשקט.
למחרת נרשמה לקורסים במרכז לביטוח, על חשבון החיסכון של חופשה שלא נזקפה. הלכה למספרה, קצצה את הקווץ שיובל אסר לגעת בו במשך עשריםעשר שנה. במראה ראו אישה זרה, לחיים חדים ועיניים חודרות.
שלושה חודשים של לימודים מוזיאונים, סיכומים. בלילות היא ציירה בתחילה בחשש, אחר כך בביטחון. הידיים אינן שכחו.
בפברואר נגעה בטלפון נעה.
תמר, יש כאן משימה. זוכרת את ארקדי לב־שמש, שעובד עם מישל? סבתו נפטרה, הוא קיבל בית בכפר נחל, מלא איקונים. הוא רוצה לזרוק
אל תיתן לו! קפצה תמר. אל תיגע!
חשבתי לבדוק אם תתפני? הוא מוכן לשלם.
אראה מחר.
האיקונים היו במצב נוראי שמונה, שחורים, קרועים. תמר קראה אליהם, ולבה פקק. היא לחשה:
ארקדי לבשמש, זו אני צריכה לבדוק תחת נורה, אבל אני כמעט בטוחה שזה מהמאה ה17, מסמכים צפוןיים, יקר מאוד.
הוא הרים גבה בחשד.
כמה עולה?
לא יודע, אבל אם נתקן ונמכר הרבה.
תסגל?
תמר נסתה על הלוחות, על הפנים המופיעות דרך האפר. היא הבינה זה ההזדמנות האחרונה.
אסלח.
העבודה ארעה חצי שנה. היא שכרה סדנא קטנה בפרדסהכרום ריח ממיסים היה בלתי נסבל. אכלה לחם עם שמן, ירדה 12 ק”ג, בכפול בכי כשהעבודה כמעט נכשלה. פנתה למורה לשעה ארבע בבוקר, והיא הגיעה עם תרמוס חם.
ואז נולדה האיקונה הראשונה משוחזרת, זורחת.
ארקדי לבשמש נעמד מבוהל.
תמר, זה ניס miracle.
זה לא נסים, זה עבודה.
הוא שלם כפול. שבוע אחרי זה הגיע חברו, אחר כך חבר חברו, ואז גלריסט מהכתובה.
שנה חלפה. עוד שנה.
כעת תמר גרה בדירה שכורה, אך שלה, עם תקרות גבוהות. הסדנא במרכז של רמתשלמה, תקבצים של הזמנות לשישה חודשים קדימה למנזרים ולספן של יזם מפורסם, דביר בןמשאל.
הוא בא לבקר בעצמו, לא שלח שליח. ישב על כסא ליד החלון וצפה בעבודה, לעיתים מביא קפה.
לקוח מוזר, דביר בןמשאל.
אני אדם מוזר. אפשר לשבת?
בטח.
ארבעים וחמש, אלמן, עיניים חכמות, ידיים של פסנתרן הוא לא מנגן בפסנתר, הוא משלב בשוק המיזוגים.
בין שניהם כלום. עדיין. אבל תמר מצאה עצמה מצפה לביקוריו.
הערב היא לא רצתה לצאת. נעה לחצה אירוע גלריה בכתובת הרצל, כל האור של תל אביב, לקוחות רבים, אי אפשר להחמיץ.
תמר לבשה שמלה שחורה, פשוטה, קנייה ראשונה של מעצבת, קנויה לפני חודש. עגילי פנינים, מתנה מלקוח מרוצה, עקבים שכבר כמעט שכחה.
דביר הגיע בעצמו, ללא נהג.
היום
מה?
אתה זוהר.
היא חייכה, אמיתית, בפעם הראשונה מזה זמן רב.
בכנסת האולם הרעש, שמפניה זורמת. תמר נועדה ליד ציור של קפלן, מתיישבת כאילו בוחנת, רק מרגיעה נשימה.
תמר?
היא הסתובבה.
לפניה עמד יובל. קמול, קמיע, שקעים מעל העיניים, כוס ביד ורעד קלה. לצידו אשה צעירה, רזה, לא מרוצה, תלויה בזרועו כמו על חבל.
יובל, בואי, משעמם
חכי, ליזה.
הוא הביט בתמר ולא הכיר.
את? את זאת?
שלום, יובל.
איך השתנית
הזמן זז.
ליזה משכה אותו ברצועה.
מי זאת?
זו גרושתי לשעבר.
ליזה חייכה, חקקה מבט מהיר מהנעל ועד העגילים. פניה נמתחו במקצת.
נעים מאוד. אני אמחק.
היא נזפה, עקבה בקול.
נותרו רק הם שניים. באמצע ההמון, אך יחד.
מה מביא אותך לכאן?
עבודה. משחזרת. כאן לקוחות.
משחזרת? הוא קרן. ברצינות?
ברצינות.
תמר הוא התקרב, ריח קוניאק בראשה. חייב לומר, הייתי טיפש.
היא שתקה.
ליזה הזאת תסבול. לא יודעת אפילו לבשל חביתה. תמיד במועדונים, ברזים, מסעדות. נמאס לי, תמר.
מבין.
אני מתגרש. כבר שלחתי את כל הניירות. הוא אחז בידה. בוא ננסו שוב. תמיד אהבת אותי, תמיד.
תמר הסתכלה על אצבעותיו. זרות. פעם קרובות. עכשיו זרות לגמרי.
היא שחררה בעדינות.
יובל, אתה זוכר מה אמרת לי כשאנחנו נפרדנו?
הוא קימר מצח.
אמרת תיהני מהחופש.
תמר, לא רציתי
חכי. אני רוצה להודות לך, בלי סרקזם.
היה ברור שהיא קיבלה חופש מתנה של אותה שחרור, שדחפה אותה לפרוץ את הקופסה הפנימית ולגלות את עצמה.
יובל, האיגל לא אקח. אולי אשאיר אותו לבתי בתהמשך, או לבית הכנסת.
רק דבר אחד, והכל. בסדר?
בסדר.
תודה שעזבת.
הוא ניבט בתדהמה.
אם לא היית יוצאת, הייתי מבשלת חמין עד שישים. והייתי שונאת אותך בשקט, בלי להודות. והייתי שונאת את עצמי. ועכשיו אני לא שונאת. אף אחת. זה נדיר.
בכיתו שלח דביר שני כוסות.
תמר, מוכנה? האוסף מפלגה מחכה.
כן, דביר. בהחלט.
הוא שלף ידו, היא קיבלה.
יובל נעמד והביט ברצף של דביר, לבוש יוקרתי, מתכונן לשאת ברמתשלמה.
ליזה צעקה במרחב של הבר, הוא לא שמע.
תמר הסתובבה לרגע, נענעה יד בולטת, כמו שמזכירים לחבר שמאוחדים אחרי שנים של ריחוק, בלי קונפליקט.
אוסף קונה, בוריס נוביץ, זקן עם עיניים כחולות של ילדות. הוא נשק את ידה בנימוס, הקרא גבירה בלי רמז של הומור.
דביר סיפר עלייך פלאים. לא האמנתי. עכשיו רואה לא שקר.
ראיתי את העבודה שלך לפני שלושה חודשים. אם שלושה דורות, המאה ה18. זוכרת?
תמר נזכרה. חצי שנה של עבודה.
קנית את זה?
כן, ואני רוצה עוד. יש לי משהו רגיש. נדבר?
הוא הוביל לחלון. דביר נותר בעמוד, שקט, אך חם.
בצד אחר, יובל עדיין עומד מול תמונת קפלן. ליזה נסעה, כנראה בעקבות מרד. הוא הביט בתמר, אך היא כבר לא הולכת לאחור.
יש לי איקון, לחש בוריס, נובגורוד. המאה ה16. הבעיה היא שההיסטוריה שלה סבוכה.
תמר נמתחה.
גנובה?
לא. היא הוצאת משנות העשרים, הלכה לפריז, ניויורק. לפני שנתיים קניתי במכירה חוקית, רוצה להחזיר לארץ. במאה ה19 שינו אותה, אך מתחת לשכבות שלד של יצירת מופת.
למה?
בזכותו של בוריס.
סבתי הייתה מנקובה בנובגורוד. בשנת 1924 היא ברחה. אביה, כהן, נורה ב1937. חיפשתי איקון זה ארבעים שנה. מצאתי.
תמר הרגישה דמע בעיניים.
אני אקח.
הפרויקט על האיקון נמשך חצי שנה. היא שכרה סדנה קטנה בקיבוץ רמתגן ריח ממיסים היה בלתי נסבל. אכלה חלה עם שמן, ירדה 12 ק”ג, בכפול בכי כשעבודתה כמעט נכשלה. שמה טלפון למורה ארבע בבוקר והיא הגיעה עם תרמוס חם.
ולבסוף האיקון הראשון משוחזר, מואר.
ארקדי לבשמש נעמד, מבטו תסכול.
תמר. זה נס.
זה לא נס, זה עבודה.
הוא שילם כפול. שבוע אחרי, הגיע מכר של חברו, אחר כך של חבר של חברו, ואז גלריסט מכתובת הרצל.
שנה חלפה. עוד שנה.
תמר גרה בדירה שוכרת, אבל שלה, בתקרות גבוהות. הסדנה במרכז של רמתשלמה, והזמנות חצי שנה קדימה למנזרים ולספן של יזם בשם דן רוזנברג.
דן בא לבקר בעצמו, לא שלח שליח. ישב ליד החלון וצפה, לפעמים הביא קפה.
לקוח מסובך, דן רוזנברג.
אני אדם מורכב. אפשר לשבת?
בטח.
ארבעים וחמש, אלמן, עיניים נבונות, ידיים של פסנתרן הוא לא מנגן בפסנתר, הוא משלב בשוק ההשקעות.
בין שניהם לא היה דבר. עדיין. אבל תמר מצאה עצמה מחכה לביקוריו.
באותו ערב היא חפזה לצאת. נעה לחצה אירוע גלריה בהרצל, כל אור תל אביב, לקוחות, איאפשר לפספס.
תמר לבשה שמלה שחורה, פשוטה, קנייה ראשונה ממעצבת מוכרת לפני חודש. עגילי פנינים, מתנה מלקוח מרוצה, עקבים שכבר כמעט שכחה.
דן הגיע בעצמו, ללא נהג.
היום
מה?
אתה זוהר.
היא חייכה, אמיתית, בפעם הראשונה מאז זמן רב.
בכנסת האולם רעש, שמפניה זורמת. תמר נועדה ליד ציור של קפלן, מתיישבת כאילו בוחנת, רק מרגיעה נשימה.
תוהיא יצאה אל האור, עם ריח של תקווה חדשה בליבה.
