אל תזמין אותם! אתה מקשיב? אין שום סיבה!
היום הוא יום הולדתך. שלושים וחמש תאריך משמעותי.
חס וחלילה. אני לא רוצה לראות אותם.
יוסי, כמה זמן אפשר? עברו כבר עשר שנים.
ועוד עשר יעברו. ועשרים. הם בשבילי כבר מן העבר.
אביטל מתיישבת לצידו, לוכדת את ידו החמה והמתוחה. בדיוק כשמדברים על ההורים.
איתן חייג לי. שאל אם הוא יכול לבוא.
אריאל כן, רק הוא. בלי אחרים.
הוא אמר שאמא בוכה. רוצה לראות אותך.
תן לה לבכות. איפה היא הייתה כשגרשו אותי מהבית? כששנתי אצל חברים אחד אחרי השני?
זיכרון ישן. אביטל יודעת אותו על פה: שני השנה באוניברסיטה, סמסטר קשה, קיצוץ. אביו, קצין קונסול לשעבר, אדם של עקרונות נוקשים. הבז את המשפחה תעזוב. יוסי נפל. לשום מקום
אתה התגבר. סיים מוסד אחר, מצא עבודה.
לבד! בלי עזרתם! ואז אריאל קנה לו דירה! וגם רכב! חביבי!
אל תתעצב על אחיך. הוא לא אשמה.
אני לא מתעצב, אבל לא רוצה לראות הורים על הסף.
אביטל נאנחת. שיחה לשווא, כמו תמיד.
בערב היא שוטפת כלים, חושבת על עצמה. על אמא, שלא ראתה שלוש שנים לפני נשימתה האחרונה.
היא נזכרת במריבה האחרונה, בעונש ללא סיבה, בהעלבה. עברה לעיר אחרת, שינוי מספר.
ואז חייגה האחות, שהודיעה שמותה של האם נגע בכבד. הייתה רק בחדר אשפוז.
עד היום בלילה חולם קולה של האמא:
אביטל, סלחי לי, והיא ניתקה.
למה את מתבוננת? יוסי מחבק מאחורי.
על אמא.
שוב את קושרת את עצמך?
לא מצליח להפסיק. היה צריך לבוא, לפחות להיפרד.
היא נצללה אותך, אביטל! נצלה את מלגותיך.
אבל היא הייתה חולה. תשוקת אלכוהול היא מחלה.
וזה? הצדקה?
לא. אבל הייתי יכולה לסלוח. עכשיו מאוחר מדי.
יוסי מסובב אותה לכיוונו.
אל תסבל. עשית את מה שניתן. הצלת את עצמך.
אבל איבדתי את הנשמה.
שטויות. יש לך את הנשמה הזוהרת ביותר שהכרתי.
מוליך נשיקה לצידה, והיא מתקרבת אליו. הוא לא מבין איך לחיות עם אשמה.
היום הולדת יוחגג בבית. חמישה עשר אורחים חברים קרובים, קולגות, איתן עם אשתו.
מחר בבוקר אביטל מתזזת במטבח, חותכת סלטים, חותמת על עוגת שוקולד שהזמינה. יוסי עוזר חותך ירקות, מסדר שולחן.
אריאל בטוח שיגיע לבד? שואל בזמן שהכל מתנהל.
הוא הבטיח.
טוב.
עד השעה שבעה מתחילים להגיע האורחים. איתן מגיע בחצי לשעה שמונה. אחריו נכנעים שני דלתיים.
האב סירוגין, כשרון, לבוש בחליפה קפדנית. האם קטנה, שמלה עם פרחים, מחזיקה קופסה.
יוסי עומד עם בקבוק בידה.
מה זה אומר?
יוסי, בני האם צועדת קדימה.
לא הזמנתי אתכם.
באנו בעצמנו, אומר באכזריות האב. לנו זכות!
אין לכם זכות! איתן, מה קורה כאן?
אחי, תפסיק. הם ההורים!
לי לא משנה! צאו!
האורחים קופאים. אחד עם כוס, אחר עם צלחת. השתק השקט הלא נוח.
יוסי, לא צריך, אביטל נוגעת ביו.
לא, יש צורך! הוא מתפרץ. עשר שנים שלא הכרתם אותי! הזנחתם את החתונה שלי! לא מכירים את הנכד! ועכשיו באתם?
רצינו לברך, האם מושיטה קופסה. ליום הולדת.
תנסו לשים את הברכות שלכם במקומן! לי לא צריך כלום מכם!
יונתן, הפסיק לדהור! צועק האב. תתנהג כמו גבר!
איך לימדתם אותי? לגרש את מי שנפל?
בוזחת את המשפחה!
הייתי סטודנט! סטודנט רגיל, שנכשל במבחן!
בגלל מסיבות וילדות!
ואז? זה סיבה לזרוק בן מהבית?
האם בוכה. האב מתאבל.
אנחנו נתנו לך שיעור!
הרסתם לי את החיים! אילו לא הייתה אביטל, אילו לא היו החברים, איפה הייתי היום?
אל תגזים! נשרדת!
בלי שלכם נשרדתי! ואני אמשיך!
איתן מנסה להפריד ביניהם.
תקשיבו, תרגיעו. האורחים
תנו להם ללכת! יוסי פונה אל הדלת. לחוץ החוצה!
האב מתיישב איתו, מתחזק יותר.
טוב. עכשיו אני בטוח שהחלטתי נכון. כל נכסינו ילך לאיתן, לכל שקל! ואתה אפס. מקום ריק!
לי לא חשוב הכסף שלכם!
נראה איך תזמר כשלא נותרו לנו.
תזדקפו בדרכי!
ההורים יוצאים. האם מייללת, האב הולך בצעד כבד. איתן רודף אחריהם, מנסה לשכנע.
בחדר נשאר שקט.
סליחה, אומר יוסי לאורחים. מריבות משפחתיות.
הכל בסדר, קורה, מנסה מישהו לשבור את המתח.
אבל החג נפל. האורחים מתפזורים מהר. נותר רק איתן, מבוהל ופוגע.
למה הבאת אותם? שואל יוסי עייף.
חשבתי שתתפלו. אמא ביקשה זאת.
תן לה לבקש כמה שהיא רוצה. לי זה לא משנה.
אחי, זה לא נכון. הם כבר זקנים.
ואז? זקנה חיסכון?
האב דיבר על צו רציני. לא יישאר לך שום דבר.
ולחסד. לא צריכים את העזרה שלהם!
איתן עוזב. אביטל מנקה את השולחן בשקט. יוסי יושב על הספה, פונה פניו לתוך הידיים.
עשיתי נכון?
איני יודע. אבל מבין אותך.
אפילו לא התנצלו. באו כאילו לא קרה דבר.
הגאווה מחזיקה אותך.
ומה עם הגאווה שלי? האם ניתן לשבור אותי?
אביטל יושבת לצידו, מחבקת.
לא ניתן. אבל לפעמים טוב יותר לסלוח לפני שמאחר מדי.
איך אמא שלך?
טוב.
זה אחר, אביטל. אימך הייתה חולה. שלי רק אנשים קשים.
אולי. אולי פשוט לא יודעים לאהוב אחרת.
שלוש שנים עוברות. בוקר רגיל, יוסי מתכונן לעבודה. מצלצל הטלפון איתן.
אחי, האבא במרפאה. שבץ.
בפנים משהו נשבר.
ברצינות?
הרופאים אומרים אולי לא ישרוד.
הבנתי.
תבוא?
איני יודע.
יוסי, הוא אבא. לא משנה מה.
יוסי מניח את השיחה. אביטל מביטה בו.
האבא על הסף.
לך.
למה? הוא לא רוצה אותי.
ואתה? רוצה שהוא יעזוב כך?
יוסי שותק, נזכר בילדות. האב לימד אותו לרכב על אופניים. דיג באגם. כיתה א׳ תיק ענק ויד האבא.
מתי נפל? מתי הפך השומר למושל?
לך, חוזרת אביטל. מאוחר יותר יהיה יותר קשה.
במרפאה, ריח של תרופות. האמא יושבת במסדרון קטנה, אפורה, נראית אבודה. רואה את יוסי, מתפשטת.
יוסי! הגעת!
מחבקת אותו, הוא עומד כמו עמוד, אין תגובה.
איך האבא?
גרוע. הרופאים לא נותנים תקווה.
אפשר לבקר אותו?
הוא חסר הכרה. אך, אומרים שהוא שומע.
בחדר האבא על המיטה, צינורות, טיפולים, מדדים. לא קצין קפטן, אלא זקן חולש.
יוסי מתיישב לידה, לוחץ יד יבשה קלה כמו ציפור.
אבא, זה אני. יוסי.
שתיקה. רק צפצף המוניטורים.
אני רציתי לומר. התזדקפתי עליך. הרבה זמן כעסתי. על כך שגרשת אותי. על חוסר ההתייחסות. על אהבת אריאל ולא עליי.
היד בו רעדה.
אבל, אתה יודע מה? אני סולח לך. אתה שומע? סולח על הכל.
עיניו של האבא נפתחות. מטושטשות, אך מזהות.
אבא?
שפתיו זזו. יוסי נוטה.
ססליחה
מילה אחת, כמעט שלא נשמעה, אך יוסי קלט.
סלחתי, אבא. הכל בסדר.
האב סוגר שוב את עיניו, אך הפעם פניו שלו רגועים.
יוסי יושב, מחזיק ידו. מדבר על עבודה, על משפחה, על נכד שלא ראה.
האב עוזב בלילה. שקט, כאילו נרדם. האמא אומרת שהוא חיכה חיכה למען סליחה.
לאחר ההלוויה, יוסי ואביטל יושבים בבית, שותים תה, שותקים.
איך אתה? שואלת היא.
מוזר. חשבתי שאשכח, בפנים ריק.
עשית נכון לעזוב.
יודע, הוא אמר סליחה. בפעם הראשונה בחיי.
הגאווה שלי נחשבה לפני עולם אחר.
כן, והשלי גם.
אביטל מרימה את ראשה.
יוסי, סלוח לעצמך על אמא. היא לא הייתה רוצה שתסבול.
מאיפה אתה יודע?
כי הורים אוהבים את ילדיהם. גם כאלה כמו אביי. בדרך משלו, מעוות, כואב, אך הם אוהבים וסולחים.
אביטל בוכה. יוסי מחבק, לוחץ אל חיקה.
שנינו חטאנו. אנחנו תפסנו בכעס, נגיסנו את עצמנו. היה צריך פשוט פשוט לסלוח.
עכשיו אנחנו יודעים.
אבל כבר מאוחר.
בשבילם כן. אבל אנחנו חיים. אנחנו יכולים לחיות בלי העומס הזה.
מאחוץ יורד שלג. הראשון של השנה לבן, צח, כמו סליחה, כמו דף חדש.
יוסי חושב על האב. איך יכלו לתקשר מוקדם יותר. כמה זמן נבזבז על תוקפנות.
אבל הוא הספיק. הוא שמע, הוא אמר. וזה מספיק.
היו חכמים, למדו לסלוח, כי הורים אינם נצחיים, ולא בוחרים אותנו…
