נעמה כהן יצאה לעבודה מוקדם מהרגיל. בסופי שבוע הצעירים משאירים הרבה זבל ברחובות, ולכן היא הגיעה לשער השכונה בארבע לפנות בוקר כדי להספיק הכל. היא עובדת כשוטרתגינה כבר שנים רבות; החיים שלה היו פעם אחרת לגמרי.
תופפת המגרפה בידה, נעמה נזכרה בבנה האהוב, איתן, שהולידתה בגיל 35. לא הרבה מזל היה לה עם גברים, ולכן הקדישה את עצמה לילד. היא אף פעם לא שמעה צליל של אהבה בחיי הניקוי שלה. איתן היה חכם ונאה, חוץ מהעובדה שהוא לא אהב את השכונה.
אמא, כשאגדל אהיה גבר מגניב! היה אומר לה איתן.
בטח, בני, איך שלא יהיה? מתגבייתה אמו.
בגיל שש עשרה, הוא עזב את הבית ועבר למגורים במעון קרוב למכללה הטכנולוגית. נעמה לא אהבה שהבן שלה נמצא כל כך רחוק, אבל הוא הבטיח לבקר לעיתים תכופות.
בהתחלה, איתן אכן הגיע לביקורים קבועים. עם הזמן, אחרי שנפגש עם חברה, הוא דיבר על הבית הפחות ופתאום נעלם לחלוטין. ואז חזר, מודיע שהוא חולה ברמה קונקרטית. נעמה לא יכלה להבין למה היא ובנה נאלצו לעבור כל כך הרבה מבחנים קשים.
היא נאלצה לגייס כל כוחותיה למאבק. הרופא הציע לטפל באיתן במרפאה אחרת, אך נדרשו סכומים גדולים מאוד.
בלא היסוס, אם כי קרועה מלב, האם מכרה את הדירה. באחת הלילות חטף אותה שיחת טלפון.
בנך כבר אינו איתנו! הכריז הרופא.
נעמה כהן לא רצתה לחיות. חייה איבדו משמעות ללא בנה האהוב.
בבוקר אחד, כמו תמיד, היא יצאה לנקות את החצר.
בוקר טוב! קרא שמואל לוי, מטייל עם כלבו רקס.
בוקר טוב! אתם כל כך מוקדם היום? ענתה נעמה.
ישבתי בבית משעמם. הלכתי עם הרקס, וחשבתי לעצמי לשוחח איתך, אמר באווירה קלילה.
שמואל, רווק בודד, היה משועשק במילותיה של נעמה; היא הרגישה קצת בושה מהתעניינותו.
טוב, נמשיך לעבוד, לא נפריע לך, אמר הוא, וממשיך לטייל עם רקס.
נעמה חזרה לעבודה, פתאום הבחינה במשהו על ספסל. זה היה טלפון נייד. היא הסתכלה סביב אין אף אחד. היא לתה את המכשיר והדליקה אותו. על המסך נראו תמונות. כנראה שמישהו צילם ושכח את הטלפון. כשקראה את התמונות בקלות, דמעות חצו את עיניה.
בני! איתן שלי! התחילה לבכות בקול שבור.
בפתאומיות הטלפון צלצל. נעמה התבלבלה, אך החליטה לענות.
הלו! זה הטלפון שלי, אפשר לאסוף אותו? נשמע קול נשי.
כן, כמובן. מצאתי אותו בפארק על הספסל. בואו לכתובת הזאת, ענתה נעמה ונתנה את הכתובת.
הנערה הגיעה אל הטלפון. כשהדלת נפתחה, נעמדה מגישה בחצר.
תגידו, איך הגיעו לתמונות שלי של בני? שאלה נעמה.
יוליה? המופתעת המשיבה.
הנער נפתח את הדלת והכניס בחור צעיר.
איתן! קראה נעמה כהן ונפלה ללא הכרה.
הבחור רץ לעזור:
מה קורה?
כנראה שהיא טעה בך, צריך להזמין אמבולנס, השיבה הילדה.
כעבור רבע שעה, הרופאים החזירו לנעמה את ההכרה. אחרי שהם הלכו, היא סוףסוף הבינה איך הגיעו לתמונות של בנה לטלפון.
בזמן שהיא מתאוששת, פנתה אל הילדה.
מכירים אותי? איך הגיעו אליי תמונות של איתן? שאלה בקול רועד.
קוראים לי אורית, השיבה. פגשנו איתן לפני זמן מה, הוא עזב כשגילה שאני הריון, נאנחה.
עזב? איך יתכן? הוא אף פעם לא אמר לי על כך, התפלאה נעמה.
היינו ביחד כמה חודשים, אז הודעתי לו שאני מצפה לילד. הוא נעלם פתאום. החלטתי שלא לחפש אותו יותר. חשבתי שהוא פחד, הסבירה אורית.
לא, קסיה. עכשיו אני מבינה למה זה קרה. בני חולה קשות. הוא לא רצה להיות משא, אפילו לא עבורך, נעמה נזפתה שוב דמעות.
עיניה של אורית התרחבו.
איך זה הוא כבר לא כאן? שאלה בתמיהה.
הוא הלך מאיתנו. מכרתי את הדירה כדי להציל אותו, גם זה לא גרם לשינוי. לא הספנו… היא נאנחה בקושי.
אורית, אחרי שהרהרה במה שנאמר, נאנחה עמוק:
אני מבינה. הוא רק רצה להגן עלי. לא רצה להוסיף לי יותר כאב…
לאחר מכן קראה לבחור שעומד בצד:
יובל, בוא לכאן!
הבחור נכנס לחדר.
כן, אמא? שאל.
יובל, זוכרת שסיפרתי לך שהאב שלכם עזב? מסתבר שזה לא נכון. הוא חלה קשות ומת לפני שאתה נולד. והנה זה סבתא שלך, אמרה אורית, פונה אל נעמה.
נעמה חייכה בלב.
סבתא, אמר יובל בחסד.
בני, תבוא אלי, נשקפה נעמה בחיבוק חם.
אורית חייכה:
אולי נחליף למגורים אצלנו? יש לנו הרבה מקום ונשמח מאוד. והסבתא אנחנו באמת צריכים!
לא, קסיה. אני רגילה לשכונתי, אבל אשמח לבקר אתכם, השיבה נעמה.
ברגע זה נשמעו דפיקות בדלת.
אפשר? עמד על המדרגה שמואל לוי עם זר פרחים גדול. הוא הושיט אותו לנעמה ואמר:
זה בשבילך, נעמה כהן. למהלך הליכה?
בטח, חייכה האישה.
מתמטבח עלו אורית ויובל.
תקחו אותנו? שאלו בפעמיים קולות.
אם תתנהגו בנעימות, חייך שמואל.
חודשיים לאחר מכן, נעמה כהן נישאה לשמואל לוי. כלבו רקס שמח במיוחד בחיבורים החדשים. הוא הלך לעיתים קרובות עם יובל, בזמן שהסבתא המאושרת אפתה פשטידות לכולם.
חברים, אם אתם רוצים עוד סיפורים כתבו תגובות ואל תשכחו ללחוץ על הלייק. זה נותן לנו כוח לכתוב עוד!
