יום חמישי, 12 ביוני 2026
היום היה אחד מהימים שהזיכרון שלי משיב אליהם בעיניים כבדות. עוד כשאורלי חצתה את סף ביתנו, הרגשתי רגש שליליי מתפשט מייד. היא הייתה גבוהה, שפתייה מסולסלות, גבירה ודקה. החולצה שלה הייתה פשוטה, אבל ידיה, שהיו קצוותיה קצרות ועבות יותר משל האם, היו קפוצות בקפידה. רגליה היו דקות אף יותר מאשר של אמנו, והן ארוכות יותר מהן.
אורי, בן השבע, ואני, בת התשע, ישבנו על הספה והשלחנו לה מבטים חדים כמו חצים. מילה היא רק שם, היא לא תצליח כאן! צעקתי בפנים. האבא, אביב, הבחין בהתנהגות שלנו והרים קו:
תנהגו בכבוד! אתם נראים חוסר נימוס.
אורי שאל, בטון קפיצי, היא תישאר אצלנו זמן רב?
היא כאן לתמיד, השיב האבא.
הייתי מודעת לכך שהאבא מתחיל להתעלף מכעסנו. אם הוא יתפרע, זה עלול להיות קץ לנו, ולכן רציתי לא לעורר אותו יותר.
כעבור שעה, אורלי התכוננה ללכת הביתה. היא נרתעה במכנסיים חדשים ובנעליים חדשות, ופתאום אורי ניסה לקטוע לה רגל. היא כמעט נאלצה להישבר כנגד קירות הבית.
האב נבהל: מה קרה?
נתקעת בנעל אחרת, היא השיבה מבלי להביט בו.
את הכל תסדרי, אני אעזור, הוא הבטיח בקול חם.
באותו רגע הבנתי שהאבא אוהב אותה, אף על פי שהקשר שלנו עם אורלי היה קשה. ניסינו לדרוס אותה מהחיים שלנו, אך ללא הצלחה.
פעם אחת, בזמן שהייתה בבית ללא האבא, היא פנתה אלינו בקול רגוע:
אמא שלכם נפטרה. זה קורה לפעמים. היא עכשיו בצד העליון של השמיים וצופה בכולנו. היא כנראה לא מרוצה מההתנהגות שלנו. היא מבינה שזה אנחנו עושים זאת משנאת לב.
הרגשנו רעד פנימי.
אורי, נעמה, אתם ילדים טובים! האם לשמור על זיכרון האמא כך? העשייה הטובה היא שמגדילה את האדם, היא אמרה, ומזימה לנו שלא להיות קוצים כמו קיפודים.
היא למדה אותנו להפסיק לחפש תכונות רעות. ביום אחר סייעתי לה לשים קניות מהשוק על השולחן, והיא חיבקה אותי בחמימות על הגב. האצבעות שלה אינן כמו של האם, אבל התחושה הייתה נעימה.
אורי, כשחשק לו, היה מקנא. הוא גם סידר את הקערות על המדף. אורלי, בחיוך, חיזקה אותו. בערב, היא סיפרה באהבה לאבא כמה אנו משקיעים במעשים טובים, והוא חייך.
הזרות של אורלי הרגישה לנו כקושי מתמשך, אך רצינו להכניס אותה ללבנו. אחרי שנה שכחנו איך היה חיינו בלעדיה, ולאחר אירוע אחד נפלנו בלהיות מאוהבים בה כמו אבא שלנו.
בשנה האחרונה, באותו יובל, אורי, שהיה כיתה ז’, חווה מצוקות. הילד הרועש, ויקטור חן, ניסה להקפיץ אותו. ויקטור היה גבוה כמוהו, אך חצוף יותר. המשפחה של ויקטור הייתה שלמה, והאב שלו, יוסף, העודד אותו: אתה גבר, תכה את כולם, אל תחכה שיבואו אליך. כך בחר ויקטור באורי כקורבן נוח.
הבית של ויקטור היה מלא אהבה, והוא הרגיש בטחון. הוא לא ניסה להסביר לי, אחותו, מה קורה, אלא קיווה שהכל יחלוף מעצמו. אך הפגעים רק גדלו.
הצלחתי להבין מצבו של אורי לאחר שראיתי חבלות על כתפיו. הוא האמין שהגברים צריכים לשאת בעול ההצדקות ועל נשים, אפילו אם הן גדולות ממנו. לא ידענו שאורלי עומדת מאחורי הדלת ומאזינה.
אורי ביקש ממני לא לספר לאבא, משמע שהמצב עלול להחמיר. הוא גם הפציר בי שלא אגש למריבה עם ויקטור. רציתי להגן על אחי, אפילו אם זה אומר להיפרד מהקלה.
מחר היה שישי. אורלי, במפגש חיצוני לכיוון השוק, לקחה אותנו לבית הספר והכניסה לנו את ויקטור למטרה. היא ביקשה לראות אותו.
בכיתה של אורי, המורה, מרים, פתחה דלת למפגש עם ויקטור אחרי שהאורלי נכנסה לחדר, משקלה חטוף, תסרוקת מודרנית ועיצוב ציפורניים יפהפה, ובקול רך ביקשה מוויאן חן לצאת מהחדר, כי יש לה משימה.
המורה הרשה, ויקטור יצא בקור רוח, חושב שהאורלי היא רק מארגנת חדשה. היא אחזה בו על החזה, הרימה אותו וקראה:
מה אתה רוצה מהבן שלי?
מאיזה בן? הוא נבהל.
מאת יובל ריבינוב!
כלום…
אני רוצה שתפסיק לגעת בבני, ואם תתקרב אליי שוב, אני אשמיד אותך!
הוא נאנח, חייך בקושי, ובאמת נבהל.
אחר כך, ויקטור חזר למקומו ונסגר בדלת של החדר, והקפיד שלא יסתכל יותר אל יובל. הוא התנצל באותו היום, בקצרה, תוך שהוא מתנדנד, אך התנצל.
אורלי ביקשה שלא נשתף את האבא, אך אנחנו פתחנו את הפה וסיפרנו לו הכל. הוא היה גאה מאוד.
בשלב מסוים היא הובילה אותי בדרך הישרה. בגיל שש עשרה, נפגשתי עם פסנתרן פושט, אלמוני, שתמיד שתה, ולא התעסקתי במשהו אחר. הוא דיבר אליי כאילו הייתי מוזה שלו, ואני הרגשתי כעץ נמס בתנועותיו. זה היה החוויה הראשונה שלי עם גבר.
אמא שלי, מריה, שאלתה אותו: האם הוא מתאושש לעתים ובאיזה אופן אנחנו נסתדר כלכלית? מאחר שהייתה לה תכנית חיי ברורה, היא הבטיחה לשקול את הקשר בין האדון אלי לחיי העתידיים שלנו, רק אם הוא יספק את ההכנסה.
הפסנתרן היה חמש שנים קטן יותר מאורלי, ואני הייתי גדולה ב25 שנה. היא לא נרתעה מהקשר. אין בכוונתי לציין את תשובותיו, אבל חרגתי מפחד מהאם, שציינה: חשבתי שתהיי חכמה יותר.
כך הסתיימה סיפור האהבה שלי בצורה חוסר נימוס ולא יפה, אך לא הגיע למאסר, כי אורלי התערבה במועד.
היום, לאחר שנים רבות, יש לנו משפחה של ערכים: אהבה, כיבוד, וקרבה כאשר קרוב לנפגע. כל אלו נרקמו על ידי אורלי.
אין אישה בעולם שעשתה יותר בשבילי ובשביל אחי. אבא שמח איתה, מטופח ונאהב. היא חוותה טרגדיה משפחתית, שלא ידענו עליה.
אורלי אהבה את אבא שלנו ועזבה את בעלה. היה לה בן קודם, שנפטר באשמת בעלו, והיא לא יכלה לסלוח לו.
אנו מרגישים שהצלחנו להקל במעט על כאבה. בתרומה שלה לחינוך שלנו לא ניתן להתעלם ממנה. המשפחה כולה מתכנסת סביבה, ומחפשת איך לשרת אותה איזה נעליים לשים על רגליה, איך להעריך אותה.
כי אמהות אמיתיות, אפילו כשמתמודדות עם מכשולים של אחרים, אף פעם אינן נופלות.
