רינה הלכה לדירת חברתה טובה, נעמה, להשקות את הצמחים ולהאכיל את צבת המים. נעמה ובעלה נסעו לנפוש בצפון. רינה פותחת את הדלת באמצעות המפתח שהשאירה לה נעמה, נכנסת למסדרון, ופתאום משתתקת. הכל מואר; עץ אשוח מלא אורות, הטלוויזיה רועשת. מהאמבטיה נשמעים קולות. רינה פותחת את דלת האמבטיה ופורצת בתדהמה בלתי נשלטת.
רינה נותרה לבד בחנוכה, אולי לא במופגן אבל בהחלט בעצבות.
החברה הכי טובה שלה, נעמה, ובעלה, עזבו לעמק החולה שבוע לפני החג.
נעמה סמכה רק על רינה, החברות הכי יציבה שלה, להשקות את העציצים ולהאכיל את הצבה שלה.
הן גרו באותו בניין, אבל בכניסות שונות.
רינה הסכימה. היא עוד לא ידעה איזה מבחן יגיש לה הגורל.
שבוע לפני ערב השנה החדשה, החבר שלה בעז שבמשך שנתיים הרגישה שהם חיים בנשימה אחת ישב איתה לארוחת ערב והפתיע אותה: הוא התאהב באחרת!
והאחרת כבר בחודש הרביעי להריון! ברור שגבר הגון, הוא פשוט חייב להתחתן איתה.
הוא, אמא שלה, וסבתא שלה עמדו על כך בנחישות, ובעז כלל לא התנגד.
“אז מה איתי?” שאלה רינה, מאובנת בבלבול.
בעז המשיך לאכול באדישות, ניגב את שפתיו ואמר, “את? אל תדאגי… הרי גם את יודעת שהאהבה בינינו מזמן נגמרה, נשאר רק קליפה.”
“ככה זה קורה, לא נדיר. תודי שאני דווקא מפנה לך דרך.”
“תעזרי לי לארוז?” “לא? טוב, אסתדר לבד.”
הוא החל לשים את הדברים במזוודה בצורה רגועה…
ארבעה ימים של דמעות לבד בבית עברו על רינה; כלום לא נכנס לפה, רק קפה. אחרי כן הגיעה חברה נוספת תמר וגילתה בשיחה שארבעה ימים שרינה לא נגעה באוכל.
תמר, רינה ובעז תכננו לחגוג את סילבסטר יחד עם החבר’ה. מקום הוזמן מראש. עכשיו בעז יביא את אשתו החדשה.
רינה לא רצתה בשום אופן לחגוג עם ההורים, שלא יתחילו לרחם עליה. ממילא לאמא שלה בעז אף פעם לא מצא חן…
בליל ה-31 לדצמבר, רינה המתינה לנס, אולי מתוך הרגל ילדותי.
אנשים יודעים שאין ניסים, אבל כמו ילדים, כל ערב שנה חדשה הם מבקשים משאלה, אולי בכל זאת יתממש משהו…
היום הפך ערב. כלום לא קרה.
רינה נזכרה שבפירוד לא הספיקה לתת לעז את המתנה שהכינה לו, עכשיו יש לה סוודר צמר תכול, רך ויקר.
היא ארזה אותו בחזרה בשקית: “בטח גם לעז זה גדול מידי…” חשבה והחזירה לארון.
ואז איפרה את עיניה, נשבעה שלא תבכה, ויצאה החוצה.
היא האמינה: איך שתחגגי את השנה, כך היא תיראה. עדיף להסתובב ברחובות תל אביב בלילה מאשר לשבת לבד בבית.
נותרה שעה וחצי עד חצות. רינה קיוותה שזה יעבור והלכה לסופר.
היא הכניסה יד לכיס, מצאה את הרשימה של נעמה: אחרי הצמחים להאכיל את הצבה פעמיים בשבוע.
דאגה התעוררה בתוכה.
“אוי לא! עם כל הצרות שלי, פשוט שכחתי! אם משהו יקרה לצבה, נעמה לא תסלח לי!”
אין חגים עכשיו, יש רק צבות.
רינה רצה לדירת נעמה להאכיל אותה.
היא פותחת את הדלת עם המפתח, נכנסת למסדרון ונפעמת.
הכל מואר, עץ האשוח מנצנץ, טלוויזיה רועשת, מהאמבטיה קולות מוזרים.
רינה פותחת בזהירות ובאמבטיה עומד גבר זר, מתגלח ושר חרישית.
הדבר הראשון שחשבה עליו: מישהו פרץ הביתה. אבל מי פורץ ומתגלח?
“מי אתה?” שאלה בחשש.
הגבר שטף את הפנים, הביט בה בחיוך.
“אל תבהלי. אני יואב, בן דוד של נעמה, עובד ומתגורר בירושלים. הגעתי לדיון בדיקה, הייתי צריך לעזוב מוקדם ולא הצלחתי. יש לי מפתח נכון, שוחחתי עם נעמה בטלפון והיא הרשתה לי לגור כאן זמנית.”
“אבל הצבה בסדר?” קטעה רינה.
“האכלתי אותה, הלכה להתחבא בספה,” חייך יואב.
הוא לבש חולצה, ואמר, “ואולי… נחגוג יחד? יש בדיוק עשר דקות לחצות.”
רינה, מופתעת, רצה הביתה, חטפה את השקית ורצה בחזרה. יואב יצא אחריה, מופתע, “חכי! לא התכוונתי להבהיל, לאן הלכת?”
היא חזרה באותו הרגע, הדלת עוד פתוחה, וברגע שהשעון צלצל שתים-עשרה.
יואב מגיש לה כוס יין מבעבע, והיא מושיטה לו את השקית.
“זאת בשבילך, שנה טובה!”
יואב פתח את השקית סוודר צמר תכול, רך ונעים. מדד אותו, והסוודר היה פשוט מושלם, אפילו בכתפיים.
“בכנות,” אמר, “רבות היו לי הפתעות בסילבסטר, אבל כזו… עוד לא!”
רינה חייכה. “לי יש שתי הפתעות גירושים ובעז, והיכרות עם יואב,” חשבה, אבל לא אמרה ורק חייכה לו בעדינות.
בשנה הבאה חגגו רינה, יואב ובתם הקטנה חנוכה יחד, מלאה באור וחיוך.
