נועה עומדת בתור כבר ארבעים דקות. לפניה – ארבעה, מאחוריה – עוד שישה. המסמכים להגשת הבקשה להנחת דיור היו מוכנים מראש, מקופלים בקפידה בתיקיית פלסטיק שקופה.
היא גוללה בטלפון כששמעה קול.
– נועה? נועה, את זאת?
היא הרימה מבט. גלעד עמד ליד החלון הסמוך, מעט הצידה, כאילו הסתובב במקרה. עליו ז’קט מקומט, סגור עקום. מתחת לעין שמאל התפשטה חבורה צהבהבה, כבר חולפת אבל ניכרת.
– שלום, – אמרה נועה בקול שטוח.
– איזו פגישה! – גלעד חייך חיוך רחב, תיאטרלי. – שנתיים, אה? הזמן טס.
הוא התקרב, עמד לידה כאילו סיכמו מראש. נועה לא זזה לאחור, אבל גם לא קרבה. היא הביטה בו בשלווה, בלי הבעה.
– את נראית טוב, – אמר. – באמת. משהו השתנה. תסרוקת אחרת?
– אותה אחת, – ענתה נועה.
– לא, בטוח משהו אחר. ירדת במשקל? או השתזפת? – הוא צמצם עיניים, בוחן אותה, ונועה הבחינה איך זווית פיו מתעוותת.
מאחורי המרץ המופגן היה משהו אחר. אי-נוחות. או הרגל להסתיר מבוכה מאחורי מילים.
– זוכרת איך נסענו לטבריה? – אמר גלעד. – מתן אז הפיל גלידה על הנעל, ודנה ניחמה אותו. היא הייתה מצחיקה. היא הייתה בת שלוש, נכון?
– ארבע, – תיקנה נועה.
– ארבע, בדיוק. תקופה טובה הייתה.
נועה שתקה. התור זז באדם אחד. היא עשתה צעד קדימה.
– מה שלומך בכלל? – שאל גלעד, רכון מעט קרוב יותר. – מסתדרת?
– מסתדרת.
– איך הילדים?
– גדלים.
– מתן הולך לבית ספר?
– הולך.
גלעד שתק. אחר כך רקע ברגליו, העביר משקל מרגל לרגל.
– טוב, שמח שראיתי. את, אם משהו…
– הגיע תורי, – אמרה נועה. – החלון התפנה.
היא הפנתה לו גב וניגשה לדלפק. שלפה את המסמכים, הניחה לפני הפקידה. הידיים שלה נעו בדיוק, באופן מוכר.
כשהסתובבה כעשר דקות אחר כך, גלעד כבר לא היה.
– שלום, – אמרה נועה ופושטת נעליים.
– שלום! – דנה הרימה ראש. – קנית את הזיגוג?
– קניתי. שתי קופסאות. טורקיז וטרקוטה.
– אפשר לנסות?
– מחר. היום זה צריך לעמוד.
מתן לא הרים ראש. נועה ניגשה, הניחה כף יד על ראשו. הוא נשען לאחור מעט, בתנועה מוכרת.
– רוצה לאכול? – שאלה.
– קצת.
– אחמם תבשיל. רבע שעה.
הערב עבר בשקט. הילדים אכלו, דנה נרדמה מוקדם, מתן נכנס לחדרו. נועה התיישבה ליד שולחן העבודה, שם עמדו ארבע כוסות לא גמורות – הזמנה מבית קפה ברחוב שינקין. החימר היה לח, רך. היא לקחה לולאה, התחילה להסיר עודפים.
אבל האצבעות שלה נעו בהיסוס.
היא הניחה את הכלי. עצמה עיניים. גלעד עמד מולה – מקומט, עם חבורה, עם החיוך המגוחך הזה. לפני שנתיים הוא ארז תיק ספורט, אמר “אני צריך להיות לבד” וסגר מאחוריו את הדלת.
נועה לא בכתה אז. היא שטפה כלים, השכיבה את הילדים וישבה עד ארבע לפנות בוקר ליד האובניים. בבוקר הסיעה את מתן לבית ספר ונרשמה לקורס שריפה.
עכשיו שוב לא יכלה לישון. אבל הסיבה הייתה אחרת. לא כאב. לא געגוע. משהו כמו דריכות. אינסטינקט שאומר: הוא יחזור.
בבוקר צלצל הפעמון. אורית עמדה בפתח עם שקית שממנה בלט קצה נייר כסף, ועם קופסת חימר לבן.
– הבאתי עוגת תפוחים ושני קילו מסת חרסינה, – אמרה במקום ברכה.
– כנסי, – נועה נסוגה.
אורית נכנסה למטבח, הניחה את השקית על השולחן, התיישבה על שרפרף. היא תמיד התיישבה ככה – מיד, בלי טקסים.
– נו, ספרי, – אמרה אורית. – הקול שלך בטלפון היה מוזר.
– ראיתי את גלעד. אתמול. בסניף ביטוח לאומי.
אורית קפאה עם סכין בידה.
– ו?
– עמד בתור. חבורה מתחת לעין. ז’קט מקומט. חייך כאילו הכל נפלא.
– קלאסי, – אורית חתכה חתיכת עוגה. – ומה הוא אמר?
– נזכר בטבריה. אמר שאני נראית טוב. שאל על הילדים.
– ואת?
– עניתי בקצרה. הלכתי כשהגיע תורי.
אורית שתקה. אחר כך הניחה את הסכין.
– נועה, אני אגיד ישר. את יודעת שאני תמיד אומרת ישר.
– יודעת.
– לפני שנתיים האיש הזה קם והלך. לא כי רבתם. לא כי קרה משהו נורא. הוא הלך כי נמאס לו. או שהיה צפוף לו. או שהוא חשב שמגיע לו משהו יותר.
– אורית…
– חכי. בשנתיים האלו את הרמת הזמנות מאפס. עשית לעצמך שם. שלושה בתי קפה לוקחים ממך כלים. הילדים שלך אוכלים, לבושים, בבית ספר טוב. את עשית את כל זה לבד. ועכשיו הוא עומד בתור עם חבורה ומספר על גלידה בטבריה.
נועה שתקה.
– הוא ינסה לחזור, – אמרה אורית. – זה עניין של ימים. החבורה, הבגדים המקומטים, המראה העלוב – הכל הכנה. קודם רחמים, אחר כך “השתניתי”, אחר כך “בואי ננסה”.
– אולי אני טועה, – אמרה נועה בשקט. – אולי הוא באמת…
– לא, – אורית הנידה ראשה. – נועה, את לא טועה. את פשוט טובת לב. ואלה דברים שונים.
ההודעה הגיעה אחרי יומיים. קצרה, מנומסת: “נועה, אפשר להיפגש? לדבר. שום דבר רציני, רק לדבר”.
נועה קראה אותה כשהיא יושבת ליד האובניים. החימר הסתובב מתחת לאצבעותיה, רך, נוח. היא כיבתה את האובניים. ניגבה ידיים במגבת. כתבה: “פארק ליד בית הספר. מחר בשתים עשרה”.
הוא הגיע בלי חבורה. מגולח, בחולצה נקייה. התיישב על הספסל לידה, השאיר ביניהם חצי מטר.
– תודה שהסכמת, – אמר.
– אני מקשיבה.
– כשהלכתי… – הוא השתתק, חיפש מילים. – בחודשים הראשונים הרגשתי חופש. אתה יודע, כזה – שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה. בלי התחייבויות.
– ואז נגמר החופש. נשאר ריק.
נועה הביטה ישר קדימה.
– אני מתגעגע למתן, – המשיך גלעד. – לדנה. אלייך. לבית. לערבים שאת פסלת ואני קראתי לילדים. לריח של חימר במטבח.
– גלעד, לאן אתה מוביל?
– אפשר לבוא? רק לאכול ארוחת ערב עם הילדים. פעם אחת. אני לא מבקש כלום. רק לראות אותם.
נועה שתקה הרבה. דקה, אולי שתיים.
– בסדר, – אמרה לבסוף. – ארוחת ערב אחת. אתה אורח. לא יותר.
– ברור.
– זה אומר: אתה בא, אוכל, מדבר עם הילדים והולך. בלי דיבורים על העבר. בלי הבטחות. בלי כלום.
– הבנתי.
– שבת. בשש.
היא קמה והלכה בלי להסתובב.
בבית היא סיפרה לילדים.
– מתן, דנה. אבא יבוא בשבת לארוחת ערב.
דנה הרימה ראש:
– אבא?
– כן.
– להרבה זמן?
– לארוחת ערב. יאכל איתנו וילך.
מתן שתק. אחר כך שאל:
– למה?
נועה התיישבה לידו.
– הוא ביקש. רוצה לראות אתכם.
– הסכמתי. פעם אחת.
מתן הנהן. פניו היו רציניות, בוגרות מדי לגילו.
שבת הגיעה מהר. נועה הכינה עוף עם תפוחי אדמה – פשוט, בלי יומרות. ערכה שולחן לארבעה. הוציאה צלחות – משלה, שיצרה ביד, עם שוליים לא ישרים וזיגוג טורקיז.
גלעד הגיע בדיוק בשש. עם שקית – מיץ, סוכריות, חוברת צביעה לדנה.
– שלום, – אמר מהפתח.
– כנס. תוריד נעליים.
דנה רצה ראשונה. עצרה במרחק צעד, בחנה אותו.
– שלום, דנה’לה, – גלעד כרע על ברכיו.
– יש לך זקן, – אמרה.
– כן. גידלתי קצת.
– דוקר?
– קצת, – הוא חייך.
מתן יצא מהחדר. הנהן. התיישב ליד השולחן.
ארוחת הערב עברה בשלווה. גלעד שאל על בית ספר, על ציור, על חיות פלסטלינה. דנה סיפרה על חברה שירה ועל איך בנו צריף משמיכות. מתן ענה בקצרה, אבל בלי עוינות.
נועה כמעט לא דיברה. הגישה אוכל, אספה צלחות, מזגה תה.
כשהילדים נכנסו לחדר, גלעד נשאר ליד השולחן.
– צלחות יפות, – אמר, מעביר אצבע על השוליים. – את יצרת אותן?
– כן.
– מוכשר.
– תודה.
הוא שתק. אחר כך אמר:
– נועה, אני עדיין אוהב אותך.
נועה הניחה את הספל על השולחן. לאט, בזהירות.
– גלעד.
– חכי, תני לי להגיד. אני יודע שהלכתי. יודע שזה היה נבזי. אבל השתניתי. באמת השתניתי. חשבתי עלייך כל יום.
– כל יום במשך שנתיים זה שבע מאות שלושים יום, – אמרה נועה. – ואף שיחת טלפון אחת.
– התביישתי.
– בושה זה לא תירוץ. זה תירוץ.
הוא הושיט יד, ניסה לגעת בכף ידה. נועה סילקה את ידה – ברכות אבל בבירור.
– לא, – אמרה.
– נועה…
– היית אורח. התנאים היו ברורים. ארוחת הערב נגמרה.
גלעד הביט בה. משהו הבזיק בעיניו – עלבון, הפתעה, אולי כעס.
– בסדר, – אמר. – הבנתי.
הוא קם, לבש את הז’קט, כפתר. הסתובב ליד הדלת.
– אפשר לבוא שוב?
– אחשוב על זה.
הדלת נסגרה. נועה אספה מהשולחן את הכלים שנותרו, שטפה, סידרה. אחר כך התיישבה ליד האובניים ועבדה עד חצות.
ארבעה ימים אחר כך גלעד הגיע שוב. בלי הודעה מוקדמת. עם זר – חרציות לבנות, עטופות בנייר קראפט.
נועה פתחה את הדלת וראתה את הפרחים לפני שראתה את הפנים.
– לא הזמנתי אותך, – אמרה.
– אני יודע. אבל הייתי חייב לבוא. נועה, אני רוצה לחזור.
היא עמדה בפתח, לא נתנה לו להיכנס.
– לחזור – לאן?
– הביתה. אליכם. אלייך, אל הילדים.
– זה לא הבית שלך, גלעד. כבר שנתיים.
– אבל אלו הילדים שלי.
– הילדים – כן. הבית – לא.
הוא העביר משקל מרגל לרגל. הפרחים בידו התנדנדו.
– נועה, תני לי הזדמנות. הזדמנות אמיתית אחת. אסדר את עצמי, אעזור. אהיה לצדך. הכל יחזור לקדמותו.
– אני לא רוצה “חזרה לקדמותו”, – אמרה נועה. – “קדמותו” זה אני לבד עם שני ילדים ובעל שמסתכל בתקרה וחולם על חופש. “קדמותו” זה אני שמחכה. אני כבר לא מחכה.
– את כועסת.
– לא. אני אומרת איך שזה. הבדל גדול.
– את אפילו לא נותנת לי להיכנס לדירה.
– כי באת בלי הזמנה. עם פרחים. עם תוכנית מוכנה. אפילו לא שאלת אם אני רוצה את זה.
– ואת לא רוצה?
– לא, – אמרה נועה. – לא רוצה.
גלעד הוריד את הפרחים.
– אני לא מאמין, – אמר. – לא מאמין שאחרי שנתיים הכל עבר. ככה זה לא קורה.
– קורה. כשמישהו הולך בשקט, ואת נשארת עם שני ילדים, עם מקרר ריק ועם שלושת אלפים שקל בכרטיס – קורה. כשלומדים לפסל כלים בלילות כי ביום אין זמן – קורה. כש דנה שואלת “איפה אבא?” ואת לא יודעת מה לענות – קורה. הכל עובר, גלעד.
– טעיתי.
– כן. טעית.
– ואת לא סולחת לי?
נועה הביטה בו ישר – בלי כעס, בלי רחמים.
– סלחתי לך מזמן. סליחה וחזרה זה לא אותו דבר. סלחתי כדי להמשיך הלאה. אבל אין לאן לחזור. הבית שממנו הלכת כבר לא קיים. יש בית אחר. שלי.
גלעד עמד בשקט. הזר נשמט לצד גופו.
– אתה יכול לראות את הילדים, – אמרה נועה. – בתיאום מראש. בסופי שבוע. אם הם ירצו. אבל לא כאן. ולא ככה.
– איך – לא ככה?
– לא עם פרחים והבטחות. לא בניסיון להחזיר את מה שהרסת בעצמך. ביושר. פשוט. כאבא שבא לילדים – והולך.
– זה אכזרי, – אמר בשקט.
– לא, גלעד. אכזרי – זה ללכת בלי הסבר. אכזרי – זה שנתיים של שתיקה. אכזרי – זה לבוא עם חבורה ולספר על טבריה כשהבת שלך שכחה את הקול שלך. זה – אכזרי. מה שאני עושה – זה סדר.
הוא עמד עוד חצי דקה. אחר כך הושיט לה את הפרחים.
– קחי לפחות. תזרקי אם את רוצה.
נועה לא לקחה.
– לך, – אמרה. – ברוגע, בלי סצנה. כשתדבר על הילדים – תכתוב לי. אענה.
גלעד הנהן. הסתובב. ירד במדרגות, אוחז בפרחים ביד מושפלת.
נועה סגרה את הדלת. סובבה את המנעול. עמדה שנייה, נשענת בגבה על הדלת.
אחר כך הזדקפה, חזרה למטבח והדליקה את הקומקום.
הטלפון צלצל אחרי שעה. אורית.
– נו?
– הגיע. עם פרחים. ביקש לחזור.
– סירבת.
– איך הוא?
– מבולבל. נעלב. אבל הלך בשקט.
– את אשה טובה, – אמרה אורית. – באמת.
– אני לא טובה. אני פשוט יודעת מה אני לא רוצה.
– זה בדיוק “טובה”. רוב האנשים לא יודעים. או יודעים – אבל מפחדים לומר.
– לא פחדתי, – אמרה נועה. – היה לי ברור. בפעם הראשונה מכל התקופה – לגמרי ברור.
– תשתי תה. תלכי לישון מוקדם. מחר יהיה יום רגיל.
– כן. רגיל. זה טוב.
הבוקר הגיע בלי חרדה. האור נשכב על הרצפה בפסים אלכסוניים. נועה קמה בשבע, כרגיל, והלכה למטבח.
היא הוציאה קמח, ביצים, גבינה. לשה בצק לקנישונים – בתנועות מדויקות, מוכרות. המחבת התחממה, השמן רחש.
דנה הופיעה ראשונה – יחפה, עם דובי פרווה.
– קנישונים? – שאלה.
– קנישונים.
– עם ריבה?
– עם ריבה.
מתן יצא אחרי חמש דקות. התיישב ליד השולחן, משך אליו צלחת. הצלחת הייתה בצבע חולי חמים – נועה יצרה אותה בחודש שעבר, במיוחד לארוחות בוקר.
הם אכלו בשקט. אחר כך מתן הניח את המזלג.
– הוא יבוא שוב? – שאל.
נועה הביטה בבנה. הוא היה בן עשר, אבל לפעמים נראה בן עשרים.
– לא יודעת, – אמרה. – אולי יראה אתכם בסופי שבוע. אם תרצו.
– אני – לא. אין לי מה לדבר איתו.
– למה?
– כי הוא רצה להחזיר את מה שהיה. ומה שהיה כבר לא קיים. יש את מה שיש עכשיו. ועכשיו – יותר טוב.
מתן הנהן. שתק.
– הצלחות שלך יפות, – אמר.
נועה חייכה.
– תודה, מתן.
– ברצינות. סיפרתי בבית ספר. חברים ביקשו לראות.
– תראה להם. אתן לך אחת – את זו עם ציור עץ הלימון.
– אפשר את הכחולה? עם הסדק בצד?
– אפשר. רק בזהירות.
דנה הרימה ראש מהצלחת.
– גם לי תתני?
– לך אעשה מיוחדת. איזו את רוצה?
– עם חתול.
– הולך.
אחרי ארוחת הבוקר נועה בדקה מיילים. שתי הזמנות חדשות – סט קערות לחנות תה וסדרת צלחות נוי למסעדה ברחוב בן יהודה. היא רשמה מידות, חישבה זיגוג, שרבטה סקיצות בעיפרון במחברת.
הטלפון שכב לידה. אין הודעות מגלעד. ונועה ידעה – לא יהיו. לא היום. אולי מחר. אולי בעוד שבוע. אבל מה שיכתוב – התשובה כבר קיימת. ברורה, סופית, נאמרת בקול רם.
היא הדליקה את האובניים. הניחה גוש חימר במרכז. הרטיבה ידיים.
החימר נכנע, כמו תמיד. רך, נוח. דפנות הקערה צמחו מתחת לאצבעות – ישרות, דקות, חיות.
דנה הציצה לחדר.
– יפה, – אמרה.
– זו תהיה קערה. לתה.
– אפשר לנסות?
– שבי לידי. הנה לך חתיכה.
דנה התיישבה על שרפרף נמוך, לקחה גוש חימר והתחילה ללוש אותו באצבעות. מרוכזת, עם שפה מכורכמת.
נועה עבדה. האור נפל על השולחן, על ידיה, על החימר הלח. הכל היה במקום. הצלחות עמדו במייבש – אלה שמהן בדיוק אכלו. הסקיצות שכבו במחברת. ההזמנות חיכו לתורן.
לא היה לה צורך להוכיח שום דבר. לא לו, לא לעצמה. החיים שבנתה בשנתיים האלה דיברו בעד עצמם – בשקט, בביטחון, בלי מילים מיותרות.
היא כבר לא חיכתה לאף אחד. וזה לא היה בדידות. זה היה ידיעה רגועה ושקולה: כל מה שצריך – כבר כאן.
החימר הסתובב. הקערה קיבלה צורה.
נועה עבדה.
