היי, תקשיבי, מה קרה לי עם אורנה, ואני ואורן, ובוגרת המשפחה מרית קוהן.
“אורנה, כבר שמעת מה אומר אורן?” פנתה החמות. “תשמעי, יהיו לנו עד עשרים מוזמנים, אז נתחיל להכין מאוחר בערב. אני מגיעה מוקדם, סביב שש בערב.”
“מה? בערב?” קראה אורנה בספק. “לא הסכמתי לזה.”
“המתיני, עדיין לא סיימתי,” חייכה מרית. “שלחתי לאורן רשימת קניות, והוא הבטיח לקנות את הכל.”
אורן תמיד עזר לאחותו הגדולה, שלומית. עד שלושים הוא כבר נשא פעמיים והתגרש פעמיים, ובכל פעם האשמה הייתה של הבעל “הוא לא מתאים”. אמא שלו, מרית קוהן, חזרה עליו מאז הילדות:
“צריך לעזור לאחות.”
ואורן אכן עזר. פעמים בכסף כששלומית “בזמנית” אין לה עבודה, פעמים בתיקונים בדירה המושכרת שלה, ופעמים במעברים של חפצים אחרי כל פרידה.
ולבסוף נישא.
אורנה, האישה שלו, סבלה בחשאי. אבל כשבפעם החמישי השנה של תקופה של שנה שלומית ביקשה “לכמה ימים” את המכונית שלה, כי היא שוב “קיבלה תקלה”, אורנה אמרה בעדינות אבל בחוזק:
“אורן, זה מספיק? גם לנו צריך רכב לסופשבוע. חשבתי שיש לנו תוכניות…”
“ומה נשתמש?” שאל אורן. “להלך ברגל?”
“לא. לא תדעי איך ללכת ברגל לבית קיץ של ההורים שלי. הם אספו לנו שני דליים של מלפפונים. חשבתי ששמעת כשאמרתי על זה.”
“כן שמתי לב, אבל את מבינה שלומית במצב חירום.”
“שוב? מה בדיוק?”
“לא בטוח,” התבייש אורן, “אבל היא צריכה יותר.”
“לא, אורן. הפעם לא! או שאתה אומר לא לאחות או שאתה קונה לי רכב. נמאס לי לנסוע באוטובוס כשבעל עם רכב יכול לקחת אותי למקום.”
אורן חשב לרגע וחשב להתקשר לשלאמת כדי לומר לא, אבל מרית קוהן חזרה מיד:
“אתה מתכוון לזרוק את האחות בגלל האישה? היא לבד! מי יעזור לה אם לא אתה?”
וכך אורן חזר לעזור, למרות המריבות עם אורנה. כמה ימים הם לא נשאו דבר, ואורן לא סבל יותר:
“למה אתה שותק?! מה קרה?”
“האם באמת קרה משהו?” נאנחה אורנה.
“פשוט לא יכולתי להבין למה בדיוק?”
אורנה צחקה בחוסר הבנה:
“באמת? לא מבינה? אחותך לקחה אותך לסוף השבוע כדי להגיע לביתה של חברה בחוץ. חשבתי רק שאתה תסיע אותה, ובסוף נשארת שם שני ימים. זה לא מדאיג אותך?”
“מה מדאיג? השתייה קלה היה שם האקס שלה, שדיברנו איתו רגיל. היה צריך לחגוג משהו. למה, כאילו טיפש, נאלצתי לנסוע? זה היה מביך.”
“יכול היה לפחות להתקשר.”
“גם את יכולת,” קרא אורן.
“קראתי! רק שהטלפון שלך היה כבוי. תארי לעצמך? הייתי בטוחה שמחשב, לא יודע איפה בעלי. והוא פשוט החליט לנוח ממני,” נאנחה אורנה.
“אל תמציא,” השיב אורן, מזיז יד כאילו מישהו מתקשר.
אורן יצא למרפסת, רק שם ענה לשיחה. הוא ידע שהאישה לא תעריך עוד שיחה עם האחות.
“היי אחי!” קראה שלומית בטלפון. “יש לי יום הולדת בעוד שבועיים! שלושים! מבין?”
אורן העביר מבט זהיר לאורנה, שהייתה עסוקה במרק.
“מה את רוצה?” שאל.
“איך אתה מבין אותי מיד!” צחקה שלומית. “רוצה לחגוג אצלכם בבית! יש לכם סלון גדול. בביתי המושכר זה צפוף, והבעלים יתלונן. והמסעדה יקרה.”
“אולי נלך לקפה? אני מוסיף כמה שצריך.”
“אתה מאויש? זה יום הולדת! אתה רוצה שאני אפשל במזווה שלך, כשאתה גר בדירה שלך? גם תשלם לי. אני לא בת מליון.”
“תחילה אדבר עם אורנה. זה גם הדירה שלה. אולי היא תכננה משהו.”
“מאוחר מדי!” קטעה שלומית. “כבר הודעתי לכולם שהחגיגה אצלכם. פנה ביתך לכל היום, טוב? אימא אומרת שהיא תכין הכל.”
אורן נשף וגרם ידיו על פניו. הוא ניסה לחשוב איך לצאת מהסיטואציה, ואז הטלפון צלצל שוב הודעה מהאם.
“שלומית אמרה להכין תפריט. הנה רשימת המנות, צריך גם לקנות מצרכים. תגידי לאורנה שתעזור. גם בהכנה תתעזר.”
באותו רגע, אורנה, שלא ידעה על חגיגת שלומית, ישבה בנוחות בכיסא עם הטלפון, מתכננת לראות סדרה אהובה. כשאורן נכנס לחדר, עיניו נמוכות, היא מיד הבינה.
“ומה עכשיו?” שאלתה בשלווה, עצרתה את הסדרה.
“אורנה, שמעי שלומית חגיגה, שלושים שנים, מבינה? זה תאריך. היא רוצה לחגוג.”
אורנה הרימה את ראשה.
“טוב, תתן לה לחגוג. לא אסור לנו.”
אורן גרד את ראשו.
“זה לא העניין. היא רוצה לחגוג אצלנו.”
“מה? בבית שלנו? רק ערב אחד? היא אומרת שהמסעדה יקרה ובבית היא צפופה”
“והאם אתה מסכים?”
“אמרתי שאני קודם אשאל אותך! אבל שלומית כבר הזמינה את כולם. ואמא מכינה תפריט”
אורנה כיסתה את עיניה ונשמה עמוקה.
“אורן, אתה בטוח שאתה מבוגר? או שאתה רק מתנהג כנציג של שלומית?”
“מה את מתחילה?”
“מתחילה?” בקול אירוני הציגה אורנה לו את הטלפון. “ואף אחד לא התקשר אלי? זה הבית שלי, לא תחנת ביניים של קרובי בעלך. שלומית רוצה לחגוג אצלי, אני צריכה לעזור לה, וגם לאמא, ולזה אף פעם לא שאלו אותי!”
בדיוק בטלפון של אורנה נרשמה קול חמותה מרית.
“אורנה, כבר שמעת? יהיו עד עשרים אורחים. נתחיל בערב, אני מגיעה סביב שש בערב, ערב לפני.”
“מה? בערב?” חשבה אורנה בספק. “לא חיברתי לזה.”
“חכי, עדיין לא סיימתי. אורן כבר יש לו רשימת קניות, הוא קנה את הכל.”
“נניח” קלטה אורנה. “ועוד כסף? מאיפה נביא הכל?”
“אורן הבטיח לעזור,” חייכה מרית בקצרה.
“אה, אז מה, אתם רוצים לעשות מסעדה מהדירת שלי ולשלם על החגיגה אנחנו?” מתפרצת אורנה.
“שלומית לא זרועה! רק יום אחד, לחתוך בירקות, להכין סלטים, כריכים את האמא של הבית!”
“מרית קוהן,” חתכה אורנה, “זה עתה שמתי לב לחגיגה. לא נתתי רשות לחגוג יום הולדת של שלומית בדירתי.”
“את אומרת ‘הדירה שלי’. אתם זוג נשוי, יש לכם הכל משותף!” חזרה החמות בחומרה.
“אל תגידו כך. אם הייתה דירתו של אורן, לא היית אומרת זאת. הייתי רק משולמת.”
“אל תצחצח.” חתמה מרית וקנתה שיחה.
“זה מה שזה היה?” קראה אורנה לאורן אחרי צלצול קצר.
“די לשחק קורבן!” קרא סוף סוף אורן. “אמרו לך שאת לא צודקת. קבלי את הטעות שלך ותפסיק לעמוד.”
אורנה נבהלה, קמה, נגעה בארון וקיבלה תיק ספורט גדול. היא הלכה לחדר השינה, פתתה ארון והחלה לקפל חולצות וג’ינסים של אורן באותה פנייה.
בינתיים אורן חשב שהוא ניצח. פתח רמקול, משך בקבוק בירה, נפתח את הדלת והלך לסלון, מתיישב לפני הטלוויזיה כאילו שום דבר לא קרה.
הוא חשב שהכל יסתדר, אורנה תתקרר ותתחדש. הוא פתח את הטלוויזיה, חשב שהיא תבוא לתקשר איתו לארוחת ערב. אבל הוא טעה.
חצי שעה אחרי, אורנה עומדת במדרגות עם תיק ביד, ולצידה תיק ספורט מלא בבגדים של בעלה. אורן יצא מהסלון כדי להגיע למקרר, ופגש את אורנה.
“מה זה?” נחרץ. “איזו תיאטרון את עושה כאן?”
אורנה הסתכלה עליו קרה:
“זה לא תיאטרון, אורן. זה הסוף. לא אחזור להיות צל בחיי, לא אעבוד כעוזרת בבית שלנו, ולא האחראית לצרכים של אמא ובת של אח שלך. אם אתה רוצה להיות בן טוב ואח חזור אל האמא. תכינו יחד לחגיגה, אני בטוחה שהיא תספק לך פינה בסלון שלה.”
“את רצינית?” ניסה אורן להתקרב. “לא אחזור.”
“ממש רצינית,” הנהנה אורנה. “לא רוצה שתחזור. הסתכלתי חצי שנה, ואין לי עוד שאלות לעצמי. מספיק. אם שלוש שנים לא תלמד לכבד אותי העתיד רק יירד.”
“אורנה אתה לא יכול להרוס הכול פתאום!”
“אי אפשר להרוס מה שכבר קרס.”
אורן קיבל חיבוק, עדיין מתפלא איך אורנה קיבלה החלטה סופית.
“וגם,” הוסיפה אורנה, “כל החולצות והג’ינסים שלך כאן. אל תדאג, תעזוב עכשיו.”
הוא רצה לומר משהו, אבל אורנה פתחה את דלת הכניסה. אורן נעמד, כועס, הלחיים שלו בוערות, השפתיים נצמדות. הוא עדיין קיווה שהיא תתנער, אבל השקט שלה היה מתגבר עליו.
“יאללה, תחשוב על מישהו יותר טוב! אנשים כמוני? עדיין תמצא!”
אורנה חייכה בחטף, צעדת לאחור:
“מישהו כמוך? באמת חפש וברכה על זה.”
“אתה תתחרט!” קרא אורן, תופס את התיק. “תבוא על הברכיים כשאתה תבין שאין אף אחד שירצה לשוחח איתך! בלי אותי אתה אף אחד!”
“אם ‘אף אחד’ הוא מישהו שחי בדירה שלו, עובד, לא משמש קרובי משפחה של בעלו ולא סובל מהתעללות, אני אשמח להיות ‘אף אחד’.”
אורן הלך, ואורנה נשארה לבד. היא נשמה עמוק, נפתחה ההרבה, ודלת המרפסת נפתחה לראות את האקס שלו שם, מזרים את התיק למזומן של מונית.
חודשים עברו.
תהליך הגירושין היה קשה. אורן ניסה לתאר את אורנה כקניינית וחמדנית. המחלוקת העיקרית הייתה על הרכב שנקנה בזמן הנישואין. הוא טען ששילם עליו בעצמו, ואורנה רק נהגה בו.
“כבוד השופט, כל הכסף אני שמתי, הרכב נרשם על שמי!” הוא טען. “אשתי לא קיבלה שקל!”
אורנה פתחה תיק עם מסמכים, הציגה תדפיסי בנק, העברות וקבלות. היא גם מצאה חוזה הפקדה עליו היא חתמה.
“אין לי תביעות על החלק שלו, אבל גם לא אתן את שלי,” היא אמרה בנחת.
בית המשפט נחל לצידו של האמת.
אורן לא אהב את זה. הרכב היה כבר שלו, ועכשיו הוא היה צריך למכור ולחלק את הכסף. הוא יצא מבית המשפט עם פרצוף מקולקל מקנאה.
בביתו חיכתה לא קבלת חיבוק, אלא סערת תביעות.
“אתה טיפש?” צעקה מרית קוהן. “תן לה הכל! רכב! דירה! לפחות גייסת עורך דין!”
בנוסף, אורן נכנס לחוב כדי לשלם על חגיגת שלומית במסעדה, כי הוא “קיבע” אותה בחדר. עכשיו לאורן היה פינה נוחה מטבחון בחדר של מרית קוהן.
אורנה לבסוף, אחרי זמן רב, ישנה בשקט. היא החליטה: היא עדיין צעירה כדי לא לחיות עם מישהו כמו אורן. יש גברים טובים סביב, העיקר לדעת מתי להבין מי הוא מי.
