רחל יצאה מבית המרקחת ורק רצתה דבר אחד – להגיע הביתה בלי תקלות.
מקל. צעד. מקל. צעד. הרגל נגררה, השקית עם התרופות חתכה בכף היד. אוקטובר השנה היה אכזרי – לח, קר, בלי שמץ של רחמים. הרחוב התארך והתקצר מול עיניה, כמו מסדרון בחלום.
עוד בלוק. עוד קצת.
היא כמעט חלפה על פני גן השעשועים כשלפתע שמעה יללה שקטה מהשיחים ליד הגדר.
רחל עצרה. עמדה שנייה. חשבה: אין לי כוח, לכי הביתה. חשבה – ובכל זאת פנתה.
הפרידה את הענפים.
בשיחים שכב כלב רועים גרמני. גדול, בוגר – וחסר אונים לחלוטין. הרגל הקדמית הייתה מדממת, דם יבש ודם טרי כאחד. הפרווה הסתבכה, הצלעות בלטו מתחתיה בצורה ברורה מדי. אבל הגרוע מכל היו העיניים – חיות, אבל כמעט נכנעות. עיניים כאלה רחל כבר ראתה. ידעה מה הן אומרות.
הכלב הביט בה ולא נהם.
רק הביט.
– נו, מה לעשות איתך, – אמרה רחל. לא שאלה – יותר אנחה.
היא שלפה טלפון. הזמינה מונית – בפעם הראשונה מזה חודשים, חסכה כסף. אמרה כתובת של מרפאה וטרינרית ברחוב החשמונאים.
הנהג, כשראה את הכלב, העווה פרצוף.
– בדרך כלל אנחנו לא מסיעים חיות. רק בתא מטען. היא לא תלכלך?
– לא תלכלך, תעזור להעלות, – אמרה רחל בקול ההוא שפעם דיברה בו עם אחיות רשלניות.
למרבה הפלא, הנהג לא התווכח – כמעט לבדו הרים את הכלב לתא המטען.
במרפאה אמרו: שבר, פצע קרוע, תשישות. ניתוח דחוף.
הם אמרו סכום.
רחל שתקה לרגע. ואז פתחה את הארנק.
זה היה כמעט כל הקצבה שלה.
“כמעט כולו – אבל לא כולו”, אמרה לעצמה. והניחה את הכסף על הדלפק. המטבעות הרגישו כבדים מהרגיל, כאילו עשויים עופרת.
רחל חזרה הביתה בערב מאוחר – עם הכלב, עם שקית תרופות ועם הוראות על שני דפים באותיות זעירות.
הכלב, שנכנס לדירה, מיד נשכב במסדרון. רחל התיישבה לידו.
הרועה שכב, מותח את הרגל החבושה. על רחל – אפס תשומת לב.
– נו, בסדר, – אמרה. – לא רוצה – אל תסתכלי. העיקר שאת חיה.
בלילה היא כמעט לא ישנה. הקשיבה. קמה פעמיים, ניגשה, האירה בטלפון.
בבוקר צלצלה נועה.
– אמא, את בסדר?
– בסדר. אספתי כלב.
דממה. ארוכה.
– איזה כלב.
– רועים. פצוע, שכב בשיחים. לקחתי אותו למרפאה.
– אמא. – הקול של נועה נעשה מיוחד – כזה שהיא משתמשת בו כשהיא מתאפקת בכל הכוח. – אמא, את רצינית?! את בעצמך בקושי הולכת! עם איזה כסף?!
– עם שלי.
– עם הקצבה?!
– נועה, אל תצעקי, בבקשה.
– אני לא צועקת, אני מדברת. אמא, דיברנו. אני מסדרת חדר, את אמורה לעבור אלינו בקרוב, ואת במקום זה…
– נועה. – רחל אמרה את זה בשלווה. – אני אתקשר אחר כך.
והקישה סיום.
אחר כך. אחר יהיה השיחה הזה. עכשיו חשוב יותר.
הימים הראשונים היו קשים. הכלב לא אכל. רחל קנתה דברים שונים: פשטידת בשר, עוף מבושל, אורז עם מרק. שמה קערה, התרחקה, חיכתה. חזרה – לא נגע.
היא התיישבה לידו על הרצפה – לאט, נאנחת, בקושי – והגישה אוכל מכף ידה. פשוט החזיקה וחיכתה.
ביום השלישי הכלב התקרב ולקח חתיכת עוף.
קטנה. כמעט לא מורגשת.
רחל לא חייכה, פשוט ישבה ולא זזה. כדי לא להפחיד.
ככה. ככה, טוב.
היא קראה לו לילה. לא מיד החליטה, קודם חשבה: למה שם, אולי לא יישאר. אחר כך הבינה: יישאר.
לילה פחד מהכל. מצלילים חדים, מתנועות לא מוכרות. כשרחל ניסתה ללטף אותו בראש בפעם הראשונה, הוא התכווץ כולו, כאילו מצפה למכה.
מי עשה לך ככה.
היא לא ליטפה – פשוט הניחה יד לידו. על השמיכה, ליד הכפה. יד מונחת – וזה הכל. בלי לחץ. שיתרגל.
כך עברו הימים.
בבוקר ובערב הם יצאו החוצה.
לילה ירד במדרגות בזהירות, על שלוש רגליים – הרביעית עדיין נשמרה. רחל – גם היא בזהירות, נאחזת במעקה. שתי צולעות, חשבה. איזה זוג.
הם הגיעו לספסל ליד עץ השקמה ועצרו. רחל ישבה. לילה עמד לידה והביט סביב – ערני, מתוח, כאילו מצפה לסכנה מכל כיוון.
כך הם טיילו כל בוקר וכל ערב. בהתחלה – עד הספסל וחזרה. אחר כך עד פינת הבניין. אחר כך מסביב לחצר. רחל חזרה הביתה והרגישה שהרגליים רוטטות, אבל איכשהו אחרת מבעבר. לא מחולשה. מעייפות. יש הבדל.
בנובמבר נועה הגיעה בלי להודיע.
צלצלה בדלת, נכנסה ועצרה במסדרון. ראתה את לילה שוכב על המזרון, קערות ליד הקיר, רצועה על הקולב. ואז את אמא. זו בדיוק שתתה תה במטבח, ורודה מהטיול.
– אמא, את… נראית בסדר, – אמרה נועה. מבולבלת, כאילו ציפתה למשהו אחר.
– אני מטיילת פעמיים ביום, – ענתה רחל. – שבי, אשפוך תה.
נועה ישבה. הביטה בלילה – הוא שכב רגוע, רק הרים ראש.
– הוא לא נושך?
– לא.
– ואם זר נכנס?
– הוא לא תוקפני, פשוט זהיר.
נועה שתקה. ואז שוב:
– אמא. החדר מוכן. עשיתי הכל. את מבינה, לי יותר רגוע כשאת קרובה. ואת לבד פה, חלילה.
רחל הניחה את הכוס.
– תיקחו את הכלב?
– אמא.
– נועה. פשוט תעני.
דממה. ארוכה.
– הדירה שלנו לא כזו גדולה. וקובי נגד חיות. את יודעת.
– אני יודעת, – אמרה רחל.
ובאותו ערב לא חזרו לנושא.
לילה, כאילו הרגיש משהו, קם מהמזרון, נכנס למטבח ונשכב לרגלי הבעלים. ישר על הרצפה הקרה – נשכב ונמתח.
רחל הורידה יד וליטפה אותו מאחורי האוזן.
אתה שומע הכל, נכון.
השיחה קרתה בדצמבר. נועה הגיעה בשבת עם שקיות, עם אוכל, עם מבט של אדם שקיבל החלטה ועכשיו מתכוון להשמיע אותה.
סידרה את המצרכים במקרר. שטפה כלים. אחר כך ישבה ליד השולחן ושילבה ידיים – כמו שעושים כשמתכוונים לדבר ברצינות.
– אמא. בלי עלבונות.
רחל ישבה לידה. לילה שכב בחדר – נשמע איך הוא נאנח.
– בלי עלבונות, – אמרה רחל.
– סידרתי. החדר מוכן, תליתי וילונות, קניתי לך מזרן חדש. שם טוב, אמא. תהיי לידי, אני אהיה רגועה. לא תהיי לבד.
– אני לא לבד.
– אמא. – נועה עצמה עיניים. – כלב זה לא חברה. זו אחריות שאת לא צריכה עכשיו. את מבזבזת עליו את הקצבה, את יוצאת בקור פעמיים ביום, את…
– אני נראית טוב יותר מלפני שנה.
– את מתעייפת.
– כולם מתעייפים.
– אמא, מצאתי מחסה טוב. אנשים טובים, הם מטפלים בכלבים, יש להם שטח גדול. לילה יהיה שם טוב. יותר טוב מדירת חדר.
לילה בחדר נאנח שוב. קם, נשמע קול הטפרים על הרצפה, ונכנס למטבח. עצר בפתח, הביט בשתיהן. אחר כך ניגש לרחל והתיישב לידה.
נועה הביטה בכלב. אחר כך באמא.
– אמא.
– אני שומעת אותך, – אמרה רחל בשקט. – אני שומעת הכל.
היא הורידה יד והניחה על ראשו של לילה. הוא לא זז.
– זוכרת איך עבדתי? – שאלה רחל פתאום. – היית קטנה, אבל אולי את זוכרת. יצאתי בשש בבוקר. חזרתי – את כבר ישנת. אבא שלך אמר: את לא קיימת בבית, את קיימת רק בבית חולים.
נועה שתקה.
– לא נעלבתי. הבנתי: שם אנשים. להם יותר גרוע ממני. אני נחוצה. – היא דיברה רגוע, בלי התלהמות. – ואז אבא מת. ויצאתי לפנסיה. ופתאום גיליתי שאני לא נחוצה לאף אחד. את גדולה, יש לך חיים משלך. זה נכון. אבל אני… נועה, פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
רחל הביטה מבעד לחלון. בחוץ היה דצמבר – אפור, דמדומים מוקדמים, פנסים כבר דולקים.
– כשמצאתי את לילה – חשבתי: הנה, עוד בעיה. אין לי כוח, אין לי כסף, הבריאות לא משהו. למה לי זה. ואז הוא לקח ממני חתיכת עוף מהיד – ביום השלישי. חתיכה כל כך קטנה. והבנתי שאני לא ישנה שלושה לילות האלה לא כי אני עייפה – אלא כי זה חשוב. כי אם אני לא אשגיח – אין מי שישגיח.
לילה התקרב. רחל ליטפה אותו מאחורי האוזן.
– התחלתי לצאת החוצה. בהתחלה עד הספסל והתנשפתי. עכשיו – שלושה סיבובים סביב החצר ואני לא מרגישה. כדורי לחץ דם – לפני שבועיים הקטנתי מינון, הרופא אמר: אפשר. הכרתי את ורד מכניסה ב’, אנחנו לפעמים מטיילות יחד. קניתי לעצמי מגפיים טובים לחורף – בפעם הראשונה משלוש שנים, כי קודם חשבתי: בשביל מה לי מגפיים, אני הרי לא הולכת לשום מקום.
היא פנתה לבתה.
– ועכשיו אני הולכת, נועה.
נועה ישבה והביטה באמא. היא רצתה לומר משהו – רחל ראתה – אבל לא אמרה.
– אני מבינה שאת מפחדת, – אמרה רחל. – שאני אפול. שאין מי שיזעיק אמבולנס. שבחורף חלק, שאני לבד, שחלילה. אני מבינה את הפחד הזה, אני בעצמי פחדתי ככה מאבא בשנים האחרונות.
– נו, מה רע בזה, – אמרה נועה בשקט.
– שום דבר רע. רק שאני עוד לא מוכנה להיות חסרת אונים. – רחל חייכה קלות. – מוקדם.
נועה השפילה עיניים.
שתקו הרבה זמן.
– את לא תתני אותו? – אמרה נועה.
– לא.
– ואת לא תעברי?
– לא.
נועה הנהנה. לאט, כאילו משהו בתוכה התיישב במקום – בחריקה, אבל התיישב.
– אז אני רוצה שיהיה לך כפתור מצוקה. צמיד כזה – לוחצת, מיד מתקשרת אליי.
– טוב.
– ופעם בשבוע אני באה. לא לבדוק, פשוט לבקר.
– אשמח.
– ואת זה, – נועה הנהנה לעבר לילה, – אני אנסה לקבל. לא מבטיחה לאהוב. אבל אנסה.
רחל הביטה בבתה.
– בואי הנה, – אמרה.
נועה קמה. ניגשה. רחל חיבקה אותה חזק. נועה קפאה לרגע, ואז חיבקה בחזרה.
לילה התרחק בנימוס למזרון שלו.
מחוץ לחלון החשיך לגמרי. הפנסים בערו יציב, שלג קל כיסה את אדן החלון.
החורף עבר בלי שהרגישו.
רחל עצמה לא הבינה מתי – פשוט ברגע מסוים גילתה שדצמבר נגמר, אחר כך ינואר, אחר כך פברואר, והיא עדיין הולכת והולכת – בוקר וערב, בקור ובהפשרות, בשלג ובבוץ.
לילה צעד לידה. כבר בלי צליעה – הרגל החלימה לגמרי, הווטרינר אמר: אי אפשר להבחין.
בחצר כבר הכירו אותם. ורד מכניסה ב’ תמיד יצאה באותה שעה – הן טיילו יחד, דיברו. על ילדים, על בריאות, על פוליטיקה לפעמים – בזהירות. סבא שמשון מהקומה השלישית בכל פעם עצר וכיבד את לילה בבייגלה, הוא לקח בעדינות, בכבוד. הילדים בגן השעשועים בהתחלה פחדו – רועים גרמני בכל זאת – ואז התרגלו, התחילו לרוץ אליו.
רחל השאירה את המקל בבית בפברואר.
פשוט יום אחד יצאה בלעדיו ולא נזכרה. חזרה, ראתה את המקל ליד הדלת וחשבה: לא יאומן.
במרץ היא התקשרה למושב – לבדוק אם כבר פתחו את הכניסה לגינת הירק. התברר שכן. היא נרשמה לאוטובוס.
לילה נסע איתה ברציף האחורי והביט מהחלון.
בגינה היה הכל כמו תמיד – בית ישן, עלי שלכת משנה שעברה, עצי תפוח חשופים. רחל הסתובבה בחלקה, נגעה באדמה – עדיין קרה, אבל כבר לא קפואה. סימנה איפה תשתול פלוקסים, איפה פטוניה, איפה שמיר ופטרוזיליה – סתם בשביל הריח.
לילה התרוצץ בחלקה כמו כלב צעיר.
באפריל הגיעה נועה. עם קובי. קובי נכנס, ראה את לילה, נמתח. לילה ניגש, הריח את ידו והתרחק – כאילו אומר, בדקתי, לא מסוכן.
קובי נשף.
– נו, – אמר בזהירות, – לפחות רגוע.
– חכם, – תיקנה רחל.
בזמן התה נועה הביטה באמא – בעיון, בוחן. אחר כך אמרה בשקט, בזמן שקובי יצא למרפסת:
– אמא, השתנית.
– לטובה?
– כן.
רחל חשבה.
– אני פשוט שוב חיה עכשיו, – אמרה. – זה מורגש, כנראה.
לילה הניח ראש על ברכיה. החדר נטה בעדינות, כמו נדנדה בחלום.
