— את הילדים שלך תשימי על מיטות מתקפלות. הם צעירים, העצמות גמישות. לרונן צריך מיטה רגילה, יש לו גב, — הכריזה ענבר בשער חוות הנופש במקום מזל טוב.
— אל תעשי פרצוף, ליאורה. אמא אמרה שהבקתה גדולה.
הורדתי לאט את הידיים מההגה והבטתי דרך השמשה הקדמית.
אנחנו, בעלי והילדים, הגענו לחוות נופש ליד אגם ביער.
מקום שקט, בקתת עץ לארבעה נפשות, ששילמתי עליה מראש לפני חודשיים. הפוגה מיוחלת, שנחטפה בקרב מלוח הזמנים של העבודה.
ועכשיו, בשער המגולף של החווה, חוסם את הכניסה, עמד מחנה צועני במיניאטורה.
ענבר, אחותו של אמיר שלי, נשענה בניצחון על מזוודה מפלצתית.
לידה רקע ברגליים בעלה רונן, חמוש בשקית פחמים ובחבילת נקניקיות זולות של “רמי לוי”.
קצת רחוק יותר, כמו גנרל שבוחן מצעד, ניצבה חמותי, רבקה.
הכתר להרכב הזה היה שני הילדים של ענבר, שכבר הרביצו זה לזה בבקבוק לימונדה צהוב רעיל בן שני ליטר, שמסוגל להמיס חלודה.
כמו שאמר פעם בלש מפורסם, אם נראה לך שמנסים לעבוד עליך, כנראה שכבר עובדים עליך.
יצאנו מהרכב. בזמן שאני ואמיר שלפנו תיקים מהתא מטען, ענבר כבר הספיקה לגשת לילדים שלי ולהודיע:
— אתם לא קטנים, בסדר גמור על מיטות מתקפלות, לפחות דוד רונן לא יישבר לו הגב.
— איזה הפתעה נעימה, — אמרתי בקול שטוח. — כאילו לא חיכינו לאף אחד.
— אוי, ליאורה, הרי אנחנו משפחה! — מיד התערבה רבקה, צעדה קדימה והפעילה במומחיות מצב “תמימות קדושה”. — כדאי לי שאני יודעת שאתם יוצאים לטבע, מיד התקשרתי לענברי. מה, נשב בעיר המחניקה בזמן שאתם נושמים פה חמצן? ביחד יותר כיף!
— הבקתה לארבעה נפשות, רבקה, — עניתי בשלווה, כשהרגשתי קפיץ קר ומחושב מתכווץ בתוכי. שום היסטריה. רק תצפית.
— אני כבר סידרתי הכל, — קבעה ענבר בנחרצות, כאילו הבקתה ששילמתי עליה היא לא הזמנה, אלא טיוטה של התוכניות שלה.
בעודה מסדרת כובע חוף בגודל של צלחת לוויין, הוסיפה:
— אמא תישן בחדר השינה, היא צריכה מנוחה. אני ורונן על הספה בסלון. אתם עם אמיר והילדים תסתדרו איכשהו.
ההתנהגות של המשפחה הזכירה נחיל ארבה: היא לא מבקשת רשות, פשוט עפה ומתחילה לאכול את היבול שלך.
מדלתות הזכוכית של המנהלה יצאה בחורה נחמדה עם טאבלט.
— שלום! את ליאורה? — חייכה אליי. — ההזמנה על שמך. ואלה, אני מבינה, ההפתעה שלך?
הבחורה העבירה מבט לענבר.
— כן-כן, זה אנחנו! — הנהנה הגיסה בשמחה. — ליאורה, קצת הסתערתי כדי שיהיה לך פחות טרחה. הזמנתי סאונה לשני ערבים, הרי מה, אנחנו לא כמו זרים. וגם עדכנתי את התפריט. השיפוד שלך זה טוב, אבל הוספתי פורל על הגריל ונקניקיות יקרות.
— ענבר התקשרה בבוקר והשאירה הזמנה לסאונה ולתפריט, — הסבירה המנהלת בנימוס, מביטה בי. — אבל ההזמנה רשומה על שמך, אז בלי האישור שלך אנחנו לא מבצעים כלום.
נדיבות על חשבון זר — הדרך המהירה ביותר להיחשב נדיב.
— יוזמה מצוינת, ענבר, — חייכתי בחום כזה שאמיר לידי התכווץ. הוא הכיר את החיוך הזה. בדרך כלל אחריו מישהו איבד אשליות.
— אם את מאשרת, אז עם תוספת תשלום עבור שלושה אורחים נוספים, מיטות מתקפלות, סאונה והזמנה מיוחדת מהמטבח, אתם חייבים עוד אלף ומאה שקל, — דיווחה המנהלת בענייניות.
ענבר הניפה בחן כתף והביטה בי במבט משמעותי.
רבקה צלבה ידיים על החזה, מחכה שאשלוף צייתנית את הארנק.
הפרדוקס של קשרי משפחה: ככל שהחיבוק בכניסה חזק יותר, כך היד נכנסת עמוק יותר לכיס שלך.
— גברת, — פניתי למנהלת, וקולי נעשה קר ומוצק. — אני מאשרת רק את ההזמנה שלי. היא שולמה במלואה. אנחנו ארבעה.
עשיתי הפסקה, מביטה בעיניה המבולבלות של הגיסה.
— האנשים הנפלאים האלה, לעומת זאת, הם חברה נפרדת. בבקשה תסדרי להם את הלינה, הפורל, הסאונה והנקניקיות היקרות בחשבון נפרד. על שם ענבר.
כולם השתתקו. שקט כל כך מוחלט, שנשמע נקר ביער.
— ליאורה, מה את עושה? — קולה של ענבר נשבר במין יבבה. הכובע נטה הצידה. — אין לנו כסף חוץ מבנזין וגלידה! באנו לבקר!
— אז אין לכם חופש, ענבר. יש לכם טיול עד השער, — חתכתי. — מבקרים באים עם הזמנה. ועם עוגה. אתם באתם לחג של מישהו אחר עם שקית נקניקיות נייר ותיאבון של שלושים אלף.
— ליאורה! איך לא מתביישת! — צווחה רבקה, מאדימה. — אנחנו משפחה! קרובים! אמיר, למה אתה שותק?! את אמא שלך ואחותך זורקים לרחוב!
אמיר צעד קדימה. הוא לא צעק, אבל בטון שלו נשמע ברזל.
— משפחה, אמא, זה אלה שמכבדים גבולות של אחרים. ליאורה חרשה חצי שנה כדי לארגן את החופשה הזו בשבילנו והילדים. באתם בלי הזמנה, ניסיתם לזרוק את הילדים שלי על מיטות מתקפלות ולתלות על אשתי את החשבון על הפינוקים שלכם. זה לא משפחה. זה ניסיון לעלות עלינו באונייה.
— אני… רצינו לעשות לכם הפתעה! אמיר, הרי אתם התחננתם שנבוא! — ניסתה ענבר להתפתל. התירוצים נשפכו ממנה כמו מוך מכרית קרועה.
— רונן, — אמיר העביר מבט כבד אל גיסו. — לגבי “התחננתם שנבוא” — זה סוג מיוחד של תיירות. קוראים לזה “הזמין את עצמו”.
פניו של רונן התארכו. הוא הביט בשקית הפחמים הבודדה שלו, אחר כך באשתו.
— אולי לא הייתי בא, — גמגם רונן. — אמרת שאמיר הזמין אותנו בעצמו והכל שולם.
האשליה התנפצה סופית. החוצפה נכשלה לעיני כולם.
רונן הסתובב בשקט והלך לעבר הרכב שלו, אפילו לא ניסה לעזור לאשתו עם המזוודה המפלצתית.
הילדים של ענבר הפסיקו להרביץ עם הבקבוק וקפאו בפעם הראשונה, בוהים בשקט באמם.
ורבקה, שדיברה בהתלהבות על “משפחה”, הסתובבה לפתע בחדות לעבר הרכב, העמידה פנים שהיא מתעניינת מאוד באורנים. לשלם על המשתה הזה מהפנסיה שלה היא בטח לא התכוונה.
— אם תתחרטו, יש בקתה פנויה, — אמרה המנהלת בשלווה אל גבָה המבולבל של ענבר. — מקדמה של מאה אחוז.
הלכנו בשביל המטופח לעבר הבקתה שלנו.
מאחור נטרקו דלתות רכב, מנוע שאג בקריעה. נשמתי עמוק אוויר יער נקי.
ליד המרפסת אמיר חיבק אותי בכתפיים והצמיד אותי אליו.
— את יודעת, — חייך. — דווקא יוצא חופש מצוין.
— בטח, — חייכתי, מביטה בילדים שלנו רצים בצווחות שמחה לעבר האגם. — בוא, בעלי. מחכה לנו שלום חוקי.
ומאחורי הגדר, בולעת אבק של חג זר, נסע מחנה שלמד לעד כלל פשוט אחד: במשפחה הזאת לא משלמים יותר על נוחות של אחרים במיטות ילדים ובכרטיס האשראי שלי.
