אורי, אתה בטוח שאתה בחיים? חשבת שאני מזמינה אותך לגור איתי רק בגלל הכסף? מצטערת עליך, וזה הכול.
אורי ישב בכיסא גלגלים, מביט דרך החלון המוזנח של חדרו בבית החולים רמב”ם בתל אביב. החלון פונה לעומת פנימית של בית החולים, שם עומד רחוב קטן עם חנויות קפה, דוכני פירות ושטחים ירוקים, אך כמעט ואין שם אנשים.
החורף היה בחוץ, והמטופלים כמעט ולא יוצאים לשוטט. אורי היה לבד בחדרו. לפני שבוע שכיב למעלה השכן שלו, יוסף תימור, שוחרר לביתו, ומאז הרגש אורי ריק ונשאר בלי מילה.
יוסף היה בחור חברותי, מצחיק, והיה יודע מיליון סיפורים שהציג כאילו היה שחקן תיאטרון אמיתי. הוא למד בתיאטרון באוניברסיטה ובשליש השנה של הקורס.
להיות עם יוסף היה בלתי אפשרי להשתעמם. מדי יום אמא שלו הייתה מביאה קוגל חם, פירות טריים וסופגניות, והחליטה לחלוק את הממתקים עם אורי.
לאחר שיצא יוסף מהחדר, התחושה של הבית המיוחד נעלמה, ואורי הרגיש בודד יותר מאי פעם.
המחשבות העגומות של אורי נשברו כאשר נכנסה האחות. הוא הביט בה, והלב שלו נסחף עוד יותר: במקום הדסה הצעירה והחמודה, הופיעה לאה ארקדי, תמיד עצובה וכאילו משהו לא מרוצה ממנה.
במהלך שני החודשים שביקש בבית החולים, אורי מעולם לא ראה אותה מחייכת. קוליה היה חד, גס, ולעיתים מריר.
מה אתה מתפזז? חזור למיטה! צעקלאה, מחזיקה מזרק ממולא בתרופות.
אורי נאנח, הפנה את הכיסא לעבר המיטה. לאה עזרה לו לשכב, והפכה אותו על הבטן במהירות.
הסר את המכנסיים הורתה, והוא ציית. אינג’ק הציל אותה בחיוך שקט, ואורי הרגיש הכרת תודה מבעד לכאב.
«כמה היא בת? חשב אורי, מתבונן באותה אחות שמציגה לו ווריד כהה בזרוע הרזה שלו אולי כבר פרישה, משכורתה קטנה ולכן היא כולה כועסת».
לאה החלה להזריק במדויק, וקצת כואב את אורי.
זהו, סיימנו. רופאה בא היום? שאלת פתאום, כבר מתכוננת ללכת.
לא, עדיין נענע אורי את ראשו אולי אחר כך תבוא…
חכה, ואל תישב ליד החלון הזהירה, זה נושף, יבש כמו לחם קפוא. ויצאה מהחדר.
אורי רצה להגיב, אבל חשה במילים של לאה שחרור חבוי מאחורי הקורק. היא הייתה משקיעה בטיפול, למרות שהייתה רק אחות.
אורי היה יתום. הוריו מתו כשגם הוא היה בן ארבע, בעקבות שרפה קשה בבית הכפרי. האש קיבלה את כל המשפחה, רק הוא ניצל כשהאמא זרקה אותו מהחלון לשם החוץ, לתוך ערמת אש.
הוא גדל במוסד ילדים, והקרבה שנקנה לו מהוריו עיניים ירוקות, לב חולם, גובה גבוה ויכולת מתמטית נותרה רק בזיכרון שבקושי עולה על ראשו כקטעים מסרט ישן. הוא ראה את עצמו בחתונה של הכפר, מצחיק עם דגל צבעוני, או על כתפי אביו מרגיש רוח קיצית.
הוא זוכר גם קוף חום גדול בשם מיקו, שהשתולל בגן. כל השאר נשרף, כולל אלבום התמונות של המשפחה.
בגיל שמונה-עשרה המדינה העניקה לו חדר משותף בתים לסטודנטים בקומה הרביעית. הוא אהב לחיות לבד, אך לפעמים תחושת הבדידות הייתה כבדת ללב. הוא הסתגל לבדידות וגילה בה יתרונות.
לעיתים הוא הביט בילדים עם הורים בפארקים, בקניונים ובשדרות, והלב שלו נכנע למחשבות קשות.
לאחר הלימודים הוא רצה להיכנס לאוניברסיטה, אך נפל ממספר נקודות, נאלץ ללכת לתיכון טכני. הוא מצא שם עניין במקצוע, אך היחסים עם החברים שלו נשברו; הוא היה שקט ופתוח, והחברים לא ראו בו משהו.
הוא העדיף ספרים ועיתונים מדעיים על משחקי מחשב ורעש של קמפוסים.
הקשרים עם בחורות היו קשים, כי הצניעות שלו לא נחשבה לתכונה גברית, ושלל מועמדים אחרים דיברו בקול רם. בגיל שמונה-עשרה חצי הוא עדיין נראה כמו בן שש עשרה, ולכן בקבוצה הוא נחשב ל״אורח״, אך זה לא הפריע לו.
לפני כחודש, מתי שהגיע בזמן לשיעורים, הוא החלק על מדרכה קפואה, נפל במדרון תת-קרקעי ושבר את שני הרגליים. השברים היו קשים להתמחל, אך בשבועות האחרונים התחיל להרגיש הקלה.
הוא קיווה שיתפרסמו לו בקרוב, אך חשש שהבית שבו הוא גר אין במבנה מעלית או רמפות לאנשים עם נכות יגרום לו לשהות ברכב נכות עוד זמן רב.
לאחר הצהריים, הרופא רומן אברומוביץ’ מומחה פציעות נכנס לחדר.
קוסטינקינה, יש לי חדשות טובות: השברים מתמתחים כהלכה. בעוד כמה שבועות תוכל לעמוד על מקלך. לא נצטרך עוד לשהות כאן, תוכל לקבל טיפול חוץ במרפאה. בעוד שעה יגיע לך תזכיר, ואתה תצא חופשי. מישהו ימתין לך?
אורי הנהן בשקט.
מצוין. אני אגשר את לאה, היא תעזור לך לארוז. תתאושש, קוסטינקינה, ותשמור על עצמך.
אשתדל.
הרופא חייך והלך, ואורי חשב איך ימשיך הלאה. לאה הפרק את השקט.
למה אתה יושב? אתה מתפרק, היא אמרה ומנגנת לו תיק רוכסן שנמצא תחת המיטה אסף את הדברים, נינה פטריבנה תחליף מצעים.
אורי ארז את חפציו, וחשה במבט הקפדני של האחות.
למה שקרת לרופא? שאלת, מטה ראשה קצת הצידה.
על מה? הוא הקפיץ פרצוף מופתע.
אל תסתיר את האמת, אורי. אני יודעת שמישהו לא יבוא לבקר אותך. איך תגיע הביתה?
אמצא דרך, האם.
אתה עדיין לא הולך כמה שבועות. איך תחיה?
אדאג לעצמי, אני לא ילד.
פתאום לאה התיישבה לצדו, והביטה בעיניו.
אורי, זה אולי לא תפקידי, אבל עם הפציעות שלך תזדקק לעזרה. לא תוכל לבד. אל תתכנן לי על כך היא אמרה ברוך.
אנסה לשרוד לבד.
זה לא יצליח. אני לא בפעם הראשונה במקצוע. למה אתה מתווכח?
באיזה אופן זה רלוונטי לי?
החפצים שלך עדיין אצליי. אני גרה במושב קטן, רק שתי מדרגות לקראת הבית, יש לי חדר פנוי. ברגע שתעמוד על הרגליים תחזור הביתה. אני גרה לבד, בעלי הלך לפני שנים, וללא ילדים.
אורי נדהם. לחיות איתה? אנשים זרים? הוא כבר נמאס לו להמתין לעזרה, חוץ ממנו עצמו.
למה אתה שותק? שאלת, מזועזעת.
זה קצת מביך, ובסך הכל הוא ניסה להסביר.
תפסיק לשחק, אורי. לחיות בכיסא גלגלים בבית בלי מעלית הוא לא נוח, היא המשיכה בקול גס אז מה, אתה בא אליי?
אורי התלבט. מצד אחד, לחיות אצל מישהו זר נחשב למבוי סתום, מצד שני, הוא עדיין לא יוכל ללכת, ולאה לא נראתה כל כך זרה.
הוא התחיל להבין שכל אותם ימים היא טיפלה בו, שואלת אם החלון סגור, מזכירה לו לאכול גבינה עם סידן, ומזכירה לו שסופה כאן. היא הייתה האחת שהייתה שם בכל פעם.
אני מסכים, הוא לבסוף אמר אבל אין לי כסף המלגה תבוא בקרוב.
לאה חייכה במבצע, חיברה ידיים וצרחה:
אורי, אתה בטוח שאתה בחיים? חושב שאני מזמינה אותך לגור אצליי רק כדי לקבל כסף? מצטערת עליך, וזה הכול.
רק חשבתי הוא נקט קטע, מתנצל.
אין לי בעיה, בוא נלך למרפאה, תשב שם עד שהשגרה תיסיים, קראה לאה, תורתי תסתיים בקרוב וניסע.
הבית של לאה היה קטן, עם חלונות צרים, שני חדרים נוחים, ובאחד מהם נחלץ אורי.
בימים הראשונים הוא היה בושה, כמעט ולא יצא מהחדר וניסה לא להטריד את בעלת הבית.
לאה, שהייתה בת חמשים, פתפה:
הפסק להיות ביישן. תקרא מה שאתה צריך, אתה לא אורח.
בפועל, הוא אהב את המקום: שלג על החלון, קולות אש במזבח, ריח של אוכל ביתי כולם הזכירו לו את ביתו האמיתי וילדותו המאושרת.
הימים חלפו. במרפאה הוא נעזר בעגלת הלוואי ואז במקלות. הגיע הזמן לחזור לעיר.
בביקור נוסף, הוא הלך יחד עם לאה והחל לשתף תכניות:
צריך להגיש בחינות, לעבוד על מבחנים, כל הזמן קיבלתי פגיעה.
קח את זה, היא אמרה תלמודך לא נעלם. הרופא אמר לך להפחית עומס על הרגליים, אולי תתחיל לרוץ בחלל הקטן.
בשבועות האחרונות הם התקרבו מאוד. אורי מצא את עצמו לא רוצה לעזוב את הבית החמים ואת האישה הטובה שללאה.
היא הפכה עבורו לאמא שנייה, אך הוא לא יכל למודה לה.
יום אחד, הוא חיפש מטען לטלפון, חקר את החדר והקפיא: על סף החדר עמדה לאה, בוכה. הוא התקרב, חיבק אותה חזק.
אולי תישארי, קוסטינקין? לחשה היא בין דמעות איך אחיה בלעדיך?
והוא נותר. כמה שנים לאחר, לאה ישבה בכבוד על שולחן החופה בחתונתו של קוסטינקין, והחלה לקרוא לו “אמא”. שנה לאחר מכן היא קיבלה בבית החולים תינוקת, נכדתה שנקראה על שמה לאה.
המשך לעקוב אחרי הסיפור, תנו לייקים ותגובות, ותמשיכו לתמוך.
