אני כמתיקה: אישה רגילה, עובדת במשרה מלאה, בלי קתרות על הראש. אני ובעלי מתגוררים בדירה שלנו בתל אביב, שההקונה של הקומנטה ושל המשכנתא משלם מאחורי המחשב, ועובדים משחר עד אפילה.
חמותי מתגוררת בכפר בגליל, שם גם חמותה של הבן (החותנת). והכל היה מתכונן בכיף, אם לא היה ההצעה שלהם שהדירה שלנו היא “חוף סוףשבוע”. בתחילה נשמע חמוד:
נבוא אליכם ביום שבת.
אה, רק לשעתיים.
אנחנו משפחה.
ה”רק לשעתיים” במוחנו הפך לשינה על הספה; ה”נבוא” עם תיקים, קקלים ריקים ועיניים שמחפשות ארוחת פיקניק.
כל סופ”ש אותו סצנה: אחרי העבודה אני רצה למכולות, מבשלת, שוטפת, מסדרת את השולחן, מחייכת, ולפני חצות אני עדיין מרחבת את הצלחת ומנקה. חמותי יושבת ומבקרת:
למה הסלט בלי גרגרי חיטה?
אני אוהבת מרק עם יותר טעם.
בכפר שלנו לא מכינים ככה.
והחותנת מוסיפה:
אה, נמאס לי מהדרך.
אין קינוח?
ולא נשמעה מילה של “תודה”, “אולי אוכל לעזור”.
יום אחד לא סבלתי ואמרתי לבעלי:
אני לא משרתת ביתית, ולא רוצה לשרת את המשפחה שלך בכל סוף שבוע.
אולי באמת צריך לעשות משהו.
עליי נצץ רעיון קטן.
בפעם הבאה חמותי מתקשרת:
אנחנו באים ביום שבת.
אה, יש לנו תוכניות לסופ”ש, אומרת בקול רגוע.
איזה תוכניות?
רק שלנו.
ואז? יצאנו למעשה, אבל לא “לתכניות”, אלא לבקר את חמותי. ביום שבת בבוקר אנחנו עומדים בכניסה לחצר שלה. חמותי פותחת את הדלת והיא נפתחת פתאום.
מה זה היה?!
אנחנו באים לבקר. רק לשעתיים.
צריך להודיע מראש, אני לא הכנתי שום דבר! אתה יודע כמה זה עולה לקבל אורחים?!
הביטתי בה ואמרתי בנחת:
רואה? כך אני חיה כל סוף שבוע.
אז החלטת ללמד אותי? מה זה תוקפנות!
הצעקה הייתה גבוהה כל כך שכל השכנים הציצו, ואנחנו חזרנו הביתה.
ומה המעניין? מאז אין ביקור שלא עלה בהזמנה מראש. אין יותר “נבוא” ויום שבת במטבח שלי. לפעמים, כדי שיבינו אותך, צריך רק להראות להם איך זה להיות במקום שלך.
מה דעתכם, האם עשיתי נכון? מה הייתם עושים במצב כזה?
חברים, אם אתם רוצים לקרוא עוד סיפורים שלנו כתבו תגובות ואל תשכחו לתייג במילה “אהבה”. זה נותן לנו מוטיבציה להמשיך!
