לפעמים החיים מזמנים סיפורים כאלה, שבהמשך חושבים – לא יכול להיות שהכל היה בדיוק ככה. אבל זה היה בדיוק ככה.
בחצר של בניין תשע קומות ברחוב הרצל הופיע כלב. גדול, אדמדם עם כתמים שחורים. אוזן אחת קרועה, רגל אחורית נגררת.
אנשים מיד נבהלו. עוד איך – כלב ענק, ועוד פצוע. ובעלי חיים פצועים, כידוע, הכי מסוכנים. ככה חשבו הדיירים.
– צריך להתקשר לשירות, – אמרה דודה זיווה מהקומה הראשונה, מתקנת את המשקפיים. – כי הוא עלול לנשוך מישהו.
– בדיוק, – הסכים דוד יוני מהקומה הרביעית. – יש הרבה ילדים בחצר.
וכולם התחילו להקיף את הכלב מרחוק. כאילו הוא לא שכב בשקט ליד הכניסה, אלא נהם והסתער. אבל הוא פשוט שכב. ורעד. אפילו בשמש הסתיו רעד.
נגה הבחינה בכלב ביום הראשון. הילדה בכלל הבחינה בדברים שאנשים מבוגרים עברו לידם בלי להסתכל. אולי בגלל שהיא עצמה הרגישה לעתים כמו בלתי נראית. אחרי מותו של אבא העולם הפך למשהו אחר. אפור, אולי.
– אמא, מה עם הכלב? – שאלה כשהן חזרו מהמכולת.
– איזה כלב? – ענתה ענת אפילו לא הסתכלה לכיוון הכניסה.
– ההוא שם. כואבת לו הכף?
אמא סוף סוף ראתה. ומיד תפסה את בתה בחוזקה יותר.
– אל תתקרבי אליו, נגה. הוא עלול להיות חולה. או רשע.
– אבל הוא לא רשע, – אמרה הילדה בשקט. – הוא עצוב.
מבוגרים משום מה לא יודעים להבחין בין עצב לכעס. במיוחד אצל בעלי חיים. נגה שמה לב לזה מזמן.
הימים חלפו. הכלב לא נגע באף אחד. שכב לו ליד הקיר, לפעמים ניסה לקום – צלע לעבר פחי האשפה, חיפש שם משהו. לא מצא כלום, חזר. ושוב שכב.
והדיירים כל הזמן דיברו ודיברו.
– בקרוב יהיה קר, והוא כאן.
– אתמול ילדים רצו לידו, והוא הרים את הראש. הם נבהלו.
– מה הראש – הוא ענק!
נגה הביטה מדי יום מהחלון. קומה שלישית – בדיוק רואים הכל.
– אמא, למה אף אחד לא עוזר לו?
– כי זה לא התפקיד שלנו, בת.
אבל לנגה נדמה שצרות הן כשאין כסף למגפיים חדשות או כשכואבת השן. פה פשוט מישהו מת לעיני כולם. וכולם מעמידים פנים שלא רואים.
בשבת בבוקר הילדה התעוררה מוקדם. הציצה מהחלון – הכלב שוכב, אבל איכשהו מוזר. על הצד. ולא זז בכלל.
– אמא! – נגה רצה למטבח. – שם הכלב, הוא…
– מה, הוא?
– נראה שמאוד רע לו.
ענת ניגשה לחלון. הביטה. אכן – משהו לא היה בסדר.
– כנראה חלה, – נאנחה אמא. – חיה מסכנה.
– אז בואי נעזור!
– נגה, אנחנו לא יכולים.
– למה לא יכולים?
כן, למה? ענת עצמה לא ידעה. פשוט אסור – וזהו. וגם להם יש מספיק דאגות.
אבל בצהריים הכלב ניסה לקום. ונפל. פשוט נפל על הצד. ככה נשאר שוכב. רק נשם בכבדות – היה נראה איך הצלעות עולות ויורדות.
נגה ראתה את זה.
היא לבשה מעיל. לקחה מהמקרר נקניק. אמא הייתה במקלחת.
בחצר הכלב שכב בעיניים עצומות. מקרוב הוא התברר כגדול עוד יותר. ולא מפחיד בכלל. פשוט עייף עד מוות.
– שלום, – אמרה נגה בשקט. – מה נשמע?
הכלב פקח עיניים. הביט בילדה. ובמבט הזה היה כל כך הרבה הפתעה – כאילו חשב שבני אדם שכחו איך לדבר עם בעלי חיים.
– הבאתי נקניק. רוצה?
נגה הושיטה את ידה עם האוכל. הכלב הריח, אבל לא אכל. רק ליקק את אצבעותיה של הילדה. הלשון הייתה חמה.
– אתה חולה, נכון? – נגה ליטפה בעדינות את הראש האדמדם. – וכולם מפחדים ממך. חושבים שאתה רשע. אבל אתה לא רשע.
ואז הכלב עשה דבר מדהים. הוא הניח את ראשה על ברכיה של נגה. ראש כבד, גדול. ועצמה עיניים.
– נגה! נגה, התרחקי מיד!
אמא רצה בחצר, מנופפת בידיה. שיער רטוב, חלוק פתוח – כנראה קפצה ישר מהמקלחת.
– השתגעת? היא עלולה לנשוך!
– אמא, היא לא נושכת. תראי – היא חולה.
ענת עצרה במרחק שלושה צעדים. הביטה בבתה שיושבת ליד כלב ענק ומלטפת את ראשה. והכלב שוכב לגמרי בשלווה.
– אמא, זוכרת איך סיפרת על אבא? שבילדותו גרר כל חתולי רחוב הביתה?
ענת זכרה. חמיה סיפר – סרגיי היה כזה. רחמן עד בלתי אפשרי.
– ואמרת שהכי גרוע זה לעבור ליד כאב של מישהו אחר.
מתי היא אמרה דבר כזה? אה, כן. אחרי ההלוויה. כשנגה שאלה למה אבא הלך לבקר בבית חולים זקנים לא מוכרים. הקריא להם ספרים.
– אמא, בואי לא נעבור ליד?
ענת הביטה בבתה. ופתאום ראתה בה את איתן. אותו ילד שגרר חתולים הביתה. שלא יכול היה לעבור ליד צרה של מישהו אחר.
– קמי לאט, – אמרה. – אבל בזהירות.
אבל הכלב כאילו הבין. בעצמה הרימה ראש, שחררה את הילדה. הביטה בענת במבט כזה… כאילו אמרה: “אני לא אעשה לה שום דבר רע. מילה של כבוד.”
– היא לא אוכלת, – אמרה נגה. – כנראה חולה מאוד.
ענת התקרבה. כרעה לידה. הכלב לא נהם, לא חשף שיניים. רק הביטה. בעיניים חכמות, עצובות.
– כואבת הכף? – שאלה ענת, והיא עצמה הופתעה שהיא מדברת עם כלב כמו עם ילד.
הכלב כאילו הנהנה.
– בסדר, – נאנחה אמא. – בואי נתקשר.
ד”ר כהן הגיע תוך חצי שעה.
– שבר. ישן, שהחלים לא נכון. אבל ניתן לתיקון, – אמר תוך שהוא בודק את הכף. – כלב גזעי. רועה גרמני. כנראה הלך לאיבוד.
– מה יהיה איתה? – שאלה נגה.
– ובכן, אם אף אחד לא יאמץ…
– אנחנו מאמצים.
ענת הביטה בבתה. בכלב. בצעיף האדום על הכף.
מתי הילדה הקטנה שלה הפכה להיות כל כך בוגרת?
חודש לאחר מכן.
מיקי (כך קראה לה נגה) ישנה על השטיח ליד מיטתה. הכף החלימה. הפרווה הבריקה.
– אמא, – אמרה הילדה לפני השינה. – למה כולם פחדו ממנה? היא הרי טובה.
ענת ליטפה את שערה של בתה.
– את יודעת. לפעמים אנשים מפחדים להראות טוב לב. מה אם יבינו לא נכון? מה אם ישפטו?
– מטומטם.
– כן. מטומטם.
אחרי הצהריים ענת עמדה והביטה מהחלון.
למטה בחצר נגה שיחקה עם מיקי. הכלבה ליטפה בעדינות, בעדינות את הילדה. והיא צחקה.
באותו יום הבת לימדה אותה לא לפחד.
לא לפחד מטוב לב.
לא לפחד להושיט יד למי שזקוק.
ובחצר צלצלה צחוק.
ונביחה של כלבה גדולה וטובה, שסוף סוף מצאה בית.
