**יומן אישי – תומרת**
כשהפרשים התקרבו, הכלב הרים את ראשו והביט בהם בעיניים מלאות בכאב כזה שלבי דילג על פעימה ודמעות עלו בעיניי.
ענדתי את הרסן על ראשה של הסוסה והוצאתי אותה מהדיר. לאחר שקשרתי את קשר הרסן במעבר האורווה, התפעלתי מהסוסה. שחורת הפרווה, עם גרביים לבנים אחידים על כל ארבע רגליה העדינות, נוגה הייתה חלומם של רוכבים רבים.
לקחתי מברשת והתחלתי לנקות אותה, לא שוכחת לשבח אותה. נוגה רקעה ברגליה בעצבנות, הרימה ראשה והקשיבה. ליטפתי אותה בעדינות על הצוואר, לא מבינה מה קורה איתה:
– מה קרה, נגה שלי? מה מטריד אותך?
– מדברת עם הסוסה? – שאל הבחור שהתקרב, המטפל באורווה.
– דוד בני, משהו מוזר קורה איתה היום, – המשכתי ללטף את צווארה המבריק. – הביאו אותה לפני חודש, ומעולם לא התנהגה כך.
– משהו מטריד אותה, – ציין האיש המבוגר, מביט בסוסה בעין מנוסה. – יפה להפליא!
– וגם אופייה נפלא, – אישרתי. – היא מאולפת היטב, אני עדיין לא מבינה איך הבעלים הקודמים יכלו להיפרד מסוסה כזו.
– אז יש פגם נסתר, – אמר בני מהורהר.
– אין בה פגם! – מיד יצאתי להגנתה של האהובה שלי.
נוגה ניערה את ראשה, כאילו אישרה את דבריי.
– תראה, נעלבה לך, – חייך בני והסתלק לעיסוקיו.
לאחר שהצמדתי את האוכף, הוצאתי את נוגה מהאורווה. הסוסה הקשיבה בקשב רב לצלילים מסביב, מביטה בחשדנות לעבר הדרך שמעבר לה יער.
– לשם בדיוק נלך היום, – אמרתי, כשהבחנתי לאן היא מביטה. – במגרש את מתנהגת נהדר, הגיע הזמן להכיר לך את הטבע שלנו.
קפצתי בזריזות לאוכף, אספתי את המושכות וכיוונתי לעבר היער.
בבוקר יוני זה עוד לא היה חם ונעים לרכוב בקרירות. נוגה צעדה בצייתנות לאן שכיוונתי. מדי פעם עצרה והקשיבה היטב לצלילי היער.
שלחתי אותה לדהרה קלה, כיוונתי לשביל שבו אהבתי לרכוב על גרניט. נזכרתי איך לפני חודשיים אובחן הסוס שלי במחלה קשה, ונאלצתי להיפרד מחבר נאמן. שלחתי אותו לחווה בכפר, שם האוויר נקי יותר והתקפי השיעול פחתו.
לתחרויות הייתי זקוקה לסוס, והתחלנו בחיפושים עם המאמנת. הם הסתיימו ביום שראיתי את נוגה באחד המועדונים בעיר הגדולה, ורכבתי עליה – הבנתי שזה הסוס שלי. הסוסה הייתה מאולפת יפה ובעלת מזג טוב. המועדון הקצה כספים, ונוגה החליפה בית.
כעת, נזכרתי ברגע הרכישה, איך הבעלים הקודמת התנהגה מוזר. היא מיהרה לסגור את העסקה, כאלו רצתה להיפטר מנוגה מהר. מה קרה? למה מכרה סוסה כה נפלאה?
נוגה עצרה בפתאומיות. כמעט נפלתי מהאוכף, שקועה כל כך במחשבותיי. הסוסה קפאה במקום, וכמה שניסיתי לדרבן אותה, לא זזה.
– למה את לא רוצה להמשיך?
נוגה נחרה בשקט, עומדת במקום. סובבה ראשה קלות והביטה ימינה. גם אני הסתכלתי, אבל לא ראיתי דבר מלבד עשב ועצים. מה משך את תשומת לבה?
– רוצה ללכת לשם? – הרפיתי את המושכות, נתתי לה חופש בחירה. – שיהיה…
נוגה סטתה מהשביל וצעדה לכיוון ממנו נשמע ציוץ דק, שגם אני שמעתי בקרוב.
הסוסה עצרה ליד עץ אורן. על הדשא עמדה קופסה, כבדה על ידי ענפים עבים. מהקופסה נשמע ציוץ. מיהרתי לרדת מהסוסה. הסרתי את הענפים ופתחתי את הקופסה. בפנים היו שלושה גורי חתולים, עיניהם בקושי נפקחו. הם בכו ברחמים, קוראים לאמא שלהם שהופרדו ממנה באכזריות.
הרגשתי גל של זעם עולה בתוכי:
– איך אפשר להיות כל כך אכזרי?! – הרמתי את הקופסה וניגשתי לסוסה. – נגה, מהר הביתה!
*****
– לא יאומן! – קראה אירית, המאמנת שלי.
– נוגה הובילה אותי ישר לקופסה, – סיכמתי את סיפורי.
הבאתי את הגורים במהירות לאורווה לוטרינר המקומי. הם היו בריאים, ולשניים כבר נמצאו בעלים עתידיים. את השלישי החלטתי לקחת. חתול שחור עם כפות לבנות קסם לי בדמיונו לנוגה. כשיגדלו, יתפזרו לבתים.
– נוגה היא סוסה אצילה! – אמרה אירית בהערצה. – אנשים עוברים ליד, הסוסה לא.
בינתיים, נוגה ואני התמסרנו להכנות לתחרויות הקרובות. המועדון ציפה לתוצאות גבוהות.
ההכנות לקחו זמן רב, והתאמנו תמיד במגרש. ביולי הופענו בהצלחה בתחרויות מקומיות, זכינו במקום שני בפרס הביניים. באוגוסט התחרינו בתחרויות ארציות באזור שכן, וחזרנו עם ניצחון. לפנינו תחרות בעיר הגדולה, והכנו את עצמנו בקפידה.
– תומרת, אני מחכה לך במגרש בעוד ארבעים דקות, – אמרה אירית, מציצה לאורווה.
נוגה עמדה במעבר ורקעה בעצבנות. הסוסה רעדה כולה, ונחירתה הרמה נשמעה למרחוק.
– שקט! שקט! – ניסיתי להרגיע אותה.
– מה קורה איתה? – שאלה המאמנת בדאגה, מעולם לא ראתה את נוגה במצב כזה.
– בדיוק כך התנהגה ביום שמצאנו את הגורים ביער, – עניתי.
– סעי איתה מחוץ למועדון, אולי קרה משהו, – אמרה אירית והסתכלה מסביב. – קחי את בני איתך.
כעבור עשרים דקות יצאנו שני רוכבים משטח המועדון. נתתי לנוגה להיות הניווט בטיול הזה.
חלפנו על פני שורת בתים בפאתי העיר, יצאנו לדרך והגענו ליער.
לפתע נוגה הסתובבה בחדות ומיהרה לאורך הכביש. מכוניות חלפו, מישהו צפר בחשש שהרוכבים יכנסו לכביש.
– איזה שטות, ללכת אחרי הסוסה! – רטן בני, לא מבין מה אנחנו מחפשים.
– עדיף לבדוק מה מטריד את נגה, מאשר להתחרט אחר כך… – לא סיימתי.
בצד הדרך שכב רועה גרמני שנפגע מרכב. כשהתקרבנו, הכלב הרים ראשו, הביט בנו בעיניים מלאות כאב כזה שלבי דילג על פעימה ודמעות עלו בעיניי. מצאנו את סיבת הדאגה של נוגה.
ירדתי מנוגה, ממשיכה לשבח אותה. הרגע הופענו בתחרויות אזוריות ברכיבה אמנותית בדרג הביניים, והייתי מרוצה מהתוצאה.
– הופעה נהדרת! – אירית רצה אלינו.
– נוגה מרגישה את המוזיקה נפלא! – אמרתי בהתלהבות, תיקנתי את הארכופים. – זו הסוסה הכי נפלאה ביקום!
– זו סוסה עם פגם גדול! – נשמע קול נשי צורמני מאחורי.
הסתובבתי. על סוסה ג’ינג’ית ישבה אישה במעיל עליון, מתכוננת להופעה. פניה נראו לי מוכרים במעורפל…
– למה את אומרת את זה? – עניתי בטון לא ידידותי. – את לא מכירה את נגה בכלל! זו סוסה אצילה…
– עם פגם! – קטעה אותי האישה. – אני מכירה היטב את הסוסה הזאת!
– הבעלים הקודמת… – לחשה אירית, מזהה אותה.
– איך את יכולה להגיד דבר כזה עליה?! – התנגדתי בתוקף.
– במשך שנה שהחזקתי בסוסה הזו, היא הביאה אליי כמה כלבים וחתולים חסרי בית, – ירקה האישה את המילים. – שני הבעלים הקודמים ויתרו עליה בדיוק בגלל זה, כפי שהתברר…
– פשוט לא הצלחתם להבין ולהכיר באצילות של הסוסה הזו! – התנגדה אירית. – זה לא נקרא “פגם”, זו אצילות!
הרועה הגרמני רץ אליי, מכשכש בזנבו והביט בי בעיניים מסורות. עופר היה הכלב ההוא – שנוגה הובילה אליו עזרה בשנה שעברה. חיפושים אחרי בעליו לא עלו יפה, והחלטתי להשאיר אותו.
בבית חיכה לנו חתול שחור עם כפות לבנות, שכבר גדל, שאותו קראתי סהר. בני קיבל גור, שאותו אספנו בסתיו שעבר. לאירית הגיעה חתולה תלת־צבעית, מהתחרויות הקודמות. ועוד שלושה כלבים וארבעה חתולים שנוגה הצילה – מצאנו להם בעלים. וכל זה נקרא “פגם”?
– אולי הפגם הוא בך… – הבטתי באישה במבט קר, והובלתי את נוגה הרחק מהבעלים הקודמת.
באותו יום זכינו במקום הראשון. כשחזרנו בערב הביתה, אירית ואני שמענו את נוגה בועטת בפרסה ברצפת הטריילר, בלי ספק כדי למשוך תשומת לב. עצרנו את הרכב, פתחנו במהירות את דלת הטריילר. נוגה ענתה בנחירה רועמת. מישהו הזדקק בדחיפות לעזרה…נוגה ענתה בנחירה רועמת, ומיד זינקה החוצה מהטריילר כמחץ. רצנו אחריה לעבר שורת העצים הסמוכה, שם עצרה ליד תלולית עלים יבשים. כעבור רגע הגיח מתחת לעלים גור כלבים רטוב ורועד – קטן כל כך שעיניו עוד לא נפקחו, מחפש חום.
הרמתי אותו בעדינות, לבי נחמץ. נוגה רכנה אליו ונשבה בעדינות על פרוותו הרטובה.
– את יודעת, נגה שלי, – לחשו, – את אינך סוסה עם פגם. את הלב של העולם הזה.
והגור הקטן, כאילו שמע, נצמד לחזה שלי והחל לגרגר כמו חתול. צחקתי דרך הדמעות, והבטתי בשמיים.
מאותו יום ואילך, כששאלו אותי בתחרויות על הסוסה המופלאה שלי, עניתי בחיוך:
– יש לה פגם אחד קטן – היא מצילה חיים. ואם זה פגם, אז הלוואי שכל היקום היה פגום כמוה.
