יומן אישי: ההתחלה הכי יפה, הסיום הכי מר
לא הצלחתי לספר את זה לאף אחד הרבה זמן. כולם שאלו: “יונתן, מה איתך ומיכל?” ואני חייכתי ואמרתי “מעולה, הכל בסדר”. שיקרתי, כמובן. עכשיו אספר את זה כמו שהיה, בלי פילטרים, כי אם לא אוציא את זה החוצה – זה יישאר אבן בתוכי לנצח.
נפגשנו בחגיגת שישים של אחותי נועה. מיכל הייתה אורחת של בעלה – חברה מהעבודה, אפילו לא ידעתי בדיוק מי היא. היא ישבה שם, מטופחת, שיער אפור מפואר, דיברה בביטחון. בגילי, חמישים וחמש, כבר לא מקבלים מחמאות כל יום. והיא ניגשה, מזגה לי יין, שאלה על העבודה, צחקה מהבדיחות שלי. סחרחורת, מה לעשות.
התחלנו להתכתב, אחר כך להיפגש. היא פינקה – מסעדות, פרחים, התקשרה כל ערב “איך היה היום שלי, יונתן היקר”. אני, טיפש מאוהב, נמסתי לגמרי. תוך חודש – ממש חודש! – היא אמרה “תעבור אליי, למה לך לסבול”. לי הייתה דירת שלושה חדרים שבהם גרה בתי תמר עם בעלה והילד עידו, בן ארבע. חשבתי – הדירה שלי, לא בורחת, הצעירים ייהנו קצת, היום לקנות דירה זה חלום. חשבתי שאני עושה טובה לכולם וגם לעצמי. עברתי.
שלושת החודשים הראשונים – אגדה. באמת. היא לקחה אותי לקולנוע, לפעמים בישלה בעצמה, אמרה “יונתן, מגיע לך הכי טוב”. התפארתי בפני כל החברים – הנה, התמזל מזלי בגיל מאוחר, מצאתי את האישה שלי. עכשיו כשאני נזכר, אני חושב – כמה תמים הייתי. אבל אולי לא תמים, פשוט בגיל חמישים וחמש אדם רוצה להאמין שעוד אפשר למצוא אושר, נכון?
ואז משהו השתנה. לא ביום אחד – זה זחל לאט, כמו מים במרתף. בהתחלה דברים קטנים. אני עובד כמוכר בחנות לכלי בית – עומד על הרגליים כל היום, בערב הגב נוקשה, הרגליים נפוחות. אני חוזר הביתה, וכיור מלא בכלים מאתמול ומהיום, כיריים מלוכלכות, כביסה לא מקופלת. אני אומר – מיכל, אולי תדיחי לפחות את הצלחות? והיא מסתכלת כאילו ביקשתי שתשתיל לי כליה: “יונתן, אני אשה, עבדתי כל היום, היו לי פגישות ומשאים. אתה – גבר, התפקיד שלך הוא הבית. ככה אמא שלי חינכה אותי, ככה אני רגילה”.
בהתחלה חשבתי – טוב, אישה בגיל, הרגלים קבועים, נעבור. ואז זה הלך והתגבר.
היא התחילה להעיר על כל דבר. מרק לא מספיק מומלח – “אתה בכלל לא יודע לבשל, אמא לא לימדה אותך?”. חולצה לא מגוהצת כמו שצריך – “היה לי בעל שגיהץ מושלם, אתה לא יכול לעשות כלום”. השוותה אותי לגרוש שלה כל הזמן, תמיד לרעתי: הוא ניקה יותר טוב, בישל טעים יותר, והיתה לו גזרה טובה יותר בגילי. אתה מדמיין מה זה לשמוע את זה כל יום?
אחר כך התחילו המבטים והטון. יש הבדל – כשמישהו פשוט לא מרוצה, וכשהוא רוצה להשפיל. אצל מיכל זה היה השני. היא היתה מסתכלת עליי אחרי משמרת, עייף, בחלוק ליד הכיריים, ואומרת: “וואלה, מראה מעולה, ממש חתיך”. או הקלאסיקה – אני חוזר מהעבודה בערך בשבע, נופל מהרגליים, והיא יושבת על הספה עם שלט ואומרת: “מה, שוב לא הספקת לנקות? עצלן אתה, יונתן, עצלן בנשמה”. וזה כשאני עובד יום מלא, והיא, דרך אגב, כבר בפנסיה, יושבת בבית כל היום, רק לפעמים עושה איזה “ייעוץ” בטלפון.
הכי משפיל – הכלים. זה הפך לעינוי אישי שלי. היא השאירה, אני בטוח בזה, בכוונה את כל הכלים המלוכלכים – צלחות, סירים, כפיות בכיור, כמו הפגנה: הנה, תראה, אני לא מתכוונת לגעת בזה. ואם לא הספקתי לשטוף מיד – התחיל מונולוג על איזה מלוכלך אני, שאצל נשים נורמליות אין כזה בלאגן, ושמתביישים אם מישהו ייכנס לראות את הלול הזה.
כסף היא מעולם לא נתנה, למרות שעברתי אליה עם מזוודה אחת. קניתי אוכל מהמשכורת שלי כמוכר – ומשכורת, אתה יודע, לא אולימפית. היא יכלה לקנות לעצמה טלפון חדש או לנסוע עם חברות לכינרת, בלי למצמץ. ואם אמרתי שאין לי מספיק לאוכל החודש – שמעתי תשובה כמו “נו, מה ציפית, לא התחייבתי לפרנס אותך, תחיה לפי יכולתך”.
היו מילים שעדיין מסתובבות לי בראש כשאני נזכר. פעם ביקשתי עזרה לסחוב שקיות כבדות מהמכונית לדירה – קומה חמישית, מעלית לא עבדה. היא אמרה: “כואב לי הגב, אני לא סבל, אתה החלטת לקנות שקיות כאלה”. והגב שלה, למרבה הפלא, עבד מעולה כשיצאה עם חכות כבדות לדיג.
המוזר ביותר – היא ידעה להיות מקסימה מול אנשים. באנו לביקור אצל חברים – היא כולה ג’נטלמנית, מושיטה יד, מחמיאה: “יונתן שלי”, “ידיים של זהב”, כזה. וברגע שהדלת נסגרה – שוב הפרצוף הקפוא, המתנשא. ואתה מבין שאף אחד לא יאמין לך, כי כולם רואים רק את המסיכה.
התחלתי להאשים את עצמי. חשבתי – אולי אני באמת עקרת בית גרוע, אולי באמת לא מתאמץ מספיק, שהיא מגיבה ככה. זה מה שהכי מפחיד כשאני נזכר – כמה מהר התחלתי להאמין למה שהאדם לידך אומר, גם אם זה נשמע מטורף ולא הוגן. כמו טיפה אחר טיפה שהיא חטטה לי בביטחון, ואני לא שמתי לב שנשארתי בלעדיו בכלל.
היה מקרה – חליתי, חום של 38.9, שוכב כמו סמרטוט. והיא מסתובבת בבית ואומרת: “נו, עכשיו מי יבשל, מי ינקה, נוח לך לחלות, כמובן”. שכבותי חשבתי – אלוהים, זה באמת נורמלי שאדם מדבר ככה כשחולה לך?
בתי תמר הרגישה שמשהו לא בסדר. התקשרה: “אבא, אתה עצוב בזמן האחרון, הכל בסדר?” התחמקתי – הכל תקין, רק עייף מהעבודה. התביישתי להודות. חשבתי – אני בן חמישים וחמש, גבר מבוגר, והסתבכתי בסיפור כמו נער בן שמונה עשרה. מי יודה בזה?
מה ששבר אותי סופית – ערב רגיל, חזרתי מהעבודה, רגליים הומות, ראש מתפקע. נכנסתי למטבח – ומהבוקר נשארו מחבת עם שומן, כוסות, פירורי לחם על כל השולחן, ומיכל יושבת בסלון, צופה בטלוויזיה. בשקט, בלי שערורייה, אמרתי: “מיכל, אולי תדיחי לפחות פעם אחת אחרייך? הרגע חזרתי, תני לי חמש דקות לנשום”. היא קמה, נכנסה למטבח, הסתכלה על המחבת, אחר כך עליי, ואמרה – ברוגע, אפילו בחיוך: “יונתן, בשביל זה אתה פה. לבשל, לנקות, לשרת את הבית. אם זה לא מוצא חן בעיניך – הדלת פתוחה, אף אחד לא מחזיק אותך בכוח”.
וברגע הזה, משהו בתוכי ניתק. לא דמעות, לא היסטריה – פשוט בהירות קרה. הבנתי: הנה, הכל נאמר במילים ברורות. אני פה לא כמו אהוב, לא כמו שותף – אני פה כמו משרת שאפשר להשפיל מתי שרוצים, והוא עוד ירגיש אשם.
לא התחלתי להוכיח, להתווכח, לדרוש התנצלות. בשקט הלכתי לחדר, הוצאתי את המזוודה – אותה אחת שהבאתי לפני שנה וחצי – והתחלתי לארוז. בהתחלה היא לא האמינה, חשבה שאני עושה דרמה, כמו תמיד, ותוך שעה ארגע. כשראתה שאני רציני, התחילה להתפתל – “טוב, סליחה, לא התכוונתי, בוא נדבר”. אבל כבר החלטתי. יותר מדי הצטבר, יותר מדי נאמר, שום ערב אחד לא יכסה את הכול.
התקשרתי לתמר, אמרתי – נוסע הביתה, אספר הכול, אל תפחדי. היא, כמובן, הופתעה, אבל לא שאלה מיליון שאלות, פשוט אמרה: “אבא, בוא, נסתדר”. חתני איתמר אפילו עזר להכניס את הדברים, לא אמר מילת תוכחה, להפך, עשה תה ואמר: “יונתן, אתה בבית, וזהו”.
עכשיו, אחרי שעבר זמן, אני חושב על השנה וחצי האלה כמו על חלום מוזר, שהתעוררתי ממנו לאט. הדבר הכי כואב – לא שהיא התגלתה ככזו. אנשים שונים, כל מיני קורים. הכי כואב – שכל כך הרבה זמן הרשיתי לעצמי להאמין שמגיע לי יחס כזה. שאני, גבר מבוגר ועצמאי, פתאום התמוססתי בדעה של מישהו אחר עליי עד ששכחתי – יש לי דירה משלי, חיים משלי, ראש על הכתפיים.
אם מישהו יגיד לך פעם שאהבה זה כשמעריכים אותך רק על הבישולים והניקיון, והמילים “תודה” ו”בבקשה” פשוט לא קיימות בלקסיקון של בן הזוג – תברח. תברח, גם אם אתה בן חמישים וחמש, גם אם נדמה שמאוחר להתחיל מחדש. אף פעם לא מאוחר לחזור לעצמך.
זו הוידוי שלי. לא הסיפור הכי שמח, אבל אמיתי. ואתה יודע מה הכי חשוב? לא הפסקתי לאהוב את האהבה כשלעצמה. אני פשוט יודע עכשיו בדיוק איך היא לא צריכה להיות.
