כמה טוב שיש לי אותך, אמר אלי כהן, מחבק את אשתו.
ואני שמחה שיש לי אותך! אמרה שירה לוי, מחייכת.
ואז עם מי עוד אהיה? צחק אלי. ברור, רק איתך. את גורלי, האישה הכי מדהימה בעולם.
שירה חייכה, נגעה בחיוכו ולחזה אותו בחיק, ואז רצה למטבח לשאוב עוגת שוקולד מהתנור.
היום, בן הזוג כהן חוגג יובל כסף. הם רצו לחגוג בחום, רק עם הילדים הקטנים אורי ברק, תלמיד כיתה י, ובתו הצעירה ציפורה ברק, שסיימה זה עתה את הלימודים באוניברסיטה, קיבלה עבודה והחליטה לעבור לדירת שכר קרובה למקום העבודה.
למה לזרום על שכר דירה? שאלה שירה. יש לך פה חדר משלך, אנחנו גרים יחד, למה אתה רוצה לצאת מהבית? כשאתה תתחתן, תצטרף אלינו.
אמא, אני אוהבת אותך ואת אבא, ואני יודעת שלא תדחפו אותי, אבל אני רוצה לנסות לחיות לבד. וגם, אמא, אתה מבשל כל כך טוב, העוגות שלך גורמות לי לחשוב שאפחד להפוך לפיל. את תמיד רזה, אוכל בלי לעלות במשקל, ואני… אני צריכה לשמור על הצורה שלי, ועם כל הפינוקים שלך זה קשה.
שירה חייכה אל בתה. ציפורה נראתה שונה ממנה שירה קטנה ופחוחה, כמעט ילדה, ולא משקיעה במראה, כמעט ולא משתמשת באיפור, תמיד קושרת שיער בענף, לבושה צנוע. ציפורה לעומת זאת הייתה יפהפייה, קיבלה את המראה האבותי.
אלי היה גבר בולט גבוה, בשרני, עם כמה קילוגרמים נוספים אחרי השנים, מה שלא הפתיע אחרי כל העוגות של שירה. כשהיה מאוהב, היה יפהפייה מאוד, והיום, בגיל 48, הוא עדיין מרשים.
שירה ידעה שהיא לא בולטת לצידו, והייתה רגילה ללחצנים מאחורי גבם, אבל היא ידעה שהיא הכי חשובה בעיניו.
—
כשהייתה בת 20, אלי היה בן 22. באותו ספטמבר, תל אביב, אילה (היא), תלמידת תואר, הלכה לחגוג יומולדת של חברותתה ורדית. היא הכינה מתנה מראש וקנתה לעצמה זר קטן של פרחים בדרך. בחנות הפרחים, ניבט רק בחור אחד, בוחר במשהו. המוכרת, מיכל, הציעה לו אפשרויות ונתנה מבט סקרן. גם אילה שמעה ושמה לב שהבחורה מתעניינת.
איזה זר אתה אוהב יותר? הרדיו האדום הזה, או הבצ’ון עם פיוונים? שאל הבחור.
אילה התביישה, לא ציפתה שהחמוד יפנה אליה, אבל ענתה:
אולי הייתי בוחרת בפיוונים, למרות שרוב בנות אוהבות ורדים.
לאשתך מה פרח אהוב? שאלה המוכרת.
לאשתי? שאל הבחור בתמיהה. לא, אני קונה פרחים לא בשביל מישהי, אין לי מושג מי זאת.
איך כך? היא הסתכלה על אילה.
חברי מוזמן לחגוג יומולדת של בת דודה, וביקש ממני לבוא איתו, הסביר הבחור, לא רציתי להגיע ריק, קניתי זר, ועכשיו מתלבט.
אם תבחרי ברודים, תצאי בטוחה, כולם אוהבים ורדים, הציעה אילה.
גם את אוהבת? שאל הבחור ברמז.
אילה הרגישה חום בפנים, הציצה למטה וענתה:
יותר אוהבת פרחי שדה, אבל ורדים גם טובים.
הוא חייך, קנה זר ורדים ויצא מהחנות. המוכרת חייכה:
איזה בחור חמוד, ממש שווה לפסנתר!
אילה קנתה זר צחוקים של חציר ויצאה לברך את ורדית.
בבית של ורדית, היא פגשה את החמוד משם, שנקרא שאול, שהגיע עם חברו אדר, בן דוד של החוגגת. שאול נדהם לראות אותה שוב, והמשיך להציץ ולחייך. בערב, הוא ישב לידה והתחילו לשוחח.
הם דיברו על מה שהיום היה, על הפרחים, על החיים, ולא ידעה אילה למה הוא מתנהג כך, למה הוא מקשיב ומחייך. כשמנגינה החלה, ורדית הזמינה את שאול לרקוד, הוא הסתכל על אילה ואז רקד עם החוגגת. אחרי כמה ריקודים, חזר אליה והזמין אותה לנסוע הביתה יחד.
המחרת באוניברסיטה, כשפגשה את ורדית, היא לא נועמה לה ולא אמרה היי. אילה חיכתה, שאלה למה, וורדית קיבלה עיניים קשות:
אתה לא מבינה? היא פנתה.
מה אני אמורה להבין?
ארתור (אדר) הבא איתו את שאול בשבילי! הוא נראה בתמונות שלו, חיבבתי אותו! אתה הרסתי לי את הערב, רקת איתו כל הלילה.
לא רקתי עם אף אחד, אמרה אילה, אני אפילו לא יודעת איך לרדת על המצב.
כן, זה היה? חייכה ורדית והלכה.
אילה הרגישה עצב, ותהתה אם היא באמת גרמה לחבר של בת דודה ללכת איתה. היא חשבה, איך היא, בחוץ, נראתה כך, מושכת גבר יפה כמו שאול, כשיש לה מראה פשוט.
בבית, היא נעמדה מול המראה, חייכה לעצמה ושאלה:
באמת, למי אני משמשת?
באותו רגע נשמע צלצול טלפון. היא קלטה, וקולה של שאול נשמע. הוא הציע להיפגש על חוף הים. כשאילה הגיעה, הוא כבר היה שם עם זר פרחי שדה, מחייך היא הבינה שהיא נאהבת.
כך התחיל רומן של אילה ואלי. רבים חזו פטיעה, לא האמינו שהחמוד יאהב ילדה שלשון כמוה. בתור הורים, הם לא שמעו ריקוד קבוע, עד שהקפידו לשמור על האהבה.
שנה אחרי ההיכרות, אלי ושירה נישאו. מאז הוא אומר לה כל יום שהיא האישה הכי טובה. בעשר השנים אחרי החתונה, שירה שאלה אותו:
למה בחרת בי? אני רגילה, אין לי שום דבר שמושך גברים.
אלי חייך וענה:
איך אפשר להסביר למה נאהבים? אבל אם אתה רוצה, אהבתי את עינייך, הן הכי יפות, מלאות טוב לב. אהבתי את קולך, ריחך, נפשך. את אוהבת פרחי שדה, ואתה דומה להם יופי שלא מושמע בקול, רק מי שמסתכל באמת רואה. ולא הייתי משאיר את פרח השדה המועדף עליי למען ורד הכי יקר.
—
בארוחת ערב חגיגית לציון 25 שנות נישואין, הילדים אמרו להורים ברכות חמות היה זה המתנה הטובה ביותר. במרכז השולחן עמד זר עדין של פרחי שדה. אלי תמיד מעניק לשירה זר כזה ביום הולדתה בחודש יולי וביום השנה שלהם.
שאול, לוחשת אילה לפני השינה, לפעמים מרגישים שאנחנו משפחה משונה.
למה? שאל הוא.
אנחנו לא הרגנו שום ויכוח במשך 25 שנה, זה קורה?
רוצה ויכוח? הוא צוחק. בוא נוויח!
הוא התחיל לגלוש אותה, אבל היא קראה בצחוק, לא, לא, אל תגע!
גם אני לא רוצה ויכוח, הוא לחש, ונישק אותה.
אם אהבת את הסיפור, תכתוב לי, אשמח לשמוע!
