ורד עמדה ליד החלון והביטה בציורי הכפור על הזכוכית. עשרים מעלות מתחת לאפס הבטיחו בתחזית. אולי אפילו יותר.
היא הקשיבה.
מלמטה – קולות. אחר כך צעקה:
– עד הערב! שמעתם?! עד הערב שהחתול לא יהיה פה!
יוסי. יו”ר ועד הבית.
ורד התרחקה מהחלון, חבשה צעיף ויצאה למסדרון. ירדה לקומה הראשונה. שם כבר עמדו שכנים – אחד בנעלי בית, שני במעיל פתוח. כולם שתקו והביטו ביוסי, והוא עמד באמצע הכניסה, אדום, רותח, ותחב אצבע לעבר הפינה.
שם, על הרדיאטור, כרוך היה חתול ג’ינג’י.
רזה. עם אוזן קרועה. רעד.
– הנה! – צעק יו”ר הוועד. – הנה המשוטט שלכם! שערות בכל מקום! סרחון! אני אחראי על הסדר, ואתם עושים פה מקלט?
– יוסי, – אמרה בשקט דודה זהבה מהקומה השלישית, – הוא לא מפריע לאף אחד.
– לא מפריע?! – יוסי הסתובב אליה בחדות, והאישה נסוגה צעד אחורה. – מי התלונן ששערות בכל מקום?! מי אמר שיש לו פרעושים?! אני משחק פה טמבל?!
דודה זהבה הסיטה את המבט.
ורד קפצה את אגרופיה.
היא רצתה להגיד משהו. רצתה. אבל הגרון נחנק, והמילים נתקעו אי־שם בפנים.
– בקיצור, – חתך יו”ר הוועד, – עד שש בערב – שלא יהיה פה זכר ממנו. אתם לא תוציאו – אני אזרוק אותו לרחוב. ברור?
הוא הביט בכולם. איש לא ענה.
– ברור, אני אומר?!
– ברור, – מלמל מישהו מהגברים.
יוסי הנהן, טרק את הדלת והלך.
השכנים התפזרו אט־אט, נאנחים.
והחתול נשאר שרוע על הרדיאטור – גוש ג’ינג’י שאפילו לא הבין שמתכוונים לזרוק אותו לקור.
ורד עלתה לעצמה לקומה הרביעית. סגרה את הדלת. התיישבה במטבח ובהתה בקיר.
בערב יהיו עשרים מעלות מתחת לאפס.
הוא יקפא.
היא ידעה את זה בוודאות.
כי פעם אחת בחורף מצאה מתחת לכניסה דרור קטן – קפוא, עם כנפיים צמודות לגוף. הביאה אותו הביתה, ניסתה לחמם, אבל היה מאוחר מדי. מאוחר מדי.
ורד קמה, ניגשה לחלון.
– אלוהים, – לחשה בשקט, – מה עושים.
ורד התיישבה שוב. ידיה רעדו.
היא פחדה. פחדה מהשערורייה. פחדה שיוסי יתחיל לצעוק. שהשכנים יפנו עורף. שיקראו לה משוגעת.
אבל יותר מכל פחדה לדמיין איך הגוש הג’ינג’י שוכב בערימת שלג – קפוא, בעיניים פקוחות.
ורד ירדה למטה לקראת הערב.
החתול עדיין שכב על הרדיאטור. הרים את ראשו כשהיא התקרבה. הביט בה – בעיניים צהובות, זהירות.
– מה אתה עושה פה? – מלמלה. – אין לך לאן ללכת?
החתול שתק.
ורד הושיטה יד – ליטפה את הגב הקרוע. הוא נרעד, אבל לא ברח. התחיל לגרגר בשקט.
היא עלתה חזרה לדירה שלה.
בחצי שש נשמעו שוב קולות בכניסה. ורד הציצה למסדרון – פתחה את הדלת קצת, בקושי.
יוסי עמד למטה. לצדו – שני גברים מהכניסה הסמוכה. אחד החזיק שק.
– הנה המזיק, – אמר יו”ר הוועד והנהן לעבר החתול. – קחו אותו.
הגבר עם השק צעד קדימה.
ובדיוק אז – כאילו בכוונה – יצאה מדירתה השכנה זהבה. ראתה, עצרה.
– מה אתם עושים?
– לא רואה? – נהם יוסי. – מסלקים, כמו שסיכמנו.
– יוסי, אולי לא צריך? – אמרה בשקט דודה זהבה. – אולי מישהו ייקח אותו?
– מי ייקח?! – שאג. – את?! או כל אלה שגרים פה ושותקים?! לא! שוב אני מנקה!
דודה זהבה הסיטה מבט.
– בדיוק, – לעס יוסי.
ורד עמדה למעלה והקשיבה. הלב הולם כל כך חזק, שחשבה שיתפוצץ.
למטה הגבר השחיל את השק על החתול. זה צרח – פראי, נואש. שרט. אבל בכל זאת דחפו אותו פנימה וקשרו.
– זהו, – אמר יוסי. – תביאו לפח. יצא לבד אם הוא חכם.
הגברים נשאו את השק החוצה.
הדלת נטרקה.
ורד שחררה את ידית הדלת. ידיה רעדו. רגליה כשלו.
היא חזרה למטבח. התיישבה. בהתה בקיר.
אבל אחרי דקה – קפצה.
תפסה את המעיל. משכה מגפיים. חבשה צעיף.
רצה החוצה למסדרון.
ירדה למטה – כל כך מהר שכמעט נפלה בסיבוב.
פתחה את דלת הכניסה.
ורד רצה אל הפח.
השק שכב בערימת שלג ליד מיכל האשפה.
התירה. ידיה רעדו – הקשר לא נפתח.
השק נפתח.
– חי, – נשמה ורד. – חי, ברוך השם.
היא אספה את החתול – הוא היה קל, כמעט חסר משקל. הצמידה לחזה, כיסתה בכנפי המעיל.
רצה חזרה.
בכניסה – שוב קולות.
יוסי עמד ליד תיבות הדואר. עישן. ראה אותה – עם החתול בזרועותיה – ופניו התעוותו.
– מה את עושה?! – צעק.
ורד עצרה. נשמה עמוק.
– אני לוקחת אותו אליי, – אמרה. קולה רעד, אבל המילים יצאו ברורות.
– לאן לוקחת?! – יוסי צעד לעברה. – אמרתי – שלא יהיה פה זכר ממנו!
– אמרת – שלא יהיה בכניסה, – הרימה ורד את סנטרה. – אז אני לוקחת. לדירה. אליי.
– השתגעת לגמרי?! – תחב אצבע לחזה שלה.
ורד עלתה לקומה הרביעית.
נכנסה לדירה. סגרה את הדלת.
התיישבה על הרצפה – עם מעיל, עם מגפיים.
החתול שכב על ברכיה. פקח עין אחת – הביט בה.
– זהו, – לחשה ורד. – זהו. עכשיו אתה בבית.
ידיה רעדו. דמעות זלגו על לחייה.
אבל בפנים – לראשונה מזה שנים רבות – היה חם ורגוע.
כעבור שבוע יוסי הגיע אל ורד.
דפק בדלת – לא בקול רם, כמעט ביישן.
היא פתחה. הופתעה.
– אתה? מה קרה?
הוא עמד על הסף – בלי מעיל, בסוודר ישן.
– אפשר? – שאל.
ורד הנהנה. הכניסה אותו.
יוסי נכנס למטבח. התיישב. החתול קפץ מאדן החלון, ריחרח את נעליו והלך לחדר.
– תה? – הציעה ורד.
– לא צריך.
הוא שתק. אחר כך נאנח.
– לא באתי להתנצל, – אמר יוסי. – רק רציתי לומר. שעשית בסדר.
הוא קם. פנה לדלת.
– יוסי, – קראה ורד.
הוא הסתובב.
– תה בכל זאת? תשתה?
הוא קפא. אחר כך הנהן.
– אשתה.
הם ישבו במטבח – שתו תה, שתקו. החתול קפץ על ברכיה של ורד. התחיל לגרגר.
– איך קראת לו? – שאל יו”ר הוועד.
– ג’ינג’י, – חייכה ורד. – פשוט ג’ינג’י.
יוסי הנהן. גמר את התה. קם.
– טוב, אני הולך.
– יוסי, – שוב קראה ורד. – אם תרצה, תבוא. לתה.
הוא הביט בה. חייך במשיכת שפתיים.
– אבוא.
חלף חודש. אחר כך שניים.
ג’ינג’י השמין. הפרווה הבריקה. האוזן החלימה. הוא ישן על אדן החלון – איפה שהשמש זרחה בבוקר.
השכנים התרגלו. דודה זהבה לפעמים הביאה שאריות דגים. נורית – פינקה בשמנת. אפילו דני מהקומה החמישית הביא פעם לוח גירוד.
– הנה, מצאתי ליד הפח, – אמר. – נראה שלם.
ורד קיבלה את המתנות – ותמיד התפלאה.
מחוץ לחלון ירד שלג. הכפור צייר ציורים על הזכוכית.
אבל בדירה היה חם.
והלב – גם. מכאן הבינה ורד: לא האומץ הגדול משנה, אלא הרגע הקטן שבו את בוחרת לא לפחד – והעולם משתנה סופית לטובה.
