יומן אישי כניסות ויציאות של מזלי
היום שוב צעק עליי מתן “סבתא אלונה! מי בכלל הרשה לך לגדל זאב ביישוב?”
ישבתי בחצר, בוכה חרישית כשראיתי את הגדר נפולה. כל השנים האחרונות ניסיתי לחזק אותה בלוחות עץ ישנים, מקווה שהקצבה של ביטוח לאומי תספיק בסוף לתקן כמו שצריך. אבל לא, הגדר קרסה.
כבר עשר שנים אני לבד בבית הזה, מאז שדוד שלי נפטר דוד מאיר היה בעל חלומות של זהב, נגר, אומן בכל דבר. בזמנו לא היה צריך להזמין אנשי מקצוע, הכול תפקד בית מצוחצח, ערוגות פורחות, רפת מסודרת. חיינו כאן כמעט ארבעים שנה של מנוחה ורוגע, את היומולדת הארבעים לא הספקנו לחגוג יחד.
הבן שלנו, עמרי, היה מרכז חיינו, עבד בכל דבר ולא היה צריך לבקש ממנו פעמיים. כשחזרתי עייפה מהמחלבה, מצאתי כבר עצים מושחלים בתנור, מים בסירים והחיות רגועות.
בלילות, דוד מאיר התיישב על המרפסת ועישן, ואני הכנתי ארוחת ערב, ואחר כך כולנו חלקנו סיפורים על מה שקרה ביום. היינו מאושרים באמת.
אבל העונות לא מחכות הזמן דוהר קדימה. עמרי סיים תיכון, נסע לתל אביב, למד, התחתן עם עירונית בשם נועה, ועברו יחד לעיר. בהתחלה ביקרו, אחר כך היא שכנעה אותו לנסוע כל שנה לחו”ל. דוד מאיר כעס “מה יש לעמרי שלנו להתעייף בחו”ל? ההיא מסובבת לו את הראש”
הוא היה מתגעגע, ואני מסיבה אחרת, מחכה אפילו לצליל של סמס מהבן שום דבר. עד שלפתע דוד מאיר חלה, הפך חלש, ודווקא באביב כשהבלות השדה חוזרות הלך מאיתנו.
עמרי הגיע להלוויה, בכה, נשאר שבוע, ואז שב לעיר. מאז, בעשר השנים שלאחר מכן, רק שלוש גלויות ממנו קיבלתי. מכרתי את הרפת, נתתי את הכבשים לנועה שכנה. בשביל מה לי? נשארתי לבד. פרה עדיין עמדה ליד הבית, כמעט בוכה יחד איתי, נשארה בלי לגעות לשווא.
בלי ידיים של גבר הכול יותר קשה: הגג דולף, דק העץ חורק, מתחת לרצפה מצטברת רטיבות. אני משתדלת, חוסכת מהפנסיה, לפעמים מצליחה לבד כי נולדתי במושב ועבדתי על הכול.
וכך התנהלו חיי בקושי סוגרת את החודש עד שנפלה עליי עוד צרה: הראיה שלי התדרדרה פתאום. ניסיתי לקרוא מחירים במכולת, בקושי הצלחתי. אחר כמה חודשים כבר לא ראיתי בכלל את שלט החנות.
האחות מהקופת חולים הקפידה “אלונה, אם תעשי ניתוח, יבריאו אותך!” לא היה לי כוחות לניתוחים. האור דעך כמעט לגמרי, אבל לא נשברתי מזה.
הייתי אומרת “בשביל מה לי לראות? לא רואה טלוויזיה, את החדשות שומעת והבית כבר מוכרת בזכרון ידיים.”
אבל לפעמים הדאגות מטרידות. השכונה השתנתה, פחות אנשים טובים, יותר פורצים. לא היה לי כלב, משהו חזק שיבריח עם נביחה אנשים חשודים.
פניתי לעמרם, הצייד השכונתי “אין לך קשר עם מישהו שיש לו גורים לאימוץ? כלב חזק, אפילו הכי קטן, אני אגדל אותו”
הוא הביט בי במבט משתומם, אמר “גורי האסקי זה לא לכל אחת, יותר טוב אמצא לך רועה גרמני מתל אביב.” אמרתי שיקר מדי, עמרם השיב, “לא יקר כמו שזה שווה לך”. ובזה סיכמנו.
ספרתי מטבע למטבע, חשבתי שאצליח לקנות כלב שמירה. אבל ככה זה עמרם כל פעם דחה את הקנייה. אני התעצבנתי עליו, אבל אז גם חמלתי. הוא בודד, בלי משפחה, בלי חיים פרט לציד וכוסית.
עמרם, בערך בגיל של עמרי, לא אהב עיר, נשאר במושב. בעיקר צד יומם ולילה. כשהציד נגמר, מהמעט שהרוויח עזר קצת בהתנדבות לזקנות, את השאר הוציא על אלכוהול.
אלה היו החיים והוא עזר לי פה ושם תמורת כסף קטן. ועכשיו, כשהגדר התמוטטה, קראתי לו שוב.
“כנראה שהכלב יחכה”, אמרתי, “צריך לשלם על הגדר, ולא נשאר לי שקל אחד מיותר.”
הוא נכנס הפעם עם תיק שמטלטל ביד פתאום הוא קורא לי, “תראי מה הבאתי”. אני בודקת, מגששת ומרגישה זה גור, פרוותי ורך!
“באמת הבאת לי כלב?” התרגשתי. “הכי טוב שיש, רועה גזעי לגמרי”, ענה.
נבהלתי “אין לי מספיק שקל רק בשביל הגדר!”
“לא אוכל להחזיר, סבתא. שילמתי עליו כאלף שח, תני חיבוק במקום!”, התעקש.
נאלצתי שוב ללכת למכולת ביקשתי מהמוכרת חמש בקבוקי ערק בהקפה, והיא רשמה אותי בפנקס החובות.
בערב הוא גמר את בניית הגדר. האכלתי אותו חמין ושפכתי לו מנה של משקה. עמרם התמלא חיים, והתחיל לתת הוראות: “להאכיל פעמיים ביום, שרשרת חזקה יהיה בריון, סמכי עליי.”
ככה הצטרף גור חדש למשפחתי קראתי לו עוזי. כל כך אהבתי אותו, והוא היה נאמן. כשהייתי יוצאת, היה קופץ מרוב שמחה. רק דבר אחד הציק עוזי גדל נהדר, כמעט כמו עגל, אבל אף פעם לא נבח. זה תסכל אותי.
“עמרם, השגת לי כלב שלא עושה כלום”, הייתי מתלוננת.
אבל הלב לא נותן לגרש יצור כל כך טוב ונאמן. ושכנים לא העזו להתקרב אפילו, מרוב גודל והדרת נוכחות.
יום אחד, מתן, עוד צייד מהשכונה, בא לקניות לפני תחילת עונת הציד. עובר ליד הבית עוצר במקום, המום מהכלב.
“סבתא אלונה!” צעק, “את יודעת שאסור לגדל זאב ביישוב?!”
ובלב הלם “אלוהים, איך לא קלטתי? שוב עמרם עבד עליי אמר שכלב גזעי זה!”
מתן בישר “הזאב צריך לחזור ליער, אחרת זה סכנה”.
דמעות עלו לי בעיניים. כה קשה להיפרד מיקירי, גם אם הוא זאב ולא כלב לאחרונה הוא התחיל למשוך בשרשרת, נהיה חסר מנוחה והתגעגע ליער. הנוף רעד. לא הייתה ברירה.
מתן לקח את עוזי. הוא נופף לי בזנב ונעלם אל בין העצים לנצח.
התגעגעתי אליו, כעסתי על עמרם, אבל ידעתי שלא התכוון לרע. העמרם הזה, בגיחה ביער, מצא גור זאב קטן, יחיד ששרד אחר שמצא אימו מתה והבריח אותו דוב. מתוך רחמים הביא אותו אליי, hoping שיחזור לטבע בעצמו כשיגדל עד שמתן קלקל הכול.
עמרם הסתובב ימים ליד הבית, לא העז להיכנס. היה חורף קשה, קר, ואני חיממתי את הבית עם עצים מהתנור.
פתאום דפיקה בדלת. פותחת וזה גבר “לילה טוב, סבתא. אפשר לישון כאן? הלכתי ליישוב הסמוך, תעיתי בדרך”.
“מה שמך, ילד?” ברכתי, “אני לא רואה טוב”. “ברוך”, ענה.
“לא מכירה ברוך אצלנו”, אני עונה, “לא חיית כאן, נכון?”
“לא. קניתי לאחרונה את הבית של דודי מנחם”, ענה.
הכנסתי אותו פנימה, שמתי מים לתה. לא שמתי לב איך הוא סוקר את הארון הישן שלי שם שומרות נשים בכפר כסף ותכשיטים.
בעודי עסוקה בכיריים, אני שומעת רעש “למה הארון פתוח, ברוך?”
“תשמישי, הייתה רפורמה בכסף. אני עוזר לשים סדר”. ככה שיקר. “שקרן. איזו רפורמה? מי אתה בכלל?!”
שלף סכין, איים עליי “שקט סבתא. תביאי זהב, כסף, אוכל!”
פחדתי כל כך. חשבתי זה הסוף. אבל דלת נטרקה, ובפנים הסתער זאב ענק עוזי שלי! הוא קפץ על הגנב, הציל אותי, אבל הגנב דקר אותו בכתף והספיק לברוח.
בדיוק אז עמרם הגיע, ראה את האיש בורח, רץ להזעיק משטרה. עצרו אותו.
עוזי היה גיבור היישוב כל אחד בא להביא לו אוכל, לברך אותו. כבר לא היה קשור בשרשרת, אבל תמיד חזר אליי, אל עמרם, הביתה.
יום אחד, עמרי הגיע ג’יפ שחור חונה, מישהו חותך עצים. זה היה הבן שלי, בן אדם אחר, סוף סוף בבית. בערב כולנו התכנסנו, הוא שכנע אותי לנסוע לעיר לעשות ניתוח ולחזור לראות.
“בסדר”, אמרתי, “הנכד יגיע בקיץ, חייבת לראות אותו. עמרם, תשמור לי על הבית ועל עוזי!”
עמרם חייך, עוזי התכרבל ליד התנור, עוצם עיניים באושר.
כאן הבית שלי, כאן האנשים שלי, כאן הזאב, הסיפור והלב.
