היום, 27ביירו, 2026
אמא, כתבת לי תמיד: תתאמי, בתי, כשאת בחיוך של משפחה אחרת, יש להכיר ולכבד את מנהגיהם.
אבל איך אפשר לשמור על שלווה כשכל הדברים סביבי נראים כמו טירוף?
החמות, ציפורה, נראית כאילו היא במקום אחר, כאילו היא חיה בתור של צפרדע משוטטת. היא צועקת: אתה שוטט, אהבת? אל תבואי אלינו! ואני רק חייכתי, נזכרתי בתפיסת היומיום שלנו בטבע של קיבוץ רמתהדוד.
היום ערכתי את המטבח של בת זוגי בני, קיבלנו את האורח של דוד ברק, וההשתוללות שלו גרמה לחמות לצעוק בקול רם: אם בן הזוג יוצא לקטוף תותים, האישה אחראית על הגשם!. היא חיברה לנו את האשמה בתור אם של הבית, כאילו היא מכתבת פסוקים של חכמים.
חמותי חשה קנאה במקצועות של בני הוא עובד באחזקת מגדלים בתלאביב, ואני מתנדבת במרכז הקהילה בגןהקיבוץ. השכל שלי מתקרב למראה של נחל חולה, והציפורה לא מרפה היא רואה בנו רק את הפגמים של מחר.
האם זאת היא באמת חמות? או שמא היא שומרת על סוד משפחתי של חוסר אמון?
תיארתי לעצמי את המצב כשקיבצתי את ילדנו קטן, יוני, בן שנה וארבע חודשים, בפינה של החדר. הוא קורא לי אמא בחיוך חמוד. חמותי מביטה בו כאילו הוא חטא קטן שלה. היא מתלוננת: זה לא הילד שלנו, זה הילד של הדור החדש! הוא לא הולך אלינו, ולא אלינו!
הקול שלי מתנהג כמו קפיצה על רגלי של רץ מת. החמות לא משאירה מקום לשום תירוץ. היא אומרת: מי אתה, סבתא? מי נותן לך לגדל ולחמם בלב של המשפחה שלנו?
הקול של האמא שלי, אורה, מתקרב אליי במרחק של קו משולב, כמו שלחתי לשמחת שבת. היא מזכירה: החיים מורים אותנו על הסבלנות, וגם על היכולת לשאת את הכאב עד שיסתיים.
הכל נדמה לי כמלחמה של ערים מגע של מצפון, קיבוץ, ופרדס חנה. אנחנו מדברים, ולא מנצחים.
החמות הצטרפה לשיחה של הגינה, היא מפקחת על האדמה של צמחי האוכל שלנו. היא מתארת את המצב בעיקוב כמו קו של הרכבת שנקברת באדמה.
בקרב הציפורים של השכונה, פגשתי במרגרט האמא של השכן, שמספרת לי שטחיות של מדינות. היא מדברת על מקרים של משברים בגרמניה ובבריטניה, ולא מצליחה לראות את הכאב של משפחתנו.
קצת אחרי זה, קיבלתי שיחה מהאמא שלי, אורה, שבקשתה ממני תזכרי שתדבר את המילה של חזק. היא מבקשת שהקול של האמת יימצא בחיים הרגילים, ולא רק במרחק של הקול של החמות.
אחיי, אני מחפשת משמעות של האמת, ובכך אני זוכרת את הערב של שבת, כשבקרנו בטבע ושתינו חלבון של פירות, ונשארנו עם האמת שבאמת אנחנו יכולים להתקבל.
בין השניים של המשפחה, הציפורה הושיטה לי את היד, כאילו היא משאתה של חיי המלחמה. היא קראה לי: תשתמשי ברכיב, ואל תפסידי את האמת. ואני הרגשתי שהיא רוצה את האמת בתור מצרים.
הדבר הפך להיות כמו קו של חום במקרר; הוא חודר אלי, מאט לי את ההזזת לבבות, ואני מרגישה שהחיים שלי מתפרקים לאיטן.
במקביל, נרשמתי למפגש של קהילת חולים, ובואי של החלות הישראליות. זה גרם לי לחשוב על החסד של קבלת החיים, ולהתגלות על המרחב של האמת.
בשקיקה, השתמשתי במילים של חיבורים וביטויים של סודק, כדי לסמוך על זה שהשיחה שלנו מבוססת על מציאות.
היום בערב, כשהשמש שקעה על העיר ירושלים, נפגשתי עם האבא שלי, מיכאל, שעבר את כל המשפחה שלנו עם חיבוקים חמים, ונשק לי את השיניים על השולחן. הוא לקח איתו את הכבש על המיטה, והיה מוכן להילחם עליי.
בזה שלפני כמה דקות, חמותי חזרה אלי באדיבות של אמא, אבל היא לא שקטה, היא לא מבינה. היא קראה לי בחוזקה: שמרי על השפה שלי, אל תשתמשי במבט של העיניים.
למחרת הלכתי למטבח של בני, לקחתי חלק מהתפוחים והפירות, והכנתי חביתה עם פטריות, כדי להבטיח שהאמא שלי תוכל לאכול בצורה נוחה ונעימה.
בזמן שלקחתי את האבטיח מהמטבח, היה קיר של ריבוי של אנשים, שהיו מבצעים את המניע של המצב הזה. האמת היא שהקול של בני היה קבוע, וזה נמשך עם כל יום.
החמות מתמלאת בעדיפות עם גישה של אהבה, והיא מתמקדת בכנסו של האמת של כל המשפחה.
היום, עם השינוי של המצב, חשתי שמאחר שהחמות צועקת, אני גם מתגעגעת לדרך של חפיפת הפנים באפלה, כשאתם קורים יחד, והאמת מתחילה לתקשר.
אני חשה שהקול של חמותי צועק עלי כמו קיר של פירות מדבריים, ואני מתגאה להמשיך לחפש את האמת באמינות, בכנות, ובאמת המשותפת של המשפחה שלנו.
בכל זאת, אתמול חמותי הצביעה על הכוס השחורה של המשפחה, ובכל זאת התגברתי על הכאב, ואני רוצה לחזור למקום של שלווה, שם חיינו במבנה של חום וחשיבה.
התנהלות היום היא כמו שביל של אור שמצא את דרכו אחרי סופה של רעש.
אמא, תמיד אשמע לך, ואתן לי כוח להמשיך הלאה.
