יומן אישי, 15 ביוני
היום נכנסה אימא שלי לדירה כאילו זה ארמון הנשיא והיא שרה אימנו שבאה לעשות ביקורת פתע במחוז נידח. הביקורים שלה תמיד מלווים בטקס חגיגי של גדלות: הנהנה מלכותית בכניסה, מבט מזלזל בנעלי הבית ואנחה כבדה שאמורה להראות כמה היא סובלת כשהיא יורדת אל פשוטי העם.
הערב חגגנו את יום הולדתי הארבעים ושש. נעמה, אשתי, אישה תמימה שעדיין מאמינה בדיפלומטיה קולינרית, בילתה שני ערבים אחרי משמרות במחלקת קרדיולוגיה במטבח. על השולחן, מכוסה במפה לבנה פריכה, הונח נתח בקר צלוי בדבש, תפוחי אדמה אפויים זהובים, וסלטים מעוצבים בדקדקנות אובססיבית שמעידה על פרפקציוניזם קל.
מלבד אימא, הגיעה גם אחותי מיכל – אישה עם פרצוף תמיד לא מרוצה ויכולת מדהימה להתלונן על מחסור בכסף תוך שהיא זוללת כריכי סלמון מעושן במהירות של מטחנת בשר. אני ישבתי בראש השולחן, חייכתי, ושכבתי באשליה הגברית המאושרת ש”כולם התכנסו, הכל טעים, אז כולם אוהבים אחד את השני”.
“אני אומרת לך, אורי, את הבריאות צריך לשמור מגיל צעיר,” הכריזה אימא, לוקחת לעצמה מנה שלישית של סלט ביצים. “אני מנקה את כלי הדם שלי אך ורק עם סודה לשתייה ומרתח שום ולימון. באינטרנט פרופסור אחד כותב שכל הרפואה הרשמית שלכם היא קונספירציה של בתי המרקחת כדי להוציא מאיתנו כסף.”
היא זרקה לעבר נעמה מבט משמעותי. נעמה, אחות ראשית, בדרך כלל נתנה להערות האלו לעבור לידה, אבל היום העייפות הכריעה אותה.
“גברת רבקה,” אמרה בשלווה, מוזגת לי קומפוט. “טרשת עורקים היא הפרעה מורכבת במטבוליזם השומנים. הפלאק הכולסטרולי גדל עם רקמת חיבור ומסתייד בתוך דופן הכלי עצמו. סודה לשתייה מצוינת לניקוי שומן במחבת ברזל, אבל בזרם הדם היא לא עובדת. אחרת היינו מטפלים בהתקפי לב בטיפול נמרץ עם חומר לניקוי כלים.”
אימא קפאה עם המזלג ליד הפה. פניה הפכו במהירות לצבע של סלק מבושל.
“הכי חכמה, הא?!” צווחה, נפגעת כבוד. “את סתם מרימה סירים מאחורי חולים, ומעזה להתווכח עם אנשים חכמים! תעודה קנית, ויושבת ומתחכמת, חצופה חסרת נימוס!”
היא התנפחה ונשמה בכבדות, כמו סיר לחץ ששכחו לפתוח.
ניסיתי כרגיל להחליק את הפינות:
“אימא, די, נעמה סתם צחקה. בואי נשתה לחיים.”
הניסיון לפייס נתפס בעיניה כחולשה. כשראתה שאני לא ממהר לקפוץ להגנתה בחנית שלופה, החליפה טקטיקה והחליטה להכות במקום הכואב, כך חשבה.
השיחה זרמה לאיזה קרוב רחוק שהתגרש לאחרונה. מיכל סיפרה בהנאה על חלוקת הרכוש, ואימא הקשיבה בשפתיים קפוצות.
“ככה זה, אורי,” אמרה לפתע בקול רם, כדי שכל מילה תישמע כמו צעד מצעד במסדר. “נשים בימינו הן אנוכיות ולא אמינות. אתה בחור נאה וטוב. אבל תזכור: נשים באות והולכות. היום אחת, מחר אחרת. אבל אמא לבן – אחת.”
מיכל הנהנה בהסכמה, לועסת נתח בשר. בלעתי רוק, הבטתי בנעמה, ואמרתי את המשפט הקבוע שלי, מחושב שנים:
“נעמה, את הרי מכירה את אימא… היא לא מתכוונת לרעה. זאת סתם מטבע לשון.”
היא לא התווכחה. היא בכלל חושבת שהתווכח עם אנשים שהשכל שלהם תקוע ברמת מניפולציות של תיאטרון שכונתי זה בזבוז זמן. היא רק חייכה קלות, קמה לאט מהכיסא וניגשה לשולחן.
בעדינות, בלי תנועה פתאומית, לקחה את הצלחת הגדולה עם הבקר הצלוי. אחר כך תפסה את קערת הסלט.
“נעמה, לאן את לוקחת את הבשר?” תהתה מיכל בכנות, המזלג שלה קפא בדרך לצלחת.
“לאן?” ענתה בחום ובשגרה. “למקרר.”
“למה? עוד לא גמרנו לאכול!” התרעמה אימא, חשה בפגיעה בטקס הארוחה.
“תראי, גברת רבקה,” חזרה נעמה לשולחן, לקחה את צלחת הנקניקים ואת קערת הסלמון. “אני אישה עקבית. מאחר שהוצהר שאישה היא תופעה זמנית וחולפת, החלטתי להדגים זאת באופן ויזואלי. אישה הולכת – האוכל שלה הולך. למה שתסתבכו עם האוכל של מישהי שנמצאת כאן רק לזמן קצר?”
היא לקחה את האוכל למטבח. בחדר השתררה דממה כבדה, קטועה רק בתקתוק השעון. כשחזרה לקחת את סלסלת הלחם, אימא כבר מצאה את קולה.
“מה את מרשה לעצמך?!” רעמה, קמה מהשולחן בתנוחה של פסל חירות נעלב. “איך את מעזה! באת למשפחה שלנו! את חייבת לכבד את המבוגרים ולהודות שקיבלנו אותך בכלל!”
נעמה עצרה מולה. היה אפילו מצחיק לראות את ההיסטריה הזאת.
“גברת רבקה, בואו נבהיר גיאוגרפיה בסיסית וזכויות קניין,” קולה נשמע שטוח כמו קריין חדשות. “אני לא באתי לשום מקום. אתן יושבות עכשיו בדירה שרכשתי שלוש שנים לפני שהכרתי את בנכם. אתן אוכלות אוכל שנקנה במשכורת שלי, כי אורי החודש סגר הלוואה לרכב. אתן יושבות על כיסא שהרכבתי בעצמי. אז הזמנית פה היא לא אני.”
אימא גמגמה באוויר. הביטה בי שתמה, מצפה שאני אחטוף באגרוף על השולחן ואוריד את הכלה החצופה למקומה.
ישבתי עם ראש מורכן. הבטתי במפה הריקה. בפירורי הלחם שנשארו. בבקבוק הקומפוט הבודד. בעיניים שלי התרחשה עבודת חשיבה מורכבת. אשליית “המשפחה המאוחדת” התנפצה לאבק, כשהיא מתנגשת במציאות הבלתי נמנעת.
הרמתי ראש לאט. מבטי היה קשה בצורה יוצאת דופן.
“אימא. מיכל. קמו.”
“אורי?” מצמצה אימא בחוסר הבנה. “שמעת מה היא אמרה? אתה נותן לה לגרש אמא שלו?!”
“אימא, עברת את הגבול,” קמתי ודחפתי את הכיסא. “אשתי לא הולכת לשום מקום. הדירה היא שלה, והבית הזה עליה. אתן צריכות ללכת הביתה. החגיגה נגמרה.”
“אהה, ככה?! החלפת אמא בחצאית!” צרחה אימא בטרגיות, הולכת למבואה. מיכל צעדה אחריה, ממלמלת קללות על “נחשים מחושבים”.
נתתי להן את המעילים בשתיקה. לא התנצלתי, לא ביקשתי סליחה. פשוט פתחתי את הדלת וחיכיתי עד שיצאו לחדר המדרגות. המנעול ננעל.
חזרתי לחדר, הבטתי בנעמה שעמדה עם סלסלת הלחם, ונשפתי בכבדות.
“תוציאי את הבשר חזרה,” אמרתי בשקט, ניגש וחיבק אותה בכתפיים. “נראה לי שהתפקחתי הרגע. ואת יודעת מה… אני מת לאכול.”
ישבנו במטבח לבד. הבקר עדיין היה חם, והתה חזק. מאז לא העלינו את נושא הבאות והולכות. פשוט מאותו ערב, אימא לא הופיעה יותר בארמון שלי, ולמדתי לקח חשוב: אהבה אמיתית היא לא להקריב את בן הזוג על מזבח המשפחה, אלא לדעת מתי לשים גבול – גם לאמא.
