אמא שלי, גילה, נכנסה לדירה שלנו כאילו זה ארמון המלך, והיא המלכה שבאה לעשות ביקורת פתע. הביקורים שלה תמיד היו מלווים בטקס של גדוּלה: הינדת ראש מלכותית בכניסה, מבט מזלזל בנעלי הבית, ואנחה כבדה שהייתה אמורה להראות כמה היא סובלת כשהיא מתנשאת לדבר עם פשוטי העם.
באותו ערב חגגנו את יום הולדתי הארבעים ושישה. אשתי, נועה, אישה נאיבית שעדיין מאמינה בכוחה של דיפלומטיה קולינרית, בילתה שני ערבים במטבח אחרי משמרות במחלקה הקרדיולוגית. על השולחן, מכוסה במפה לבנה פריכה, הונח נתח בקר צלוי בדבש, תפוחי אדמה מוזהבים, וסלטים מעוצבים בקפדנות אובססיבית.
בנוסף לאמא שלי, הגיעה גם אחותי מירב – אישה עם פרצוף תמיד לא מרוצה ויכולת מדהימה להתלונן על חוסר כסף תוך כדי אכילת כריכי קוויאר במהירות של קומביין. אני ישבתי בראש השולחן, חייך, ושרוי באשליה גברית מאושרת ש”כולם התאספו, הכל טעים, אז כולם אוהבים אחד את השני.”
“אני אומרת לך, שי, את הבריאות צריך לשמור מגיל צעיר,” הכריזה גילה, לוקחת לעצמה מנה שלישית של סלט ביצים. “אני מנקה את כלי הדם שלי עם סודה לשתייה ומרתח אצטרובלים. יש פרופסור ברשת שכותב שכל הרפואה הרשמית היא קונספירציה של בתי המרקחת.”
היא העבירה אליי מבט משמעותי. נועה, כאחות ראשית, בדרך כלל התעלמה מהדיבורים האלה, אבל העייפות הכריעה אותה.
“גילה,” אמרה נועה בשלווה, מוזגת לי תה. “טרשת עורקים היא הפרעה מורכבת בחילוף השומנים. הפלאק הכולסטרולי גדל לתוך דופן כלי הדם ומסתייד. סודה מצוינת לניקוי שומן על מחבת, אבל בזרם הדם היא לא עובדת. אחרת היינו מטפלים בהתקפי לב בטיפול נמרץ עם חומר ניקוי.”
אמא קפאה עם המזלג ליד הפה. פניה הפכו לסגולות.
“הכי חכמה, אה?!” היא צווחה, נעלבת. “את סתם אחות שמוציאה סירים, ומעזה להתווכח עם אנשים חכמים! קנית תעודה?!”
גילה התנשמה כמו קומקום רותח.
ניסיתי לפייס:
“אמא, תפסיקי, נועה סתם צחקה. בואי נשתה לחיים.”
אבל זה רק החמיר. אמא הרגישה שאני לא מגן עליה, אז שינתה טקטיקה.
השיחה עברה לקרוב משפחה שהתגרש. מירב התענגה על פרטי החלוקה, וגילה הקשיבה בשפתיים קפוצות.
“ככה זה, שי,” אמרה פתאום בקול רם. “נשים היום אנוכיות ולא אמינות. אתה בחור יפה וטוב. אבל זכור: נשים באות והולכות. היום אחת, מחר אחרת. אמא יש רק אחת.”
מירב הנהנה. בלעתי רוק, הבטתי בנועה ואמרתי את המשפט השגור:
“נועה, את מכירה את אמא… היא לא מתכוונת לרע.”
נועה לא התווכחה. היא חייכה, קמה לאט, לקחה את צלחת הבשר הגדולה, ואחר כך את קערת הסלט קיסר.
“נועה, לאן את לוקחת את הבשר?” תהתה מירב.
“למקרר,” ענתה נועה בנימוס.
“למה? עוד לא סיימנו!”
“גילה,” אמרה נועה, לקחה גם את צלחת הגבינות. “אני אישה עקבית. מאחר שנאמר שאני זמנית, אני מדגימה זאת בפועל. אישה הולכת – האוכל שלה הולך. למה לכם לאכול אוכל של מישהי שנמצאת פה זמנית?”
היא העבירה הכול למטבח. שקט כבד נפל על החדר. כשחזרה לקחת את סל הלחם, אמא מצאה את קולה.
“מה את מרשה לעצמך?!” היא רעמה, קמה. “איך את מעזה? באת למשפחה שלנו! את חייבת לכבד זקנים!”
נועה עצמה מולה.
“גילה, בואו נבהיר גיאוגרפיה בסיסית,” קולה רגוע. “אני לא באתי לשום מקום. אתם יושבים עכשיו בדירה שלי, שקניתי שלוש שנים לפני שהכרתי את בנך. אתם אוכלים אוכל שנקנה במשכורת שלי, כי שי סגר הלוואה לרכב החודש. אתם יושבים על כיסא שהרכבתי בעצמי. אז הזמנית פה היא לא אני.”
אמא בהתה בי. חיכתה שאחבט על השולחן.
ישבתי, מבטי על השולחן הריק. האשליה התנפצה.
הרמתי ראש.
“אמא. מירב. קמו.”
“שי?” אמא מצמצה. “אתה שומע מה היא אמרה?”
“אמא, חצית גבול,” קמתי. “אשתי לא הולכת לשום מקום. הדירה שלה, הבית עליה. אתן – הביתה. החג נגמר.”
“בגדת באמא בשביל חצאית!” צרחה גילה ויצאה. מירב אחריה, מקללת.
סגרתי את הדלת.
חזרתי לחדר, נועה עומדת עם סל הלחם.
“תוציאי את הבשר חזרה,” אמרתי בשקט, חיבקתי אותה. “רק עכשיו פקחתי עיניים. ואת יודעת? אני רעב נורא.”
ישבנו במטבח לבד. הבשר עדיין חם. שתינו תה חזק.
מאותו ערב, אמא שלי לא באה יותר. למדתי שלפעמים הגבול בין אהבה לכבוד הוא דק, ומי שתומך באמת – תומך גם במחיר. האהבה האמיתית אינה זמנית, אבל היא דורשת אומץ לבחור בה מול כולם.
