לפני שנתיים היה ליובל הכול: משפחה, אשה, תוכניות לעתיד, תקוות היום, אחרי שהכל נפל, אין לו דבר אחר מלבד הכאב שלא ניתן לשאת אותו. הוא מפקפק אם אפשר לחזור לאותו היום האיום ולמנוע מהשבר שנפל. אם אפשר היה
פעם ראשונה בשנתיים האחרונות יובל נועז לבוא אל השתיקה הכבדה של הבית הריק. סוף סוף יוכל לנקם על מותה של אהובתו. הוא רצה לעלות לחנות ולקנות כמה בקבוקי וודקה, אך ויתר על כך. הגיע זמן הנקמה ראשו צריך להישאר צלול. יובל הלך לישון מוקדם וירד לו לשינה במהירות מפתיעה. כשעתיים לאחר מכן התעורר עם לב פועם בחוזקה, מגרש אוויר בקושי. חלמו שלו היה תמר, נשימתה צמודה אליו. הוא קונן בחושך, מקווה לפתוח עיניים ולראות אותה לידו. אך השמיכה לא הייתה דחוסה. הוא נאלץ לחזור לשינה.
יובל עבר ידו על מצע הסדין. הוא התחמם מידו, וזו הייתה תחושה מטעה שכאילו תמר עדיין שמורה לצידו ברגע של לפני ההתעוררות. הוא לא הצליח לחזור לשינה. נותר להסתכל בתקרה הלבנה בחושך. זיכרונות של שנתיים של ציפייה לנקמה, של ייאוש. האויב חזר. יובל היה בטוח בכך.
באותו היום האיום, תמר ביקשה הפסקה מוקדמת מהעבודה והלכה לביקור במרפאת נשים למבדק אולטרסונוגרפי. היה לה בעיית עיכוב. היא כבר לא האמינה בבדיקות ההריון. כמה שנים חיכו, תקו, רצו מאוד שילד.
תמר עמדה על קצה המדרכה. בצד השני של הרחוב נדלקה פקק ירוק, והיא נענעה ראשונה לולא חציית המדרכה. היא לא ראתה את הרכב שנסע במהירות לשטור דרך ההולך בדרכו. הוא היה חוצה אם לא היה אופנוען שמזהה משמאל. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת. הנהג סובב את ההגה ימינה ושלח את הרכב אל תמר. היא מתה במקום.
הנהג קיבל שניים של שנת מאסר. ותמר איננה. האופנוען נותר עם חבורות מכה מהנפילה. הרופאים קבעו שתמר לא הייתה בהריון.
האויב חזר, ימשיך לחיות עם אשתו וילדיו. וליובל אין כלום, אף תקווה. הוא החליט מזמן שייגרום למותו של האויב. יפגע בו באותה עוצמת מנוע שעליה יפול. שחרור המשפחה שלו יגיע רק אחרי שהוא יתגבר על כאביו. יובל החליט שלא להסתתר, שלא לברוח. אפילו אם הוא ימות בעצמו. הוא מת לפני שנתיים, ולכן אין זמן לחכות לנקמה.
במקומות השונים בעיר יובל חזר למפגש בצומת שבו מתה תמר. קנה פרחים והניח אותם על קצה המדרכה. המתרגמים המשדרים עברו בלי לשים לב. יובל עמד וניסה לדמיין מה תמר חשבה ברגע האחרון של חייה. כנראה היא קיוותה לשמוע חדשות שמחות. היא לקחה את הנשימה האחרונה ועברה על קו ההולך.
הוא ביקר בקבר, הלך לבית הכנסת, אך לא מצא שם כל הקלה. רק אחרי שהצליח לנקום באויב יוכל למצוא חירות.
מתחת לשגרה של חוסר שינה, קם יובל, לקח מקלחת וקירצף היטב. לאט אכל כריך עם תה, מביט בטבעת הריקוד שעל הקיר. תמר תכננה לתלות ניירות קיר חדשים, אך יובל ויתר על כך; הטבעת היא חלק מזיכרון תמר. לבש חולצה לבנה, ויצא מהבית עם מבט אחרון אל החדר. האם הוא יחזור?
בהתחלה הוא רק נודד בעיר, משחזר זמן. היה מוקדם מדי. האויב עדיין מתרווח על מצעים נקיים לצד אשתו, או שכבר קם, מתמתח, הלך לשירותים, משקף ברגליו מתחת לכיסי הפיגמה. סיים את הצורך הקטן, פזז. אחר כך לקח מקלחת. אשתו כבר הכינה ארוחת בוקר. יובל יצא מהאמבטיה, ריחו של ג׳ל רחצה, נישק את אשתו וישב מול בנו לשולחן “די,” גרף יובל. “האויב נראה יותר טוב ממה שמצופה. רוצח של אשתי לא יכול להיראות כך יפה.”
כעת יובל דמיין שהאויב, בערב שלפני היום של הנקמה, שתה הרבה, משלים את הפערים משנתיים. הוא קם בבוקר עם כאב ראש חזק וצמא משוגעת. שפך על פניו חופן מים, שתה ישירות מהברז, כמו בכלא. לא גילה. כך הוא ישב בחליפה, רק עם חולצה ומכנסיים “עכשיו זה נכון. כך צריך להיות האויב. אינני מתחרט.”
יובל הפך את הרכב ובנה לבית האויב. בחצר עמד את הרכב כך שיוכל לראות את הכניסה. על המגרש שיחקו שני ילדים. הוא מתכונן לחכות. מוקדם או מאוחר האויב יצא מהבית. לבד או עם משפחתו לא משנה. היום לא, בפעם הבאה הנקמה תגיע.
הימים האחרונים של אפריל נראו. על השיחים והעצים, במיוחד בצד השמש של החצר, צמחו עלי נובעים. האספלט עדיין לא יבש אחרי גשם הלילה. השמיים מכוסים בעננים. קריר.
פתאום, מהדלת של המבנה יצא ילד בן כשתים. הוא רץ למגרש אל הילדים האחרים, אך שם לב לרכב שטח של יובל, שנע באיטיות לכיוונו. “אולי זה הילד של האויב? אפשר.” יובל הוריד את החלון.
מה אתה רוצה, ילד?
כלום. הוא ניסה להסתכל למעלה על יובל, לא נבהל ולא ברח. לאבא שלי גם היה רכב. לא כזה משובח כמו שלך.
ומה קרה לו? מכר? יובל התרגש שהשאלות יובילו אותו לתובנות על האויב.
כן. נפל בתאונה ולא קנה רכב חדש.
יובל ניסה לחפש דמיון בין הילד לאויב, אך לא מצא. אולי הוא דומה לאימו. הוא לא זכר את האמא, רק את פני האויב. טיפות גשם נדלו על החלון הקדמי של רכב השטח.
רוצה לשבת במכונית? תעלה, אחרת תירטע. יובל התקרב ופתח את דלתו משמאל.
הילד חשב רגע, אך הגשם התחזק. הוא עלה למושב הגבוה, סגר את הדלת. רעש הגשם במכונית כמעט לא נשמע. עיניו של הילד בוהקות, בוחנות את לוח המחוונים האדום.
יש חימום במושבים? הבנזין אוכל הרבה? שאל הילד כאילו הוא מבוגר.
יובל ענה ברצון לכל שאלה. חשב שזה מסוכן לעמוד באמצע החצר עם ילד קטן.
אולי נסתובב? בכל מקרה הגשם ממשיך.
הילד הציב מבט חשדני על יובל.
אם לא רוצה, נשב כאן, אמר יובל בקול רם.
בפנים, הוא חשב: “ילד חסר פחד, חכם”.
אמא תזעק. אני מבין.
הילד הצביע שוב על יובל.
היא לא מתעסקת איתי. רק זמן קצר.
יובל עזב את החצר, תוהה אם מישהו ראה אותו. הילדים לא נחשבו. כנראה שהם לא מבינים מותגים של רכבים, ולא יזכרו מספרים. ברקע קורה משפט שאומר שהנקמה הטובה ביותר היא להרוג את האהוב של הפוגע. הרעיון הגיע פתאום, ללא מאמץ.
איך קוראים לך?
וידיק, ענה הילד בהתלהבות.
מה? אנחנו תומחים? קוראים לי יובל גם.
“לא אורך להרוג. לא אוכל. הילד לא אשמה. זה האויב, זה אחר הילד, אפילו אם הוא בנו של האויב, אסביר לו לעזוב רחוק. הוא לא יוכל לחזור. הוא יחפש את בנו, יסבול.”
בפתאומיות נשמע קולו של וידיק.
מה? שאל יובל.
אמרתי שלא האבא גרם למותו של האישה. אמא הייתה שנוהגת. האבא ישב לצידה.
איזו אישה? קפצה קורן קרים בעמוד השדרה של יובל.
“לא היה זה האויב שהכה את תמר, אלא אשתו!” יובל לא שם לב שדיבר בקול רם.
כן. האבא לקח את האשמה. אמא לא הייתה יכולה לשאת במאסר. היא חולה, מרבה לשהות בבית חולים.
איך אתה יודע?
אני לא קטן. שמעתי את ההורים מדברים, ואמא עצמה סיפרה.
חום נפל על יובל. בכף ידיו הרטובות הוא כווץ את ההגה בחוזקה.
למה סיפרת לי את זה? אולי אבא אז אדווח למשטרה?
וידיק הסתכל עליו.
האבא כבר ישב במאסר. אפשר להוציא אותו פעמיים על אותו פשע?
כנראה לא. אני רק אומר זאת. יובל חייך במאמץ.
הוא לא שם לב שהוא נוהג מחוץ לעיר. וידיק הביט בחלונות, רואה קו לבן של פסים על האספלט שהשתקפו במים.
לאן אנחנו נוסעים? שאל וידיק.
יובל חש שהקול של הילד נושא חרדה.
לא יודע. עצר על השוליים, השפיע פקח, הכניס את פניו אל האוויר הרטוב. רעש המכוניות שעוברות קרב קרב.
האם אתם מרגישים רע? קולה של הילד הפך לדאגה, והמבט שלו היה מלא הבנה. יובל חשש.
“האם הוא מבין? מרגיש? אין לינוקת ולחיות לא משקרות. מה אני עושה?” יובל הפנה את הרכב חזרה לעיר.
“תמר לא תחזור. האויב לא פגע בה. הוא נטל על עצמו את האשמה של האישה. הוא שרד. למי עכשיו לנקום? לה? היא כבר משלמת על עצמה, עוד מעט תמות. מה וידיק אמר? רק אחת מהכפות של הריאה נותרה, היא כוכבת. מה איתי? רציתי לנקום בילד החף מפשע”
עם מי שהיית כשאמא הייתה בבית החולים?
עם סבתא. רק היא חולה בלב, והיא לא אוהבת את אמא.
יובל הביט ברצף החשמל שבחוץ. הגשם פסק.
כמה אתה בן?
שבע, אלף במאי אלף. אלף.
יובל היה בהלם. איך לומר לילד שהוא רצף ילד? הוא רצה לבן, חכם כמוהו. אבל אמו הרגה תמר הוא ניחש שההורים כבר חיפשו אותו, אולי אף הפקיד חיפש.
הגעת, אמר יובל.
הם נכנסו לחצר. הילדים הסתתרו מהגשם בבתים. אף אחד לא רץ בחצר בכעס ובדמעות. וידיק פתח את הדלת.
אל מי הגעתם?
יובל לא הבין מיד מה שוידיק שאל.
מה? אה הגעתי לחברים, אבל הם לא היו בבית.
וידיק קפץ על האספלט.
תחזורו?
נראה. אם בחנתי, תיסע איתי? אין לי בן. ואין לי בת. אף אחד. הוא השקט. אם אביך יקנה רכב חדש, זה יהיה אפשרי.
תודה, להתראות. קולו של וידיק התערבב עם ריח דלת נסגרת.
להתראות, אמר יובל בעדינות וחייך.
וידיק עמד ליד הכניסה והביט לאחור. יובל הרים יד, חזר מהחצר, עבר לחנות קרובה וקנה בקבוק וודקה. על שפת הנהר ישב על עשב רטוב, שתה ישר מהקצה. הקיבה שלו נשרפה באש. הוא נשכב על הגב והסתכל לשמים. העננים נפרדו, נחשף שמיים כחולים.
היי, דודה, לא תתקרר? נשמע קול חנוק.
יובל פקח עיניים. שני נערים עמדו מעלה. הוא היה נרדם. קם במהירות והלך למכונית.
היי, דודה, נשתה וודקה? קרא אחד הנערים.
מוקדם לכם לשתות, יובל חזר, הרים בקבוק כמעט ריק.
קול קללה חם נשמע מאחוריו. יובל לא הפנה פניו. הוא ניסה במכונית וחזר הביתה. בפעם הראשונה מאז שנתיים הוא הרגיש חופשי.
אלוהים, כמעט עשיתי טעויות. תודה שהצלת אותי. הייתי רוצה ילד כזה לחש הוא, והדדרך לפניו הפכה לדמעות.
החכמה של הסיפור: כשאתה מושט במרידה ובקנאה, אתה מזניח את חייך האמיתיים. לנקום פירושה לבזבז את הנשמה על מי שכבר איננו כאן, ובכך מאבד את כל מה שמאפשר לנו לחיות. רק סליחה והבנה פותחים את הדלת לחיים שלווים.
