נפלה לי המכוערת

הבזק רעם חזק חושך חושך
לבסוף, החושך התחיל להתפזר. שמעתי קול:
תמר, זה המציל, שם אצלם משהו התפוצץ.
דרך הכאב הרגשתי מגע יד על הצוואר. ניסיתי לפתוח את העפעפיים. זה עלה לי בקושי. מול העיניים תליון מלבני עם סימני גלגל המזלות חרוטים עליו… עיניה של האישה בחלוק לבן
לחדר הניתוח! נשמע קול ממש בקרבת מקום.
ההורים חזרו מהעבודה. אמא מיד רצה למטבח, הציצה לחדר שבו עשיתי שיעורים. דוד, כשנכנס לחדר, שם לב מיד שהמצב רוח שלי לא טוב.
יוני, מה קרה? אבא טפח לי על הראש.
כלום, מלמלתי, תלמיד כיתה ד’.
טוב, בוא תגיד!
בקרוב יום האישה. המורה עצרה אותנו היום ואמרה שאנחנו צריכים להכין מתנות לבנות.
ובמה הבעיה? חייך אבא.
אצלנו אותו מספר בנים ובנות. והיא חילקה מי נותן למי, אנחתי בכבדות. לי הגיעה המכוערת, תמר לוי.
כל הבנות רוצות מתנה ביום האישה, והמכוערות גם, אבא ניסה לדבר איתי כמו עם מבוגר. ואיך היא חילקה? לפי אלפבית?
לא, לפי מזלות.
איך זה? דוד לא התאפק וחייך שוב.
לפי התאמה. תמר היא בתולה, ולבתולות הכי מתאים שור. ואני, מסתבר, שור.
זה טוב אם אתם מתאימים! כשתגדל, אולי תתאהב בה.
אבא לא עמד בפיתוי ופרץ בצחוק. מיד נכנסה אמא לחדר:
מה קורה כאן?
לאה, לכי למטבח, פניו של אבא נהיו רציניות. יש לנו עם הבן שיחה רצינית.
כשאמא יצאה, שאלתי בקול עצוב:
אבא, ומה אני עושה עכשיו?
מכין מתנה!
איזו?
מחר בעבודה אכין מתנה לבחירה שלך.
אבא, איזו מתנה אתה יכול להכין? אתה עובד במפעל.
כן! אבל אני עובד בגלוון. ושם מייצרים כל סוגי הציפויים למתכות.
אבא, לא הבנתי.
מחר תראה בעצמך!
***
למחרת אבא הביא תליון על שרשרת שנראה זהוב. בצד אחד חרטו שני סימני מזלות, שור ובתולה, ובצד השני כתבו בקטן אבל יפה:
«לעמיתה לכיתה תמר ליום האישה! יונתן».
אוי, איך התליון הזה נראה יפה! וכשאמא ארזה אותו בשקית צלופן, זה נראה פשוט מדהים.
***
והנה השביעי במרץ. המורה לא תכננה ללמד. קודם כל התלמידים מסרו לה מתנה. היא הודתה זמן רב. אחר כך הכריזה שהבנים ייתנו מתנות לבנות.
מה התחיל כאן! כל הבנים רצו לבנות ה”נבחרות” שלהם. גם אני התקרבתי לתמר לוי ואמרתי כמו שאבא לימד:
תמר, אני מברך אותך בחג יום האישה! אולי יום אחד הגורל יחבר בין שור לבתולה.
אחרי שאמרתי את המשפט, הלכתי למקומי וכמובן לא שמתי לב איך הלב של הבחורה הזאת, שלדעתי הייתה מכוערת, החל לפעום.
עד מהרה ההורים של תמר עברו לגור בשכונה אחרת, ותמר עצמה מכיתה חמישית התחילה ללמוד בבית ספר אחר.
***
פתחתי את העיניים. תקרה לבנה של חדר אשפוז. ניסיתי להזיז ידיים ורגליים. רק היד השמאלית זזה.
איפה אני? פניתי לאיש.
נשמע צעדים וחולה על קביים התקרב למיטתי, הביט בי בתשומת לב ושאל:
התעשתת? אתה במחלקת כירורגיה דחופה.
הידיים והרגליים שלי שלמות? שאלתי בקול נמוך.
נראה שהכל במקום, הוא מסר את הבשורה המשמחת. רק אתה כולך חבוש מהראש ועד הרגליים.
זה טוב אם הכל שלם.
אז הגיעה אחות ושאלה בתשומת לב:
– איך אתה מרגיש?
– מה קרה לי! עניתי בשאלה.
– שום דבר לא מאיים על חייך. ידיים ורגליים יעבדו. רק שצלקות רבות יישארו, הגישה טלפון מופעל. אמא שלך ביקשה להתקשר כשתתעורר.
– בני, נשמע קול אמא דרך דמעות.
– אמא, הכל בסדר, ניסיתי לדבר בצורה עליזה ככל האפשר. אמרו שרק צלקות קטנות יישארו. בקרוב ישחררו אותי.
– לא הרשו לי להישאר איתך בלילה. בני, אני באה עכשיו.
– אמא, אל תתעצבי יותר מדי!
שמתי את הטלפון לידי, ניסיתי לחייך לאחות:
– תודה!
– ובכן, לא ישחררו אותך בקרוב, חייכה האחות בחזרה. שלושה שבועות תשכב כאן. זה בטוח!
– מה קרה לך? שאל השכן בחדר, כשהאחות יצאה.
– אני מציל. במפעל בלוני חמצן התחילו להתפוצץ, התחלתי לזכור. קראו לנו. הגענו לפני הכבאים. החדר גדול, בפנים שלושה נפגעים. רצנו פנימה, בלונים מפוזרים, אש במקומות. התחלנו להוציא את הנפגעים אני יצאתי אחרון כשכבר הייתי ליד הדלת, בלון נוסף התפוצץ לא זוכר אחר כך.
– כן, נפל עליך.
– יונתן כהן, נשמע קול האחות. עמית מהעבודה אצלך.
– היי, יוני! איך אתה?
– ידיים, רגליים שלמות! עניתי באופטימיות. אבל כרגע אני יכול ללחוץ יד רק עם השמאלית!
– סתם!
– מה היה אחר כך?
– כבר יצאנו כשהתפוצץ. מיד רצנו בחזרה, הוצאנו אותך היית כולך בדם הרופאים כבר היו שם
– תודה!
– יוני, על מה אתה מדבר?! פתאום הופיע חיוך על פני החבר. – נראה שרוצים להציג אותנו למדליות.
– עד אז ישחררו אותי.
– טוב, אני הולך. עכשיו יהיה סבב. האחות אמרה שלא הרבה.
לא הספיק החבר לצאת, כשנכנס רופא, גבר כבן ארבעים:
– ובכן, איך אתה, גיבור? התקרב למיטה.
– בסדר.
– מאחר שאתה כבר מדבר, זה אומר שתחיה. בוא, אני אבדוק אותך!
– אתה תפרת אותי? שאלתי.
– לא, תמר. היא תבוא מחרתיים.
***
עברו יומיים. כבר ניסיתי לקום. אמנם, הכאב ברגליים עדיין חזק, היד הימנית קרועה. וכבר לפחות עשרה פצעים בכל הגוף. שניים על הפנים, כשהתפוצץ פגעתי בשער, טוב שהספקתי להושיט יד ימין קדימה. הסתכלתי במראה. הפנים עדיין נפוחות.
היום הסבב אמור לעשות הרופא שתפר אותי חמש שעות רצופות בחדר הניתוח. אפילו קצת דאגתי.
והנה היא נכנסה. צעירה, רזה, אמנם עם משקפיים, אבל הם לא קלקלו אותה בכלל, והחלוק הלבן התאים לה מאוד. אני בגיל עשרים ושבע כבר הייתי נשוי. אבל אחרי חצי שנה נפרדנו לא התאמנו באופיים, כמו שכתבו בבקשה, אבל למעשה לשעברה לא אהבה את משכורת המציל.
– שלום! אמרה הרופאה והתקדמה למיטה שלי.
– שלום! את תפרת אותי?
– אני, חייכה. משהו לא בסדר?
– בוא תבדוק אותי!
והיא התכופפה מעליי מול העיניים התליון עם סימני גלגל המזלות, תלוי מהצוואר שלה:
– תמר לוי!!! קראתי.
היא הביטה בתשומת לב בפנים הנפוחות שלי.
– סליחה! אמרה, בלי לזהות.
– אני שור, והצבעתי על התליון.
– יוני כהן? שפתיה רעדו. אתה עדיין זוכר אותי?
– בטח, תמר? כשראיתי דמעות בעיניה, הנחתי את כף ידי על ידה.
– סליחה! היא הוציאה ממחטה ומחקה את עיניה. מעולם לא חשבתי שניפגש ככה.
יותר ביום הזה תמר לא נכנסה לחדרי. אבל אני כבר הבנתי שהלוח הזמנים שלה, כמו שלי: יום, לילה ושני ימי חופש.
לא רציתי להיראות חסר אונים מולה. כל היום הבא ניסיתי ללכת בחדר נשען על המיטות, כמה פעמים, אוחז בקיר, יצאתי למסדרון.
ערב. הרופאה של משמרת יום הלכה. הגיעה משמרת חדשה זה הרגיש מהשיחות במסדרון. עכשיו סבב
ופתאום צעקות, צעדים נמהרים במסדרון. זה קורה כשמביאים נפגע חדש.
כבר עשר. האחות נכנסה, כיבתה את האור בחדר. אבל לא הצלחתי להירדם. כבר אחרי חצות נשמעו צעדים במסדרון, הם שקטו, ובשקט הזה יותר הרגשתי מאשר שמעתי שמישהו בוכה במסדרון. קמתי ויצאתי בזהירות למסדרון.
מאחורי שולחן התורנות ישבה וראש מוטה על הידיים, הבכורה לשעבר שלי בוכה. התקרבתי והנחתי את היד הבריאה על הכתף שלה:
– מה קרה, תמר!
היא קמה ונעצה את עצמה בכתף שלי:
– ניתחתי אישה, היא נדרסה על ידי מכונית, התחילה לספר בחנק דמעות. עשיתי הכל אפשרי ובלתי אפשרי היא עכשיו בהחייאה, אבל היא לא תשרוד. יש לה שני ילדים הבעל שלה עכשיו איתה בחדר
– תירגעי, תמר!
– כבר שלוש שנים אני עובדת כמנתחת ועדיין לא יכולה להתרגל שאנשים מתים.
– תירגעי, תירגעי! כאלה המקצועות שלנו. בחמש שנים גם אני ראיתי כל כך הרבה מוות, אבל הצלנו גם הרבה חיים, אנחתי בכבדות. בגלל זה אשתי עזבה אותי. היא אומרת שאני מגיע הביתה לא עצמי וכסף מרוויחים מעט. אבל לי תמיד יוצא ארבעים אפשר לחיות.
– לי גם אותו דבר, היא הביטה בפנים שלי. הבחורים מסתכלים עליי כאילו אני משוגעת. עד היום לא הייתי נשואה, אני גרה עם ההורים כמו ילדה.
– סתם, אנחנו רק עשרים ושבע כל החיים לפנינו.
– לא, יוני, אנחנו כבר עשרים ושבע.
– תמר, הדופק שלה נעלם, צעקה האחות שרצה החוצה.
– סליחה! ותמר רצה להחייאה.
בלילה הזה לא הצלחתי להירדם. בבוקר האחות הגיעה, כרגיל נתנה לי זריקה.
– האישה שניתחו הלילה, היא חיה? שאלתי באופן לא צפוי אפילו לעצמי.
– חיה, אבל מצבה קשה מאוד.
***
עברו שלושה שבועות. הפצעים על הגוף שלי התאחו. ראינו את תמר כשהיו לה משמרות, יתר על כן, נמשכתי אליה יותר ויותר. אבל מחלקת הכירורגיה הדחופה לא המקום לדבר על משהו אישי מאוד.
והנה במהלך אחד הסבבים של הבוקר הודיע הרופא הגבר:
– היום אני משחרר אותך, חייך והוסיף. כלומר, מבית החולים. תלך ישר למרפאה שלך, ושם יחליטו כמה זמן עוד תהיה על חופשת מחלה.
– אפשר לארוז!
– כן, כן! אל תמהר. עכשיו יכינו את השחרור.
כשהרופא יצא, התגלחתי. מסתכל במראה, ציינתי בסיפוק שהשתי הצלקות שנותרו לא מקלקלות את הפנים, אלא מוסיפות גבריות. על שאר הצלקות אין מה לשים לב.
ארזתי, יצאתי למסדרון. לקראתי הלכה חולה אוחזת בקיר.
“היא בכל זאת הצליחה להתאושש!” הבזקה מחשבה משמחת.
האחות יצאה, הגישה את השחרור:
– להתראות, יונתן! אל תחזור אלינו!
***
הייתה לי דירה משלי עם חדר אחד, אבל נסעתי להורים. אמא חיכתה לי כל כך והייתה מודאגת. אפילו לקחה חופשה.
– בני! רצה לחבק אותי אמא.
– זהו, אמא! כמו שאת רואה, אני חי ובריא.
– בוא, הכנתי לך אוכל. איך רזה נהיית.
– אוי, כמה התגעגעתי לאוכל ביתי!
– עד שלא תתאושש ולא תתחתן תגור בבית. החדר שלך עדיין ריק, וצעקה כמו לילד. לך, תרחץ ידיים!
***
עד הערב הלכתי למספרה. נכנסתי לדירה שלי. לקחתי קצת בגדים. אמא מיד התחילה לסדר אותם.
בערב אבא הגיע מהעבודה. ישבנו, כמו פעם, כולנו יחד ודיברנו עד מאוחר.
שכבתי לישון בחדר שלי, שבו עברו הילדות והנעורים, אבל לא נרדמתי מיד:
“מחר צריך ללכת למרפאה. אחר כך לעבודה. ובערב”
עם המחשבה הזאת על הערב הבא נרדמתי הרבה אחרי חצות.
***
למחרת בבוקר הלכתי למרפאה. עד הצהריים הסתובבתי בין החדרים. אחרי הצהריים הלכתי לעבודה שלי, בדיוק כשהמשמרת שלי הייתה.
– לאן אתה הולך? שאל אבא.
– אבא, זוכר מזמן, כשעוד למדתי בכיתה ד’. אתה עשית לי תליון למתנה לעמיתה?
– תמר לוי המכוערת? זוכר.
– זוכר, עוד אמרת: “כשתגדל, אולי תתאהב בה”.
– וזה זכור לי.
– אבא, תמר עכשיו מנתחת. היא עשתה לי את הניתוח. והיא עדיין נושאת את התליון הזה על הצוואר.
– וואו, כן!
– אבא, הדברים שלך התגשמו. אני הולך אליה!
***
עשרים ושבע שנים זה לא כל כך הרבה להתחלת חיים עם אדם אהוב.הבזק רעם חזק חושך חושך
לבסוף, החושך התחיל להתפזר. שמעתי קול:
תמר, זה המציל, שם אצלם משהו התפוצץ.
דרך הכאב הרגשתי מגע יד על הצוואר. ניסיתי לפתוח את העפעפיים. זה עלה לי בקושי. מול העיניים תליון מלבני עם סימני גלגל המזלות חרוטים עליו… עיניה של האישה בחלוק לבן
לחדר הניתוח! נשמע קול ממש בקרבת מקום.
ההורים חזרו מהעבודה. אמא מיד רצה למטבח, הציצה לחדר שבו עשיתי שיעורים. דוד, כשנכנס לחדר, שם לב מיד שהמצב רוח שלי לא טוב.
יוני, מה קרה? אבא טפח לי על הראש.
כלום, מלמלתי, תלמיד כיתה ד’.
טוב, בוא תגיד!
בקרוב יום האישה. המורה עצרה אותנו היום ואמרה שאנחנו צריכים להכין מתנות לבנות.
ובמה הבעיה? חייך אבא.
אצלנו אותו מספר בנים ובנות. והיא חילקה מי נותן למי, אנחתי בכבדות. לי הגיעה המכוערת, תמר לוי.
כל הבנות רוצות מתנה ביום האישה, והמכוערות גם, אבא ניסה לדבר איתי כמו עם מבוגר. ואיך היא חילקה? לפי אלפבית?
לא, לפי מזלות.
איך זה? דוד לא התאפק וחייך שוב.
לפי התאמה. תמר היא בתולה, ולבתולות הכי מתאים שור. ואני, מסתבר, שור.
זה טוב אם אתם מתאימים! כשתגדל, אולי תתאהב בה.
אבא לא עמד בפיתוי ופרץ בצחוק. מיד נכנסה אמא לחדר:
מה קורה כאן?
לאה, לכי למטבח, פניו של אבא נהיו רציניות. יש לנו עם הבן שיחה רצינית.
כשאמא יצאה, שאלתי בקול עצוב:
אבא, ומה אני עושה עכשיו?
מכין מתנה!
איזו?
מחר בעבודה אכין מתנה לבחירה שלך.
אבא, איזו מתנה אתה יכול להכין? אתה עובד במפעל.
כן! אבל אני עובד בגלוון. ושם מייצרים כל סוגי הציפויים למתכות.
אבא, לא הבנתי.
מחר תראה בעצמך!
***
למחרת אבא הביא תליון על שרשרת שנראה זהוב. בצד אחד חרטו שני סימני מזלות, שור ובתולה, ובצד השני כתבו בקטן אבל יפה:
«לעמיתה לכיתה תמר ליום האישה! יונתן».
אוי, איך התליון הזה נראה יפה! וכשאמא ארזה אותו בשקית צלופן, זה נראה פשוט מדהים.
***
והנה השביעי במרץ. המורה לא תכננה ללמד. קודם כל התלמידים מסרו לה מתנה. היא הודתה זמן רב. אחר כך הכריזה שהבנים ייתנו מתנות לבנות.
מה התחיל כאן! כל הבנים רצו לבנות ה”נבחרות” שלהם. גם אני התקרבתי לתמר לוי ואמרתי כמו שאבא לימד:
תמר, אני מברך אותך בחג יום האישה! אולי יום אחד הגורל יחבר בין שור לבתולה.
אחרי שאמרתי את המשפט, הלכתי למקומי וכמובן לא שמתי לב איך הלב של הבחורה הזאת, שלדעתי הייתה מכוערת, החל לפעום.
עד מהרה ההורים של תמר עברו לגור בשכונה אחרת, ותמר עצמה מכיתה חמישית התחילה ללמוד בבית ספר אחר.
***
פתחתי את העיניים. תקרה לבנה של חדר אשפוז. ניסיתי להזיז ידיים ורגליים. רק היד השמאלית זזה.
איפה אני? פניתי לאיש.
נשמע צעדים וחולה על קביים התקרב למיטתי, הביט בי בתשומת לב ושאל:
התעשתת? אתה במחלקת כירורגיה דחופה.
הידיים והרגליים שלי שלמות? שאלתי בקול נמוך.
נראה שהכל במקום, הוא מסר את הבשורה המשמחת. רק אתה כולך חבוש מהראש ועד הרגליים.
זה טוב אם הכל שלם.
אז הגיעה אחות ושאלה בתשומת לב:
– איך אתה מרגיש?
– מה קרה לי! עניתי בשאלה.
– שום דבר לא מאיים על חייך. ידיים ורגליים יעבדו. רק שצלקות רבות יישארו, הגישה טלפון מופעל. אמא שלך ביקשה להתקשר כשתתעורר.
– בני, נשמע קול אמא דרך דמעות.
– אמא, הכל בסדר, ניסיתי לדבר בצורה עליזה ככל האפשר. אמרו שרק צלקות קטנות יישארו. בקרוב ישחררו אותי.
– לא הרשו לי להישאר איתך בלילה. בני, אני באה עכשיו.
– אמא, אל תתעצבי יותר מדי!
שמתי את הטלפון לידי, ניסיתי לחייך לאחות:
– תודה!
– ובכן, לא ישחררו אותך בקרוב, חייכה האחות בחזרה. שלושה שבועות תשכב כאן. זה בטוח!
– מה קרה לך? שאל השכן בחדר, כשהאחות יצאה.
– אני מציל. במפעל בלוני חמצן התחילו להתפוצץ, התחלתי לזכור. קראו לנו. הגענו לפני הכבאים. החדר גדול, בפנים שלושה נפגעים. רצנו פנימה, בלונים מפוזרים, אש במקומות. התחלנו להוציא את הנפגעים אני יצאתי אחרון כשכבר הייתי ליד הדלת, בלון נוסף התפוצץ לא זוכר אחר כך.
– כן, נפל עליך.
– יונתן כהן, נשמע קול האחות. עמית מהעבודה אצלך.
– היי, יוני! איך אתה?
– ידיים, רגליים שלמות! עניתי באופטימיות. אבל כרגע אני יכול ללחוץ יד רק עם השמאלית!
– סתם!
– מה היה אחר כך?
– כבר יצאנו כשהתפוצץ. מיד רצנו בחזרה, הוצאנו אותך היית כולך בדם הרופאים כבר היו שם
– תודה!
– יוני, על מה אתה מדבר?! פתאום הופיע חיוך על פני החבר. – נראה שרוצים להציג אותנו למדליות.
– עד אז ישחררו אותי.
– טוב, אני הולך. עכשיו יהיה סבב. האחות אמרה שלא הרבה.
לא הספיק החבר לצאת, כשנכנס רופא, גבר כבן ארבעים:
– ובכן, איך אתה, גיבור? התקרב למיטה.
– בסדר.
– מאחר שאתה כבר מדבר, זה אומר שתחיה. בוא, אני אבדוק אותך!
– אתה תפרת אותי? שאלתי.
– לא, תמר. היא תבוא מחרתיים.
***
עברו יומיים. כבר ניסיתי לקום. אמנם, הכאב ברגליים עדיין חזק, היד הימנית קרועה. וכבר לפחות עשרה פצעים בכל הגוף. שניים על הפנים, כשהתפוצץ פגעתי בשער, טוב שהספקתי להושיט יד ימין קדימה. הסתכלתי במראה. הפנים עדיין נפוחות.
היום הסבב אמור לעשות הרופא שתפר אותי חמש שעות רצופות בחדר הניתוח. אפילו קצת דאגתי.
והנה היא נכנסה. צעירה, רזה, אמנם עם משקפיים, אבל הם לא קלקלו אותה בכלל, והחלוק הלבן התאים לה מאוד. אני בגיל עשרים ושבע כבר הייתי נשוי. אבל אחרי חצי שנה נפרדנו לא התאמנו באופיים, כמו שכתבו בבקשה, אבל למעשה לשעברה לא אהבה את משכורת המציל.
– שלום! אמרה הרופאה והתקדמה למיטה שלי.
– שלום! את תפרת אותי?
– אני, חייכה. משהו לא בסדר?
– בוא תבדוק אותי!
והיא התכופפה מעליי מול העיניים התליון עם סימני גלגל המזלות, תלוי מהצוואר שלה:
– תמר לוי!!! קראתי.
היא הביטה בתשומת לב בפנים הנפוחות שלי.
– סליחה! אמרה, בלי לזהות.
– אני שור, והצבעתי על התליון.
– יוני כהן? שפתיה רעדו. אתה עדיין זוכר אותי?
– בטח, תמר? כשראיתי דמעות בעיניה, הנחתי את כף ידי על ידה.
– סליחה! היא הוציאה ממחטה ומחקה את עיניה. מעולם לא חשבתי שניפגש ככה.
יותר ביום הזה תמר לא נכנסה לחדרי. אבל אני כבר הבנתי שהלוח הזמנים שלה, כמו שלי: יום, לילה ושני ימי חופש.
לא רציתי להיראות חסר אונים מולה. כל היום הבא ניסיתי ללכת בחדר נשען על המיטות, כמה פעמים, אוחז בקיר, יצאתי למסדרון.
ערב. הרופאה של משמרת יום הלכה. הגיעה משמרת חדשה זה הרגיש מהשיחות במסדרון. עכשיו סבב
ופתאום צעקות, צעדים נמהרים במסדרון. זה קורה כשמביאים נפגע חדש.
כבר עשר. האחות נכנסה, כיבתה את האור בחדר. אבל לא הצלחתי להירדם. כבר אחרי חצות נשמעו צעדים במסדרון, הם שקטו, ובשקט הזה יותר הרגשתי מאשר שמעתי שמישהו בוכה במסדרון. קמתי ויצאתי בזהירות למסדרון.
מאחורי שולחן התורנות ישבה וראש מוטה על הידיים, הבכורה לשעבר שלי בוכה. התקרבתי והנחתי את היד הבריאה על הכתף שלה:
– מה קרה, תמר!
היא קמה ונעצה את עצמה בכתף שלי:
– ניתחתי אישה, היא נדרסה על ידי מכונית, התחילה לספר בחנק דמעות. עשיתי הכל אפשרי ובלתי אפשרי היא עכשיו בהחייאה, אבל היא לא תשרוד. יש לה שני ילדים הבעל שלה עכשיו איתה בחדר
– תירגעי, תמר!
– כבר שלוש שנים אני עובדת כמנתחת ועדיין לא יכולה להתרגל שאנשים מתים.
– תירגעי, תירגעי! כאלה המקצועות שלנו. בחמש שנים גם אני ראיתי כל כך הרבה מוות, אבל הצלנו גם הרבה חיים, אנחתי בכבדות. בגלל זה אשתי עזבה אותי. היא אומרת שאני מגיע הביתה לא עצמי וכסף מרוויחים מעט. אבל לי תמיד יוצא ארבעים אפשר לחיות.
– לי גם אותו דבר, היא הביטה בפנים שלי. הבחורים מסתכלים עליי כאילו אני משוגעת. עד היום לא הייתי נשואה, אני גרה עם ההורים כמו ילדה.
– סתם, אנחנו רק עשרים ושבע כל החיים לפנינו.
– לא, יוני, אנחנו כבר עשרים ושבע.
– תמר, הדופק שלה נעלם, צעקה האחות שרצה החוצה.
– סליחה! ותמר רצה להחייאה.
בלילה הזה לא הצלחתי להירדם. בבוקר האחות הגיעה, כרגיל נתנה לי זריקה.
– האישה שניתחו הלילה, היא חיה? שאלתי באופן לא צפוי אפילו לעצמי.
– חיה, אבל מצבה קשה מאוד.
***
עברו שלושה שבועות. הפצעים על הגוף שלי התאחו. ראינו את תמר כשהיו לה משמרות, יתר על כן, נמשכתי אליה יותר ויותר. אבל מחלקת הכירורגיה הדחופה לא המקום לדבר על משהו אישי מאוד.
והנה במהלך אחד הסבבים של הבוקר הודיע הרופא הגבר:
– היום אני משחרר אותך, חייך והוסיף. כלומר, מבית החולים. תלך ישר למרפאה שלך, ושם יחליטו כמה זמן עוד תהיה על חופשת מחלה.
– אפשר לארוז!
– כן, כן! אל תמהר. עכשיו יכינו את השחרור.
כשהרופא יצא, התגלחתי. מסתכל במראה, ציינתי בסיפוק שהשתי הצלקות שנותרו לא מקלקלות את הפנים, אלא מוסיפות גבריות. על שאר הצלקות אין מה לשים לב.
ארזתי, יצאתי למסדרון. לקראתי הלכה חולה אוחזת בקיר.
“היא בכל זאת הצליחה להתאושש!” הבזקה מחשבה משמחת.
האחות יצאה, הגישה את השחרור:
– להתראות, יונתן! אל תחזור אלינו!
***
הייתה לי דירה משלי עם חדר אחד, אבל נסעתי להורים. אמא חיכתה לי כל כך והייתה מודאגת. אפילו לקחה חופשה.
– בני! רצה לחבק אותי אמא.
– זהו, אמא! כמו שאת רואה, אני חי ובריא.
– בוא, הכנתי לך אוכל. איך רזה נהיית.
– אוי, כמה התגעגעתי לאוכל ביתי!
– עד שלא תתאושש ולא תתחתן תגור בבית. החדר שלך עדיין ריק, וצעקה כמו לילד. לך, תרחץ ידיים!
***
עד הערב הלכתי למספרה. נכנסתי לדירה שלי. לקחתי קצת בגדים. אמא מיד התחילה לסדר אותם.
בערב אבא הגיע מהעבודה. ישבנו, כמו פעם, כולנו יחד ודיברנו עד מאוחר.
שכבתי לישון בחדר שלי, שבו עברו הילדות והנעורים, אבל לא נרדמתי מיד:
“מחר צריך ללכת למרפאה. אחר כך לעבודה. ובערב”
עם המחשבה הזאת על הערב הבא נרדמתי הרבה אחרי חצות.
***
למחרת בבוקר הלכתי למרפאה. עד הצהריים הסתובבתי בין החדרים. אחרי הצהריים הלכתי לעבודה שלי, בדיוק כשהמשמרת שלי הייתה.
– לאן אתה הולך? שאל אבא.
– אבא, זוכר מזמן, כשעוד למדתי בכיתה ד’. אתה עשית לי תליון למתנה לעמיתה?
– תמר לוי המכוערת? זוכר.
– זוכר, עוד אמרת: “כשתגדל, אולי תתאהב בה”.
– וזה זכור לי.
– אבא, תמר עכשיו מנתחת. היא עשתה לי את הניתוח. והיא עדיין נושאת את התליון הזה על הצוואר.
– וואו, כן!
– אבא, הדברים שלך התגשמו. אני הולך אליה!
***
עשרים ושבע שנים זה לא כל כך הרבה להתחלת חיים עם אדם אהוב.