הייתי מאחרת. שוב התבלבלתי במפגש עם מנהלת המסעדה שבה בחודש הבא אמור לערוך החתונה שלי. בנק של מאה אורחים, תפריט שצריך לאשר היום, טעימות, בחירת זר פחים וארגון ישיבות כל זה תלוי בביקור שלי היום. ובינתיים נתקעתי בפקק של השעה העמוסה על כביש 1, והייתי מוכנה לבכות כשסתם רואה את השורות האדומות של האורות בקדמתי. כל שנייה של פשפוש הרגישה כאילו פעמון פועם בראש.
שלומית דן, בת 37, בעלת רשת של חמשה סלוני יופי פרימיום בשם “קסם”. עסקנית חזקה, מנצחת, איזו “אישה ברזל” שיודעת בדיוק מה היא רוצה בעסק, בעובדים, בחיים. חוץ מאהבה פרטית. עשר שנותיי האחרונות הקדשתי לבניית אימפריית היופי, ולגברים, לרגשות, למשפחה לא היה מקום. הלב שלי היה ריק, עד שהגיע הוא ארתור. הוא היה מושלם: מנומס, קשוב, עם טעם ללא פגם והיסטוריה שלא חורגת ממילה אחת. פתאום נראה שהגורל רציתי לי הזדמנות לאושר אישי.
הפקק המפגר נפתר אחרי פנייה חדה לדרך צדדית, וחמישה דקות מאוחר יותר נחתתי מול הכניסה של מסעדת “מונטבלן” המפוארת. הלב דפק בחוזקה, הראש מלא ברשימת שאלות למנהלת. ואז נתקפתי בילדה. בת כעשר, רגלית, בחולצה מחוררת עד למגרעות, מחזיקה חבילה של ורדים כמעט נבולים בְּיָדיים רפודות. ריח של אבק וחוסר סדר נשא איתה.
קני לי קצת פרחים, בבקשה קולה היה שקט, אבל חד משמעי. היא הניחה לי ורד שנראה שכבר מתפוגג, עלה קיטוף.
לא עכשיו, מותק ניסיתי לעקוף בעדינות, חפזתי אל הדלת. אבל היא הייתה מהירה יותר, חיזקה את דרכי, מבטה המבוגר מידי עבור ילדה היה מלא תחנון נואש.
בבקשה. ממש צריך. זו הזר האחרונה היא לחצה את הפרחים חזק על חזה, ונראה היה שהיא עומדת לבכות.
«אלוהים, כמה זמן! אין לי רגע להתעסק בזה!» חרסתי במוחי.
ילדה, אין לי זמן בכלל. והפרחים, למיטב הבנתי, אמורים להגיע לי מגברים, לא ממישהו רחוב השטתי בקול קצת קוצני יותר ממה שהתכוונתי.
רק כשקפצתי אל הדלתות המסתובבות, קול פתאומי וברור של הילדה חרג אל גבולי:
אל תתחתני ממנו.
הקפאתי במקום, כאילו קיבלתי מכה חשמלית. הסתובבתי לאט, האוזניים תפוצו.
מה? מה אמרת? קולה נפל.
הילדה הסתכלה אלי בעיניים שלא המחשיבו; מבט חד וברור חצה אותי.
על ארתור. אל תינשאי לו. הוא מרמה אותך.
המילים גרמו לי לצמרמורות קור קשות. האוויר הרגיש כבד, חם.
איך יודעת? איך את יודעת מה שמו של החתן שלי? קולי רעד.
ראיתי הכל. הוא עם מישהי אחרת. הם מוציאים כסף. שלך. יש לה רכב לבן עם פגם כנף שמאלי, בדיוק כמו שלך.
העולם הצטמצם לנקודה. הפגם. כן, גרמתי לשרוט את הכנף בקול חנייה במרתף לפני חודש, ולא סיפרתי למישהו. איך היא יודעת?
את את רודפת אחרי? שאפתי.
אחרי הוא תקנה אותי הילדה ללא היסוס. רודפת אחרי. הוא אפילו הרג את אמא שלי. לא במגע יד, אבל… בגללו היא מתה, הלב נשבר מצער.
מישהו צילח בתוכי. התיישבתי על ברכיי, כמעט ברך, כדי לא ליפול, ועברתי למרחבה של הילדה. ראיתי את כל הפגמים על פניה, את האדמה על הלחיים, הרגליים שבורות קלות.
תסבירי לי, באדיבות, מה קרה. מי אמא שלך? שאלתי בנימוס.
הייתה תקנה הילדה, וקולה נשא עצב עמוק שלא של ילדה. שמה הייתה אירית. הייתה בעלת חנות פרחים ענקית, ריח של גן עדן. ואז הגיע מקסים. הוא מציג עצמו במקסים. קנה לה זר ענק, בא כל יום, אמר מילים יפות שהלב נמס. היא נפלתי עליו כמו ילדה.
מקסים? החתן שלי ארתור. חשבתי ברוגע, כאילו היה בטעות.
לא, היא הטה את ראשה, רזים תנודו. זה אותו בחור. יש לו צלקת על היד הימנית, כאן היא גררה אצבע עד קו על שורף. והוא תמיד לובש חולצה אפורה משובחת, קרב, עם קשר משי בצבע דובדבן. את קנית לו ליום הולדת, והוא הלל את אמא בטלפון, היא בכתה.
הגרון התייבש. הקשר. כן, באמת קניתי לו קשר מילה לפני חודש, הוא קרא זאת “קמע”. לא נשמת עד שהקרקע נמתחה רגלית מהתחת.
המשיכי, בבקשה.
האמא השקיעה את כל כספה בעסק שלו. הוא הבטיח לפתוח רשת מסעדות, בדיוק כאלה היא הצביעה על בניין מונטבלן. היא מכרה את החנות, את הפרחים, את החלום, ונתנה לו שלושה מיליון שקלים. הוא הבטיח נישואין, לעלות לים, ואז נעלם. היא חיפשה, שלחה הודעות, חייגה, הוא לא ענה. היא בכתה, לא אכלה, לא ישנה, רק יושבת לחלון. אחרי חודשיים, היא מתה. הרופאים אמרו תתשום, מהלחץ.
שלושה מיליון. גם אני השקעתי למיזם שלו ארבעה מיליון לשם פתיחת המסעדה. אותו סכום שהוא “חיפש”.
איך את יודעת שזה אותו? לחשתי, כבר מפחדת לשמוע תשובה.
הילדה לא סגרה מבט. היא שלפה מתיק החולצה תמונה משוממת, קצוצה בקצוות. גבר ונשואה בחיק פארק. ראיתי והלב נפל.
ארתור. בדיוק הוא. רק שער קצר יותר ואין הזקן הקטן שביקשתי.
מאיפה קיבלת? קולי רעד.
אימא שמרה. זה היה תמונה אחת. מצאתי אותה שבועיים אחרי קבורתה. ראיתי אותו ברחוב, רציתי לשאול למה הוא כך, אבל נבהלתי. התחילתי לעקוב. ראיתי אותו מגיע לביתכם, אתם נוגעים, מנשקים. חשבתי שאזהיר אותך, כדי שלא יקרה לך מהאמא.
הסתכלתי על הילדה הקטנה, רגליים מלוכלכות, מביאה ראייה של האמת המרה.
איך קוראים לך? שאלתי, דמעות מתקרבות.
אורלי.
רעבה? היא הנהנה בראשה, כאילו כל כאב החיים שלה מצטיין באותה הצעה.
בואי איתי. קודם תאכלי, אחר כך תספרי לי הכל, מה שמזכיר לך.
מנהלת המסעדה, גבר אלגנטי בחליפה מושלמת, קיבל אותי בחיוך מאיר, אך כשראה את מלווה האורלי, פניו נחרטו מהמום.
שלומית דן, באת עם ילדה? בקולו ניכרה פליאה ומשקל קל של שיפוט.
כן. תביאי לנו שולחן בפינה השקטה, ותפריט אמרתי, בלי לתת לו מרווח לשיחה.
הזמנתי לאורלי את כל קו הקינוחים והמשקאות מרק קרמי, פילה מיניון רך עם ירקות. היא אכלה ברעב, אך בקפידה, כאילו נלמדה מהאמא איך להתנהג “נאה”. כל ביס נלעס בקיצור, והרגשתי חרטה עד דמעות על חוסר הרגישות שלי.
איפה את גרה עכשיו, אורלי? שאלתי בעדינות, כשעצרה.
במקלט “קרן”. זמני, עד שהרשת תמצא בית חירום או מושבה פנויה.
מקלט. אלוהים, היא רק בת עשר והיא לבד בעולם קשוח, בלי אם, בלי בית, עם משא כבד של אובדן.
ספרי לי על אמך. על מקסים. כל מה שאת זוכרת.
אורלי הניחה את המזלג, הרימה את הידיים על הברכיים, והחלה את סיפורה בקול רגוע, ללא דמעה, כאילו מציגה מצגת. השקט היה מפחיד יותר מכל קריאה. זה היה שקט של מישהו שהוציא כבר את כל דמעותיו.
אירית הייתה פיתוחית, בעלת חנות פרחים עם משלוח לכל העיר, לקוחות עסקיים גדולים. היא הייתה לבד, יפה, חזקה, והייתה רוצה כתף גברית. פגשה גבר חלומי מנומס, קשוב, עם תוכניות גדולות. הוא טען שהוא רוצה לבנות רשת מסעדות יוקרתיות, אבל חסר הון. הבטיח לה החזר עם ריבית, נישואין, עתיד משותף.
הסיפור דומה למיליוני. רק שבמקום חנות אחת, הייתה לי חמשה סלונים. העסק שלי היה חזק יותר.
אחרי שאבד, האם אימא פנתה למשטרה? שאלתי, כבר יודעת את תשובה.
כן. תגידו שאין כאן פשע, רק השקעה רעועה. אין ראיות. היא שלחה הודעות, שגלה, אך הוא קרא והקול כחול נשאר ללא תשובה. היא השתגעה.
איש זדוני, חיית ניתוח, חמקמק. נגעתי במפית עד שהקפצתי.
את ראתה אותו עם אישה אחרת והוציא כסף? שאלתי.
אתמול, בקניון “גלריה”. קנה לה מעיל נמס, היא צחקה בקול רם, נשקה אותו. הוא שילם בכרטיס זהב. נגשתי, התחפתי למתבונן, ושמעתי את הקופאי אומר: “תודה, שלומית דן, קנייה שמחה”.
הכרטיס שלי. הוא השתמש בכרטיס המשני שהייתי נתתי לו לפני חודש לשימושים קטנים. האמנתי בו, טהורה וקוונט.
אפשר להראות לי את האישה, אם תיפגשי אותה שוב? קולי נרעד.
היא הנהנה, ראשה נזע, ואז תיארה: “גבוהה כמוך, שער ארוך בצבע זהב, ריח בושם מתוק.”
אחרי הצהריים, חזרתי עם אורלי למקלט בניין לבנים משולב בשוליים ונסעתי הביתה, לדירה שלי שהייתי קניתי בעד כספי לפני שהכירתי אותו.
הוא שם. יושב על הספה שלי בנעלי הבית, צופה סרט במחשב נייד, מחייך בחיוך הוליוודי כשנכנסתי.
היי, שמש שלי. איך היה האישור? הכל תקין? קם, חיבק אותי, נשימתו ריח נענע וקפה.
הקפאתי ברגע האחיזה, אחר כך חיבקתי חזרה, חיבקתי את חזהו, נשפתי את ריחו המוכר שהפך לשגעון, ועכשיו היה מרהיב.
כן, הכול טוב לחצתי. החתונה בחודש.
לא יכולה לחכות ליום ההוא לחש בקשתי, קולו מתמלא בטון מתוק-שקרני.
גם כן שיחקתי בתפקיד הכלה המאוהבת. בלילה, כשהנשימה שלו התאימה לשינה, נחלצתי כאילו גנב, לקחתי את המחשב שלו. הסיסמא הייתה “777777”, הוא אמר שצריך לשמור על שקיפות.
פתחתי תיבת דוא”ל. מצאתי גיהינום שיחות מסודרות עם חמש נשים. לכל אחת הוא שלח את אותם המילים: “את האחת שלי”, “שמש שלי”, “חלום על העתיד שלנו”. ביקש כסף: “השקעה בסטארטאפ”, “קושי זמני בעסק”, “שותפים נעלמו, צריך עזרה”.
תמונות. הוא בחיק נשים שונות בערים שונות, מנשק, מביט למצלמה בעיניים מאוהבות. כל תמונה ארתור המושלם.
אחרי זה מצאתי קובץ “חישובים”. טבלה מסודרת: שם, סכום, סטטוס. שלומית 4000000 . רונית 2000000 . אלונה 1500000 . אירית 3000000 . אולגה 800000 . סה”כ 11300000 .
תוכנית. הוא הכין תכנית עסקית מדוקדקת לשימוש בלבבות נשים אמונות.
סגרתי את המחשב ושכבתי לידו, מביטה בתקרה. תנומה, רשע. היה זה הלילה האחרון שלו במיטה שלנו.
בבוקר הבא, שיחקתי את תפקידי בלי פגמים. ארוחת בוקר, נשיקה לפרידה, חיוך עדין בתגובה ל”הייתי מת אהבה”. וכשדלתו נסגרה, הצעתי פעולה קפדנית וקפדנית.
הצעד הראשון לבלש. דרך קשרים טובים מצאתי חוקר פרטי, זקן עם עיניים של נמר, והעברתי לו את כל המידע. הוא עקב אחרי הנשים בשרשורים, מצא כתובות, נפגש איתן בתירוץ מנומס.
הן, מזועמות ומבושלות, סיפרו את אותה הסיפור פרחים, ארוחות, הבטחות, בקשות כספיות, ופתאום נעלמו.
שלומית דן סיכם הבלש זה קלאסיקה של נוכלים מקצועיים. רוכש לבבות של נשים מוצלחות, משכנע, לוקח סכומים גדולים, נעלם.
אבל הוא לא נעלם איתי הוספתי. הוא נועד להתחתן איתי.
כי את הייתה היעד המרכזי משיבולבסוף, כששמתי את המכתב של אורלי על המדף, חייכתי אל העתיד שהפעם היה שלנו, מלא בתקווה ואמת.
