“תשמע, שכן, לא ראיתי את החתול שלכם במסדרון כבר הרבה זמן. איך הוא בכלל? חי ובריא?”
השכן, ששמע על החתול, פתאום התעורר לחיים והתפשט חיוך על פניו:
“נעלם לו לאנשהו לפני כמה ימים. וברוך השם!”
“למה ברוך השם?” – אבי ניסה לשאול בקול רגוע, למרות שבפנים הכל רתח אצלו.
*****
בשבועיים האחרונים אבי שם לב שהשכנים שלו התחילו לזרוק את החתול הביתי שלהם למסדרון לעיתים קרובות. כן, פשוט לקחו אותו בעורף והשליכו החוצה.
לפעמים זה הבעל. לפעמים האישה.
ולפעמים…
…החתול האומלל הזה עף לו ממש מול האף.
“תיזהרי!” – העיר אבי לשכנה. אבל היא בכלל לא רצתה לשמוע.
במקום להתנצל על ההתנהגות שלה, האישה נעצה בו מבט זועף מתחת לגבותיה וסגרה את הדלת.
ליתר דיוק – טרקה אותה בעוצמה כזו שהחלונות במסדרון רעדו, וביסודות הבניין כנראה נוצר סדק מיקרו אחד או שניים. בהתחלה אבי חשב בתמימות שהשכנים המוזרים שלו פשוט נותנים לחתול לצאת לטיול או שמחנכים אותו להסתובב לבד.
אבל אחרי זמן מה הוא הבין שזה עונש על איזשהו מעשה.
כלומר: עשה משהו לא בסדר – לך תעוף למסדרון.
לפעמים מפוחד, לפעמים עצוב מאוד, החתול ישב שעות על המדרגה בקומה הרביעית ליד דלת מצופה עור חום, וחיכה שיסלחו לו ויכניסו אותו בחזרה.
והבעלים שלו, כמובן, סלחו. ולקחו אותו חזרה הביתה, אבל זה לא קרה מיד.
ואם הוא התחיל למיין או להתגרד בדלת, הוא מיד חטף מטאטא מהשכנה.
אבי ראה בעיניים איך זה קורה.
הוא בדיוק עלה במדרגות (המעלית בבניין שלו לא עובדת כבר חצי שנה) וכשהגיע לקומה הרביעית, הבחין בחתול המוכר. אפילו רצה לברך אותו לשלום, אבל…
…באותו רגע החתול לא התייחס לאבי בכלל.
הוא מיאו בקול רם וגירד בדלת עם הציפורניים שלו.
החתול בבירור רצה להיכנס הביתה, אבל כיוון שלא הכניסו אותו, הוא החליט בדרך הפשוטה הזו להזכיר לעצמו את קיומו.
נשמעו צעדים בתוך הדירה, ואז הדלת נפתחה בחדות, והשכנה בחלוק דהוי, בלי להוציא מילה, חבטה בחתול במטאטא בכל הכוח וסגרה מיד את הדלת.
זה קרה כל כך מהר שאבי אפילו לא הספיק לומר דבר. והיה לו מה לומר…
…הוא רצה לבייש את האישה שמתנהגת ככה מכוערת לחיית המחמד שלה.
“מה, חטפת חזק, חבר?” – שאל אבי כשניגש לחתול.
החתול הביט באבי בעיניים עצובות, אבל במבטו הייתה גם הכרת תודה – על כך שלפחות מישהו שם לב אליו.
את החתול זרקו למסדרון על כל עוון קטן.
יום אחד אבי שמע את השכנה צועקת על כל הבית: “אוי אתה, כזה! שוב הפלת אגרטל! יורם, תוציא את החתול מייד. שילמד לקפוץ על שולחנות!” – ותוך דקה הדלת נפתחה מעט, ויד שעירה של גבר הופיעה, אוחזת בעורף החתול.
ואז האצבעות נפתחו, החתול נפל על המדרגה, והדלת נסגרה מיד. החתול קם והתיישב מול הדלת – לחכות שיסלחו לו ויכניסו אותו חזרה.
ואבי רק הניד בראשו באי-הסכמה. הוא פשוט לא הבין את שיטות החינוך האלה.
אבי ליטף את החתול והלך הביתה.
והחתול המשיך לשבת באותו מקום עם הבעת צער אוניברסלי על פניו המשופמות.
אבי לא היה אדם סנטימנטלי במיוחד, אבל התמונה הזו נתקעה בו כמו קוץ.
“איך אפשר להתייכך ככה ליצור חי?” – הרהר לעצמו. אחרי זמן מה, בכל פעם שעבר ליד, אבי האט את הצעד, והחתול, שזיהה אותו, התחיל לגרגר בשקט – בברכה ובקצת חנופה.
לפעמים אבי התכופף לידו על ברכיו, גירד לו מאחורי האוזן, והחתול, עוצם עיניים, הצמיד את ראשו לאצבעותיו, ואז נגח באפו הרטוב בכף ידו.
החתול היה חם, חי וכל כך בוטח, ומזה נעשה לאבי ממש רע בלב.
הוא פשוט לא הבין איך לחתול כל כך חמוד מגיעים בעלים כל כך חסרי לב. למה, בשלמא, הם הביאו חיה אם חוץ מעצמם הם לא אוהבים אף אחד? “אנשים מוזרים, באמת.”
ויום אחד, כשוב נפגשו במסדרון, אבי החליט נחרצות: אם האנשים האלה יזרקו שוב את החיה למסדרון, הוא יעשה משהו. די כבר עם ההתעללות בחיה המסכנה.
הוא לא ידע מה בדיוק יעשה, אבל הרגיש שהוא חייב להתערב, אחרת זה לעולם לא ייגמר.
היום שבו הסבלנות של אבי פקעה סופית הגיע ביום שישי, כשהוא חזר הביתה כועס במיוחד.
בעבודה הוא רב עם קולגות, בתחבורה הציבורית אנשים דחפו ודרכו לו על הרגליים, וגם בחוץ ירד גשם דק ומעצבן מהבוקר. בקיצור, מצב הרוח שלו היה על האפס. אולי אפילו מתחת לאפס.
בעודו עולה במדרגות, כבר מהקומה השלישית הוא שמע את ה”מיאו-או” המוכר והנוגה.
החתול, כמו תמיד, ישב נאמנה ליד הדלת שלו, אבל לא הכניסו אותו הביתה.
ובמסדרון, דרך אגב, היה די קר. לא חודש מאי בחוץ, כמו שאומרים. אבי עצר על המדרגה והביט מהורהר בחתול, שכשראה אותו, כמו תמיד, התחיל לגרגר וניגש לקראתו.
ואז – באם!
כל הבעיות של היום הזה נראו לאבי פתאום כעניין של מה בכך. הנה לחתול יש בעיות.
איזה עצומות! מתייחסים אליו כמו לחפץ. כמו לאיזו צעצוע. מה יכול להיות יותר נורא?
אבי הקשיב לדממה שמאחורי דלת העור. לאף אחד לא היה אכפת מהחתול הזה.
ומאוד התחשק לו ללמד את השכנים שלו לקח.
“נגמר, די” – אמר אבי בקול, מופתע בעצמו מנחישותו. – “בוא איתי.”
הוא התכופף, הרים את החתול בזרועותיו.
החתול מיד גרגר חזק יותר והתחכך בראשו בז’קט הרטוב שלו, משאיר סימני פרווה.
ואז הם הלכו לקומה השביעית, שם גר אבי.
הוא לקח את החתול רק לכמה ימים.
“שיפחדו הבעלים, שיחפשו, ידאגו. יבינו שאי אפשר ככה…” – חשב אבי כשלקח את החתול פנימה. החתול התאקלם בביתו במהירות מפתיעה. ריחרח פינות, קפץ על הספה, הסתובב ובחר מקום, והתכרבל בכדור על השמיכה, מביט באבי בהכרת תודה.
ובעוד החתול נח, אבי, למרות הגשם הדק והעייפות, רץ לחנות החיות הקרובה, קנה לחתול את האוכל הכי טוב, ציוד לשירותים, וגם צעצועים – למקרה שהפרוותן ישתעמם כשהוא לא בבית.
למחרת, בשבת, אבי ניגש לדלת הכניסה כמה פעמים, פתח אותה והציץ החוצה למסדרון.
והופתע מאוד מכך שבמסדרון היה שקט מאוד.
אף אחד לא הסתובב בקומות, לא קרא לחתול בשמו (דרך אגב, איך קוראים לו, אבי אף פעם לא ידע), לא תלה מודעות.
נראה כאילו אף אחד לא מחפש את החתול האבוד. וזה היה מוזר. מאוד מוזר…
אבי חזר לדירה, הסתכל על החתול ומשך בכתפיו.
והחתול, מצדו, נמתח בעצלתיים על הספה ואפילו לא חשב לבקש לצאת.
“תשמע, אולי אתה רוצה לחזור למסדרון?” – שאל אבי ביום ראשון והצביע על הדלת. – “אני לא מעכב אותך. לך אם צריך.”
החתול הביט בדלת, העביר מבט אל אבי, והתחיל בהפגנתיות ללקק את כף רגלו.
אחר כך קם, ניגש והתחכך ברגלו.
התשובה הייתה ברורה יותר מכל מילים. אבי סגר את הדלת, חייך והרים את החתול.
הם הלכו למטבח לאכול ארוחת בוקר, ואחר כך לחדר – לראות טלוויזיה. הרי יום חופש. החתול שכב על ברכיו וגרגר כמו טרקטור קטן, ובבית, לראשונה מזה זמן רב, נהיה באמת נעים.
אחר כך הגיע יום שני. החתול לא נשאל עליו.
ואבי החליט שבינתיים לא יחזיר אותו לבעליו.
הדבר היחיד שהטריד אותו – ששכניו יאשימו אותו בגניבה.
בפועל הוא גנב רכוש של אחרים. אמנם חי, אמנם מתוך כוונות טובות ורק למטרות חינוכיות, אבל גנב.
אבי העביר בראשו תרחישים אפשריים: השכנים יזמינו משטרה, יאשימו אותו בגניבת רכוש, יצטרך להסביר את עצמו, להתגונן. המניעים שלו אולי לא יובנו.
המחשבה הזו קדחה במוחו ולא נתנה לו מנוח. לכן כל היום, בעודו בעבודה, אבי היה על קוצים ובדק כל הזמן את הטלפון – אולי התקשרו אליו. אבל באותו יום לא הייתה אף שיחה שלא נענתה.
וכשאבי חזר הביתה בערב – הוא ראה את השכן הולך לזרוק זבל.
בשקית השחורה לא נראה כלום, אבל לפי הצורה בפנים היה משהו שנראה מאוד כמו ארגז החתול.
אבי נופף לשכן כדי שיעצור, ניגש אליו ושאל כלאחר יד:
“תשמע, שכן, לא ראיתי את החתול שלכם במסדרון כבר הרבה זמן. איך הוא בכלל? חי ובריא?”
“נעלם לו לאנשהו לפני כמה ימים. וברוך השם!”
“למה ברוך השם?” – אבי ניסה לשאול בקול רגוע.
“נו, אישה רצתה לקחת אותו לקוטג’ ולהשאיר אותו שם. נמאס לה, אומרת, פרווה בכל מקום, צווחות בלילות, מפיל אגרטלים. ושם, כאילו, יתפוס עכברים. לפחות תועלת כלשהי ממנו. אבל לי לא בא לנסוע לקוטג’ בכלל. קודם כל, רחוק. ושנית, האישה בטח תכריח אותי לעשות שם משהו. ככה החתול נעלם מעצמו, ואף אחד לא צריך לנסוע. לציון הזה שתיתי אתמול אפילו שני ליטר בירה. חגיגה.”
“ולא אכפת לכם בכלל מהחתול? מה אם קרה לו משהו?”
“מה ש’אכפת’? זו לא בת אדם. תשמע, למה אתה שואל עליו?” – השכן צמצם עיניים בחשד קל והביט באבי.
“סתם שאלתי…” – ענה אבי מהורהר, ואז מבלי להיפרד, צעד במהירות לכיוון הבניין.
בפנים הכל רתח אצל אבי מזעם.
“לקוטג’, אה… בסוף אוקטובר. להביא ולהשאיר שם את החתול למוות בטוח. ואפילו לא חרטה אחת. אפילו שמחים ש’נעלם מעצמו’ ושחרר אותם מהצורך לנסוע ולהתלכלך”.
הוא דמיין לרגע את החתול הטוב והבוטח הזה, יושב על המדרגה של בית הקוטג’ הריק (או אפילו מתחת לגדר) ומחכה שישובו אליו.
מחכה באותה נאמנות ומסירות כמו שעשה מתחת לדלת במסדרון. עבור שכניו החתול היה חפץ, לפעמים משמח, לפעמים מפריע, ואם מפריע יותר מדי – מוציאים אותו אל מעבר לסף.
קודם למסדרון לכמה שעות, אחר כך לקוטג’ לנצח.
כשאבי עלה לקומה השביעית ונכנס לדירה, וראה שהחתול מחכה לו נאמנה ומסורה ליד הדלת, מיד התחמם לו קצת בלב.
ואז הוא פתאום הבין שעשה הכל נכון…
נכון שגנב את החתול מאנשים חסרי לב כאלה, שהתכוונו לקחת אותו בסוף הסתיו לקוטג’ ולהשאיר אותו שם.
אבי חייך, הרים את החתול, והם הלכו למטבח להכין ארוחת ערב.
ואחרי הארוחה – שכבו על הספה וצפו בטלוויזיה.
בדיוק – אבי צפה, והחתול פשוט היה שם. מתהפך על צד אחד, ואז על השני. והנה החתול שוב זז, אבל הפעם התגלגל על הגב והציג בביטחון את בטנו – האיזור הפגיע ביותר שלו. הוא עשה זאת בלי לחשוב פעמיים. כי הוא כבר לא פחד.
כי בית אמיתי הוא לא רק גג מעל הראש ולא רק קערת אוכל לחתולים.
בית אמיתי הוא המקום שבו אתה לא צריך לזכות בזכות להיות.
ושבו אוהבים אותך. סתם ככה. על עצם היותך.
מקור.
