25ספטמבר 2023
היום חזרתי הביתה אחרי משמרת ארוכה במספרה הקטנה ברחוב אלנבי, רמתגן. השעה כבר קרובה לעשר בערב, והייתי נוהר להגיע למזוגת הבית, לשבת לארוחת ערב ולפלוש למיטה בלי שום דאגה. היום היה מתיש: המשמרת הסתיימה, כיביתי את המצלמה האלקטרונית, נעצתי את הדלת והייתי בטוח שהכל מסודר.
הדרך חזרה חצתה שביל קטן שמואר באור מנורות רחוב. בדרך כלל זה מקום שקט ובטוח בעבודה השעות הצהריים מזדקנות בו הקשישים על הספסלים, ובערב כמעט ריק, אבל האור מנחם. הפעם מצאתי שני ילדים יושבים יחד על ספסל: נער בן תשעעשר, וקטנה שלא נראתה גדולה מחמש שנים. קפצתי קצב והלכתי אליהם.
למה אתם כאן לבד? כבר מאוחר! בואו לכוון הביתה!
הנער הביט בי, חיבק בחוזקה את הקטנה ורימה את ראשו.
אין לנו לאן ללכת. החם-אף קיבל אותנו מהבית.
איפה האמא?
איתו. שיכורה.
לא חיכיתי שנייה.
קום, בואו איתי. מחר נסדר הכל.
הילדים קמו בזהירות. תפסתי את היד של הקטנה, ששמה אביטל, והושטתי את ידיי אל הנער, אורן. ליוויתי אותם לביתנו. הסברתי את המצב לבעלי, יואב, ולבני הבכור, גיא, בן שתייםעשרה. הם, שבכירו את לבי הרחב, מיד הציעו מקום לשטיפת ידיים, והזמינו אותי והילדים לשבת לשולחן. הילדים, רעבים, אכלו בשאננות את כל מה שהצענו להם.
לאחר מכן הלכתי לבקר את השכנה אילה, שלבתיה ילדתה בכיתה א’, וביקשתי ממנה כמה בגדים עבור אביטל. אספנו הרבה בגדים כמו בכל משפחה עם ילדים, אחרי כולם נשארים פריטים ישנים.
רחצתי את אביטל, הלבשתיה בבגדים נקיים. אורן ניקה את עצמו, וגם לו מצאתי בגדים מהחפצים הישנים של גיא. הם נפרשו לשינה במרפסת, על ספה משותפת אביטל לא הרפה מבןהאח, והוא חיבק אותה תמיד.
מתחיי הרעב והעייפות, הילדים נרדם במהירות במיטה נקייה. שלחתי את גיא לחדר, ואני עם יואב המשכנו לשוחח במטבח על הצעדים הבאים.
בבוקר הקודם קמתי מוקדם, ליוויתי את יואב לעבודה, והייתי צריך לשמור על משמרת נוספת. הילדים קמו, האכנו אותם, אספנו את בגדי היום הלבנים והיבשים לתיק ויצאנו בחיפוש אחר בית משותף. סיימו להוביל אותנו לבניין של שלוש קומות שעמד קרוב מאוד, והדלת של הקומה השלישית הייתה פתוחה. הילדים נכנסו והצטעדו במעברים
עמדתי שם, מרגיש צורך עז להביט בעיניה של האישה שהייתה שם ולשאול מה מעסיקה אותה כל הלילה כשילדיה נותרו לבד במקום לא נודע.
מאחורי דלת חדר קם אישה צעירה, אך נרקבזקוקה, עם נץ גדול תחת העפעף. היא הסתכלה על הילדים באדישות ואמרה: אה הגיעו ומי זאת?
זאת דודתי נויה. אנחנו נשארנו איתה, אמר האורן.
אה טוב, היא חרטה, והחליטה לחזור לחדר. נורא! זאת האם שלהם?
פתאום היא חזרה, פנתה אליי בעינייה המותשות: בואי למטבח, נדבר.
הכנתי את עצמי ועברתי אחריה. למרות שהדירה נראתה חסרת משאבים, היא הייתה נקייה מאוד כל כלים מסודרים, רצפה נשטפה, בגדים במקומם. אפילו החולצה הישנה שלי הייתה נקייה, למרות שהכפתורים נגררו.
שב, היא הזמנה אותי לשבת.
היא ישבה מוליי, מבטה הקופצני ושאלתה: יש לך ילדים?
כן, בן לי גיא, בן שתייםעשר.
תקשיב אם משהו יקרה לי, אל תעזוב את הילדים, מת? הם לא אשמים במשהו.
את מתכוונת לעזוב אותם? תהיתי מבולבל.
אני כבר לא יכולה. ניסיתי כמה פעמים לעצור, אך בלי הצלחה. הוא היא ציינה את החדר משם נשמע שינה כבדה. פניתי למשטרה. הוא חוזר אחרי כמה ימים ומכה יותר חזק. בלי אלכוהול כבר לא יכולה. אני שותה כל יום, והוא מציג את הילדים על הדלת. הם לא שלו.
איפה האבא?
הוא טבע כשאביטל הייתה בת שנה. מאז אני לבד.
את עובדת?
מכירת בגדים בחנות. פוטרו לפני שבוע על חוסר נוכחות קבועה.
והאיש?
הוא עובד מזדמן, כך שאנחנו מתמודדים.
היא שקטה זמן רב, ואז חזרה לשאול: אם יקרה משהו, אנא אל תשאיר אותם. אם אינך יכולה לאמץ קח אותם למקלט, בסדר?
קמתי מתעוררת, הלב שלי נלחם לקבל את הדברים. הכל הרגיש כמו חלום נורא. הילדים יצאו אלי, חיבקו אותי, ועיניי מלאו דמעות. יבשתי אותן במרופתי, ואמרתי לאורן שהוא יודע היכן למצוא אותי. יצאתי מהדירה והבאתי בבית את הדמעות למרוץ, עד שהולך העוברי נטש. באותו הערב סיפרתי הכל ליואב, והוא לא שאל עוד רק אמר שנסתכל על הילדים ולא נוותר עליהם. גיא, ששמע את השיחה, חיבק את שניהם, ושבתנו יחד במטבח, קפואים במצב של חיבוק שקט.
שלושה ימים לאחר מכן, אורן רץ אלי בהלה. הוא סיפר שהאמא נעלמה, והחםאף נלקח על ידי המשטרה. אביטל נמצאת אצל השכנה, אבל היום יעבירו אותה למקלט. הוא חזר במהירות אל האחות שלו, ובאותו היום הילדים נלקחו למוסד.
מחר, מצאו את האם של הילדים בנהר היא מתה בטביעה, כנראה חזה את גורלה לפני שפנתה אליי בבקשה.
יואב ואני פנו למשרדי הרווחה כדי לקבל אפוטרופסות על הילדים. אחרי בדיקות וללא קרובי משפחה של אורן ואביטל, ובזכות השיחה שהייתה לי עם האם, ניתנה לנו האפוטרופסות.
בגלל זה נאלצתי לעזוב את העבודה. אביטל הייתה מבוהלת מאוד, סמכה רק על האח, תמיד הייתה קרובה אליו. אפילו כשהכפית נשטפה מהשולחן, היא החלה להביט ביואב בפחד כאילו מחכה לעונש.
היה צורך במאמץ רב כדי לזכות באמונתה. אורן, הגדול, הבין מהר שהבית שלנו בטוח, ללא כאב או פחד.
לאט, היא נפתחה. היא ניגשה אלי בביטחון, שיחקה עם גיא, חייכה ודיברה, אם כי עדיין חשה חשש קטן מהגבר.
ההתייחסות של יואב אליה הייתה עדינה וזהירה. הוא תמיד חיכה לבנות משפחה, אך בריאותי האישי מונע ממני להרות. ביום שבו חזרתי משלושה ימי עסקים, אביטל ואני חיכינו לו בפתח. הוא התקרב ואיפה את ידיו אליה.
אביטל ניגשה בזהירות, חיבקה את צווארו. הוא הרים אותה על הכתף, והם נכנסו למטבח. כשראו את החיוך של אביטל, נכנסו הילדים, אחר כך גם אני. כולם חיבקו זה את זה ושבתו ברוגע, חום בלב.
היום הזה לימד אותי שמחויבות אמיתית יכולה להופיע באפלה, וכאשר פותחים את הלב, אפשר להאיר את חיי אחרים. המשמעות היא שלפעמים הצלת אחרים היא גם הצלת עצמנו.
