נו, אז מה נשאר אחרי החג? אני חייבת להאכיל את הבת שלי! – הדודה ורד הביטה בשולחן בעיניים רעבות ודאגניות.
נועם הסתכל על אחות אימו, ורד, והתאפק מלהגיד משהו חד. האורחים עוד ישבו סביב השולחן, וכבר היא שלפה מהתיק שלושה קופסאות פלסטיק.
על הצלחת הגדולה נשארו כמה נתחי בשר צלוי, ליד עמדו סלטים ועוגה כמעט שלמה.
– דודה ורד, עוד לא שתינו תה, – הזכיר נועם. – חכי לפחות עד סוף הערב.
– מה, אני מפריעה לכם? תשתו את התה שלכם, אני אקח לאט-לאט, שתמר תאכל אחרי העבודה. היא היום עד תשע, מסכנה, לא תספיק להכין ארוחת ערב, הילדה האומללה שלי.
תמר הייתה בת עשרים ותשע. היא גרה לבד והרוויחה יפה.
ורד הושיטה יד לבשר, אבל אורי הרחיק את הקערה לעבר האורחים.
– אנשים עוד אוכלים. כשכולם ילכו, נראה מה נשאר.
– אורי, חבל לך נתח בשר? – הדודה נעלבה.
נועם שם לב שאימו, יעל, הסתכלה הצידה. היא תמיד ניסתה להתעלם מההרגלים של אחותה הצעירה.
ברגע שמישהו במשפחה כעס, היא מיד ביקשה לא לקמצן ולא להרוס יחסים בגלל אוכל.
ככה זה קרה כמעט בכל אירוע משפחתי. ורד הגיעה עם קופסת שוקולד זולה או בידיים ריקות, אבל ישבה ראשונה ליד השולחן. היא בחרה את הנתחים הכי טובים, ביקשה שיעבירו לה סלטים, ואחרי הארוחה שלפה קופסאות.
פעם אחת לקחה חצי עוגה עוד לפני שהמארחים הספיקו לחתוך אותה. בפעם אחרת דרשה לארוז ארבע מנות חמות – כי תמר רוצה לפנק חברות.
אורי ממש כעס אז, אבל אשתו גררה אותו למטבח.
– אורי, אל תתחיל מול אורחים, בבקשה! ורד תיעלב, ושוב לא תתקשר חודש.
– שתשתוק שנה! למה אנחנו צריכים להאכיל גם את הבת המבוגרת שלה?
– אוי, נו, בכל מקרה האוכל יישאר. חבל? שתקח.
נועם שתק רק בגלל אימו. אחיו הצעיר, איתן, גם ניסה לא להתערב, למרות שאחרי כל ארוחה משפחתית רטן שהדודה אורזת בתיק יותר ממה ששלושה אורחים אוכלים ביחד.
התקרב יום ההולדת השישים של אימו. נועם החליט לתת לה מתנה באמת מיוחדת – חסך כמה חודשים.
בחנות התכשיטים בחר עגילי זהב עם אבן בהירה עדינה. איתן ראה תמונה בטלפון והתלהב: מצא בקטלוג תליון מאותה סדרה.
בעוד היא באצבעות רועדות ענדה את העגילים, איתן הגיש את התליון. כשראתה שזה סט שלם, אימו ממש התרגשה, חיבקה את הילדים והתחילה לצעוק כרגיל שהם בזבזו יותר מדי.
– תראה לי, – ורד חטפה בלי בושה את הקופסאות. היא בחנה ארוכות את החותמת, גירדה בציפורן את הסגר. – בטח שילמתם הון? האבנים האלה לא סתם זכוכית?
– זה זהב, כתוב על התווית, – קטע נועם. – העיקר שאימא אוהבת.
הדודה העבירה מבט לאחותה, ואז פנתה לאחיין בחיוך קל:
– אז נועם. בעוד שלושה חודשים יש לי יובל. אני מצפה לאותו סט. רק שהאבנים תהיינה ירוקות, איזו אמרלד! יתאימו לעיניים שלי.
דממה השתררה סביב השולחן. נועם חשב בהתחלה שזו בדיחה גרועה, אבל הדודה סובבה בידיה קופסה של מישהו אחר ברצינות גמורה.
– מאיפה לעזאזל שאני אקנה לך זהב? – שאל ישירות.
– איך “מאיפה”? – ורד הרימה גבה בתמיהה. – אני אחות של אימא שלך! גם לי מגיעות מתנות יקרות.
נועם הרהר בראשו על ימי ההולדת שלו כילד. מהדודה הוא קיבל בדרך כלל גרביים, ספל, או חבילת ביסקוויטים.
ליום ההולדת שמונה-עשרה היא בכלל באה עם כרטיס ברכה ריק, ואז ביקשה שיסיע אותה לקצה השני של העיר – הבנזין עלה יותר מה”ברכה” שלה. אבל עכשיו היא דיברה בביטחון כאילו מימנה לו את הלימודים.
– את לא אימא שלי, – אמר נועם בקול שטוח. – מתנות לך שיבחרו הקרובים שלך.
– לתמר עכשיו קשה, – מיד נמצאה הדודה. – אני לא אדרוש ממנה זהב. אבל אתה בחור עם כסף, יכול לחלוק כבוד למבוגרים.
אימו ניסתה להחליק את העניינים, למרות שנראה על פניה כמה מביך לה:
– ורד, מספיק עם הבדיחות. בואי נזמין תה, מביאים עוגה.
– איזה בדיחות, יעל? לאמא זהב, לדודה לא מגיע? אני מצפה לסט ליום הולדת! גם איתן שיתחלק, אם אתם פה כאלה עשירים.
איתן הניח את המזלג ונאנח:
– מה פתאום שאנחנו נממן את הגחמות שלך?
– כי קרובי משפחה צריכים להתייחס לכולם באותה מידה! ליעל גם עגילים וגם תליון! טוב, אם אתם לא רוצים לתת, אני אקח את התליון! יעל, מספיק לך רק העגילים!
ורד הושיטה יד ישירות לצוואר של אימו. אימו נרתעה. נועם התפוצץ – כל הכעס שהצטבר אצלו שנים נשפך החוצה.
– את באמת רצינית מנסה להוריד מאימא את המתנה? – נועם תפס את ידה של הדודה. – את פעם קנית לה משהו יקר יותר ממגבות מטבח?
– אל תתחצף אליי! – נזפה ורד. – ההכנסות שלי אחרות. וחוץ מזה, העיקר הכוונה!
– אבל לספור כסף של אחרים את יודעת מעולה. את באה לכל אירוע בידיים ריקות, ראשונה לתקוע את הפה, ואז סוחבת אוכל בקופסאות.
– ותמיד מתחפרת מאחורי תמר, שגם ככה היא סוסה בוגרת שיכולה לקנות לעצמה ארוחת ערב!
הפנים של הדודה הפכו סגולות. היא דחפה בכיסא ופנתה לאחותה:
– יעל! את שומעת איך השרץ שלך מדבר אליי? תשתיקי אותו! הוא מבייש אותך מול כולם!
אימו הביטה מבולבלת מבנה לאחותו. נועם קפא, מחכה למשפט הרגיל:
– נועם, די, אל תתערב…
אבל אז אבא דיבר.
– נועם צודק, – אמר בגוון רציני. – שתקתי רק בגלל יעל. את באה אלינו לא כמו למשפחה, אלא כמו לקפטריה חינם עם משלוח.
– אה, ככה אתם? קשרתם קשר? – ורד פנתה לאחיין הצעיר. – גם אתה תתחיל לספור כמה נתחים אכלתי?
– אני יכול להזכיר איך סחבת אוכל מיום ההולדת שלי עוד לפני שהאורחים התיישבו, – גיחך איתן. – ואז עוד כעסת שלא נתנו לך עוגה שלמה הביתה.
– כפויי טובה! – צווחה הדודה. – יעל, את מי גידלת? שום כבוד למבוגרים!
היא חטפה בחדות את התיק שלה, שלפה מהשקית את הקופסאות והתחילה לדחוס לתוכן בזעם נקניקים.
– אם אני מפריעה לכם, לפחות לתמר אקח אוכל! היא לא קשורה!
נועם ניגש בשלווה, יירט את הקופסה ושפך את הנקניק חזרה לצלחת.
– היום יובל של אימא, לא נקודת חלוקת סיוע. שום דבר מכאן לא יוצא.
– תחזיר, מפגר! – צרחה ורד. – השפלתם אותי, מנעתם ממני מתנה, ועכשיו גם מרעיבים אותי? תחזיר את הבשר, הוא הופרש לתמר!
האורחים ישבו קפואים, מישהו אפילו חנק מצחוק. נועם הביט באימא – פחד שהיא תפרוץ בבכי.
אבל אימו פתחה לאט את הסגר על הצוואר, הכניסה את התליון לקופסת הקטיפה, והרימה עיניים לאחותה.
– את יודעת, ורד… נמאס לי. נמאס לי בכל חג לחשב כמה אוכל הספקת לדחוף לכיסים.
– נמאס לי לנזוף בבעלי ובילדים שהם יספגו את הטירוף שלך, רק שלא נריב. נועם צודק! לקחת את הטוב לב שלנו כחולשה.
הדודה נדהמה. כזה התנגדות מאחותה המתפשרת תמיד היא לא ציפתה.
– את… את בצד שלהם? אני האחות שלך!
– הם לא זרים לי, ורד. זה בעלי והילדים שלי! תארזי את הדברים שלך ולכי.
– אז תנו חם לילדה! – בקול חלש יותר, אבל עדיין בזעם.
אבא שלח בשקט את הטלפון, הזמין מונית, ואז דחף לעברה שקית עם המפיות.
– קחי את התיק שלך ואת הזבל הזה בחזרה. השאר יישאר על השולחן.
– הרגל שלי לא תדרוך יותר בבית שלכם! קמצנים! – ירקה הדודה, חטפה את חפציה.
דלת המסעדה נטרקה ברעש. אימו הביטה עוד כמה שניות לעבר היציאה, נשמה עמוק.
– אימא, סליחה, – לחש נועם, התיישב לידה. – לא רציתי להרוס לך את החג. אבל, אללה, זה פשוט התפוצץ לי.
– לא הרסת כלום, בני, – היא חייכה חלושות וליטפה את ידו. – אני הייתי נאיבית, הייתי צריכה להעמיד אותה במקום מזמן.
…כעבור כמה ימים הדודה הופיעה, כאילו כלום. נועם ישב במטבח כשהטלפון של אימו צלצל, ומהרמקול בקע קול רם:
– יעל, היי. נשאר לכם אוכל אחרי היובל?
אימו עצמה עיניים, נשמה, אבל הפעם הקול שלה אפילו לא רעד.
– ורד, גם אם נשאר – לך אני לא אתן. תבואי לבקר רק כשתלמדי לכבד מארחים, לא להתייחס לבית שלנו כמו מסעדה חינם.
ליום ההולדת של הדודה נועם פשוט שלח בבוקר הודעת ווטסאפ. זהב, כמובן, אף אחד לא שלח.
ורד חיכתה עוד הרבה שיזמינו אותה לאירוע משפחתי נוסף, אבל אימו פשוט מחקה אותה מרשימת האורחים. וכנראה שלטווח ארוך.
מה אתם חושבים, האם המשפחה צדקה? כתבו בתגובות, תנו לייק!
