נו, למה לך זה, אמא?.. מאז שחזרתי מאיטליה, אני רק שומעת את המשפט הזה.

Life Lessons

אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, אבל זה פשוט לא יוצא לי מהראש. מהרגע שחזרתי מארצות הברית, אני שומעת רק את המשפט הזה: “למה את צריכה את זה, אמא?” הוא רודף אותי במסדרון, נשמע בבוקר עם הקפה, מסתובב באוויר כשאנחנו יושבות יחד בסלון.

בהתחלה לא שמתי לב. חשבתי שהיא סתם דואגת, אולי חושבת שאני עייפה מהדרך הארוכה. אבל עם הזמן הבנתי: מאחורי המילים האלה לא מסתתרת דאגה. משהו אחר היה שם – תחושה מוזרה ושקטה שהחיים שלי כבר נגמרו, ועכשיו אני אמורה פשוט להתקיים ברקע של האושר המשפחתי שלהם.

עבדתי עשרים שנה בארצות הברית. עשרים שנה של זרות, של טיפול בזקנים אמריקאים, של משמרות לילה, של שפה זרה וגעגועים הביתה. חזרתי רק לעיתים רחוקות. ככה התגלגלו החיים. התאלמנתי מוקדם, לא יכולתי לגדל ילדה על משכורת זעירה במושב, אז החלטתי לצאת. שם, באמריקה, אחרי כמה שנים, פגשתי אדם טוב, דניאל. גרנו יחד שנים רבות בהרמוניה ובכבוד. אין בי שום בושה בזה, למרות שרעשו עליי במושב. לכל אחד יש את הגורל שלו. כשאיבדתי את דניאל, הבית עבר לקרובי משפחתו, והרגשתי שהמשימה שלי שם נגמרה. הגיע הזמן לחזור הביתה.

בשנים האלה חסכתי מספיק כדי לבנות בית גדול ויפה כאן, בישראל. עזרתי לבת שלי נועה, לחתן שלי יוסי, לנכדים. קניתי להם מכוניות, ולנכדה הבכורה מיה – דירה נפרדת בעיר, כי היא עומדת להתחתן. אף פעם לא ספרתי כמה אלפי דולרים העברתי בשנים האלה. אם הם היו צריכים משהו – לימודים, שיפוץ, רהיטים חדשים או חופשה – אפילו לא שאלתי “למה אתם צריכים את זה?” רצו – קנו. חלמו – עזרתי. הייתי מאושרת שאני יכולה לעשות את זה, שהיחס שלי הופך לנוחות שלהם.

עכשיו אני בת שישים ושבע. אבל בכנות, אני מרגישה הרבה יותר צעירה. באמריקה התרגלתי שנשים בגילי הולכות לבתי קפה, קונות צעיפים צבעוניים, מסתפרות ונוסעות. אני אוהבת להתלבש יפה, אוהבת תנועה, אוהבת את החיים. אני בכלל לא חושבת שבגיל שלי צריך רק לשבת מול הטלוויזיה, לסרוג גרביים ולחכות שהיום יעבור.

הכל התחיל בבוקר מאי שטוף שמש. ישבנו על המרפסת של הבית החדש שלי. נועה שתתה קפה, ואני הסתכלתי מעבר לגדר על הכביש. מסביב פרחו עצי דובדבן, האוויר היה כל כך צח שרציתי לנשום עמוק.

“נועה,” אמרתי והנחתי את הספל על השולחן. “חשבתי… אני רוצה להירשם לקורס נהיגה.”

הבת שלי כמעט נחנקה מהקפה. היא הניחה את הספל, ניגבה את הפה והביטה בי כאילו ביקשתי לטוס לחלל.

“מה הקשר, אמא? איזה קורס?”

“רגיל, להוציא רישיון. אני רוצה ללמוד לנהוג. חסכתי קצת דולרים במיוחד בשבילי. לא בשביל הילדים, לא ליום שחור, אלא בשביל החיים שלי. אני רוצה לקנות רכב קטן, אוטומט, כדי שאני אוכל לנסוע לעיר או למרכז האזורי כשצריך. אנחנו גרים במושב, אוטובוסים באים שלוש פעמים ביום. ולעולם לא אהבתי להיות תלויה באף אחד.”

נועה צחקה בקול רם ומעליב.

“למה את צריכה את זה, אמא? בגיל שלך כבר מכוניות? חשבת על התגובות שלך? על תמרורים? יתנו לך צפירות בצומת הראשון! למה לך טרחה ולחץ מיותרים? אם את צריכה איפשהו – תגידי ליוסי, אנחנו יביאו אותך. או תקראי מונית. אל תמציאי שטויות, תשבי בשקט.”

הצחוק שלה היה כל כך בטוח, והמילים כל כך נחרצות, שמשהו בפנים התכווץ. נזכרתי איך באמריקה נשים מעל שבעים נוהגות בשלווה במכוניות הקטנות שלהן וחונות ברחובות צרים. אבל לא רציתי להתווכח.

“טוב, אולי את צודקת…” אמרתי בשקט.

וויתרתי. הסתרתי את החלומות שלי עמוק במגירה, הרגעתי את עצמי שהיא פשוט דואגת לבטיחות שלי.

עבר חודש. הגיעה אליי השכנה דינה. אנחנו באותו גיל, גדלנו יחד. דינה אף פעם לא הייתה בחו”ל – כל החיים עבדה בבית הספר המקומי. אבל הילדים שלה גדלו להיות אנשים טובים, והשנה הם נתנו לה כסף לחופשה וטיפול.

“שרה!” היא צייצה מהפתח, העיניים שלה פשוט זרחו מאושר. “הילדים קנו לי חבילה בחמי טבריה! לשבועיים! יש שם סנטוריום ממש יפה, אשתה מים מינרליים, אעשה טיפולים, אטפל בגב. בואי איתי! ביחד יותר כיף. יש לך כסף, תקני לך חבילה במקום. נטייל, ננשום אוויר.”

משהו בפנים שלי קפץ מציפייה. סוף סוף חופשה! לא עבודה, לא ניקיון, אלא חופשה אמיתית בעיר מרפא ישראלית.

“אוי דינה, איזה רעיון!” שמחתי. “יש לי כסף משלי. אני אתייעץ עם נועה, אורזת תיק – ונוסעות!”

בערב, כשהיא הביאה לי חלב טרי, שיתפתי אותה בתוכניות.

“נועה, דינה מזמינה אותי לחמי טבריה. לשבועיים בסנטוריום. אני החלטתי לנסוע, לטפל קצת בבריאות, לטייל.”

הבת שלי נאנחה, הניחה את בקבוק החלב על השולחן והניחה ידיים על המותניים. על הפנים שלה שוב אותו מבט מוכר של אי-נחת.

“למה את צריכה את זה, אמא? מה יש לך לראות שם בחמי טבריה? מים רגילים, מלא אנשים, מבנים ישנים. רק מבזבזת כסף. עדיף שתשבי בבית, נביא לך את הנכדים בסופ”ש, אוויר צח. ויוסי אמר שצריך לחדש את הגג במוסך, חשבנו לשאול ממך קצת, ואת מתכננת חופשות…”

הסתכלתי עליה ולא ידעתי מה לומר. דינה, שסופרת כל אגורה מקצבת הזקנה, נוסעת כי הילדים שלה בירכו אותה ושמחו. ואני, שסיפקתי לכל המשפחה בית ומכוניות, צריכה לשבת בבית ולטפל בנכדים כי הכסף שלי שוב דרוש לגג של מישהו אחר.

אבל לא רציתי לריב. אני אמא. רגילה לוותר.

“בסדר, נועה. אל תצרחי. אחשוב על זה,” השתקתי שוב, ולמחרת המצאתי לדינה סיפור על כאבי ברכיים ושאני לא נוסעת.

אבל מה שהכי כאב לי היה סיפור אחר. זה היה הטיפה האחרונה שהציפה את גביע הסבלנות שלי.

כעבור שבוע נסענו עם נועה לשוק הגדול בעיר הגדולה. היא הייתה צריכה לקנות דברים לילדים לבית הספר, ואני פשוט באתי בחברה. מזג אוויר נפלא, המון אנשים, צבעים חיים.

ואז, במעבר הטקסטיל, עצרתי כמו שקועה.

בחלון של חנות אחת הייתה תלויה שמלה רקומה ומדהימה. בד פשתן לבן ואיכותי, ועליו רקימה עשירה וצפופה. החוטים נצצו בשמש בגווני בורדו עמוק, ורוד עדין וזהב. זו לא הייתה סתם בגד – זו הייתה יצירת אומנות. הלב שלי עצר מהנשימה.

“נועה, תראי איזו שמלה…” לחשתי.

“נו, שמלה כמו שמלה,” היא אמרה באדישות והביטה בטלפון. “בואי נמשיך, עוד צריך להספיק את חנות הנעליים.”

“לא, חכי. אני רוצה למדוד.”

נכנסתי לחנות. המוכרת, אישה נחמדה, הורידה את השמלה מהבובה והגישה לי. כשלבשתי וניגשתי למראה הגדולה, נעתקה נשימתי. היא ישבה מושלם, כאילו תפרו אותה עליי. הפנים שלי מיד התבהרו, העיניים נצצו. בשמלה הזאת הרגשתי שוב את שרה הצעירה והיפה שהייתי פעם.

“כמה היא עולה?” שאלתי את המוכרת, כבר ידעתי שאני לא רוצה להוריד אותה.

“אלף שמונה מאות שקל, גברת. עבודת יד, חוטים ובד איכותיים.”

אלף שמונה מאות שקל. ברגע זה זה היה סכום סביר לגמרי בשבילי, עם החסכונות שלי מארצות הברית. פתחתי את התיק והוצאתי ארנק.

בדיוק אז נועה הציצה לתא המדידה. כשראתה את המחיר על התגית, היא כמעט צווחה. תפסה אותי במרפק ולחשה לי באוזן:

“מה את עושה, אמא?! זה יקר נורא! אלף שמונה מאות על שמלה? לאן תלבשי אותה – לדיסקוטק? בואי מפה, אראה לך בשורה אחרת שמלות זולות יותר, שם יש בארבע מאות שקל כאלה, סיניות על מכונה, לא פחות טובות!”

היא ממש משכה אותי החוצה. המוכרת נאנחה בעצב ולקחה את השמלה, ואני הרגשתי כל כך נבוכה ומרה שהדמעות עלו בעיניים.

נועה הובילה אותי לשורה אחרת, סיפרה בהתלהבות על חיסכון ומחירי החשמל. שם באמת היו שמלות. המון שמלות. אבל הן לא היו זהות. הן היו סינתטיות, חסרות נשמה. הסתכלתי עליהן והבנתי: אני לא רוצה שמלה זולה. לא רוצה לקנות בגד רק כי מישהו חושב שאני לא צריכה להוציא על עצמי כסף. אני בת שישים ושבע, ויש לי זכות לבגד שאני אוהבת!

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן משכתי את המרפק מהיד שלה ואמרתי בתקיפות:

“לא, נועה. אני לא אקנה את השמלות הזולות. אני אקנה את השמלה הראשונה ההיא.”

נועה עצרה, הפנים שלה נמתחו בהפתעה ואז התמלאו טינה.

“אז תדעי מה, אמא? עשי מה שאת רוצה! תבזבזי כסף לרוח, אם אין לך מה לעשות איתו!” – היא הסתובבה בחדות והלכה לכיוון תחנת האוטובוס.

נסענו הביתה בשתיקה. נועה הפנתה את הגב לחלון והתעלמה ממני באופן מופגן. כמה ימים היא כמעט לא דיברה אליי, לא נכנסה לתה, העבירה דברים דרך יוסי. וכל זה בגלל השמלה ההיא. בגלל אלף שמונה מאות שקל שרציתי להוציא על עצמי.

ואז, כשישבתי לבד בבית הגדול והשקט שלי, חשמל פגע בי. הסתכלתי על הקירות, על הרהיטים היקרים שעזרתי לקנות לילדים, נזכרתי במכוניות שלהם, בדירה של מיה.

בעשרים שנה שלחתי למשפחה שלי כל כך הרבה כסף שמפחד לספור. מאות אלפי דולרים. ובכל השנים האלה אף פעם לא אמרתי להם:

“למה אתם צריכים מכונית חדשה אם הישנה עוד נוסעת?”

“למה לכם שיפוץ יוקרתי אם הקירות ישרים?”

“למה למיה דירה עכשיו, שתגור עם ההורים או תשכיר?”

“למה לכם עוד קנייה, לאן תתקעו את הדברים האלה?”

מעולם לא אמרתי! כי אלה היו החלומות שלהם. החיים שלהם. רציתי שירגישו מאושרים, מצליחים, מודרניים. את בריאותי נתתי באמריקה כדי שהם לא יחסרו פה כלום.

אז למה עכשיו, כשחזרתי, אומרים לי מה מקומי? למה מסבירים לי איך לחיות על הכסף הקשה שלי? למה הנסיון שלי לקנות שמלה רקומה או לנסוע לחמי טבריה נתפס כפשע נגד תקציב המשפחה?

הבנתי: הם פשוט התרגלו שאני – כספומט אינסופי. מקור מימון שאין לו זכות לרצונות משלו, לדחפים משלו, לחיים משלו. בעיניהם הפכתי ל”סבתא” שאמורה לחיות בשקט, לחסוך כל אגורה ולתת הכל עד הפרוטה האחרונה לילדים.

באותו ערב קמתי, התלבשתי, עליתי על מונית שירות וחזרתי לאותה חנות בעיר. השמלה עדיין הייתה תלויה שם, כאילו חיכתה לי. הוצאתי את הכסף, קניתי אותה וחזרתי הביתה.

בחדר השינה שלי ניגשתי למראה, לבשתי בזהירות את השמלה המדהימה. היא הריחה מבד חדש. פרשתי את השרוולים הרקומים, הבטתי בעצמי – ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן חייכתי לעצמי חיוך רחב ואמיתי. אני יפה. אני חזקה. אני חיה!

למחרת בבוקר לא שאלתי איש רשות או עצה. פשוט נסעתי לתחנה המרכזית, נכנסתי לסוכנות נסיעות והזמנתי לעצמי חופשה נפלאה בחמי טבריה – בסנטוריום טוב, עם חדר משופר.

כשנועה שמעה על זה מהשכנה, היא שוב רצה אליי עם אותו מבט.

“אמא, את באמת נוסעת? למה את צריכה…”

“כי אלה החיים שלי, נועה,” קטעתי אותה בשלווה, אפילו לא נתתי לה לסיים את המשפט. “ואני סוף סוף רוצה לחיות אותם כמו שאני רוצה.”

הבת שלי השתתקה, לא ידעה מה לענות להתנגדות הבלתי צפויה הזאת.

עכשיו אני אורזת מזוודות לחמי טבריה. אני יודעת שאנוח שם נהדר, אטייל בפארק בשמלה החדשה שלי ואשתה מים מרפא. וכשאחזור, הדבר הראשון שאעשה – זה בהחלט להירשם לקורס נהיגה. ואקנה לעצמי את המכונית הקטנה שחלמתי עליה.

כי בימים האלה הבנתי דבר אחד מאוד חשוב ויסודי. ילדים יכולים לאהוב אותנו בכנות. יכולים לדאוג לנו. אבל הם לא צריכים לחיות את החיים שלנו במקומנו ולהחליט מתי הגיע הזמן שלנו ל”פנסיה” מהחלומות שלנו. אם אדם עבד קשה כל החיים, ומנע מעצמו דברים רבים, תמך באחרים וסחב את המשפחה על כתפיו, יש לו זכות מלאה ומוחלטת סוף סוף להגשים את הרצונות שלו. ואף אחד, אתם שומעים – אף אחד – לא צריך להצטדק על זה שהוא פשוט רוצה לחיות.

עכשיו, כשאני רואה לפעמים בעיניים של נועה או יוסי שאלה אילמת, או שוב שומעת את המשפט המוכר: “למה את צריכה את זה, אמא?” – אני כבר לא שותקת ומסתירה עיניים. אני רק מחייכת מסתורית, מזקפת כתפיים ואומרת:

“כי אני רוצה. ומגיע לי.”

במיוחד לישראלים היום.

תמונה להמחשה.

Rate article
Add a comment

one × 3 =