הילדות המאושרת של קולן הסתיימה כשהיה בן חמש, באותו יום שבו הוריו לא באו לאסוף אותו מהגן. כל הילדים נעלמו, והוא ניגן על שולחן ושרטט את עצמו, את אמא, ואת אבא. המחנכת הביט בו בעיניים רכות ולשכה חיבוק, מנקה לו את הלחיים במרקחת של דמעה. פתאום היא התקרבה אליו, אחזה בו בשרוול, לחצה חזק אל חיקה וקראה:
אל תחשוש, קולני, מה שיקרה עליך להיות חזק. הבנת אותי, חמודי?
אני רוצה שמאלי לחכך.
קרובאליה תבוא דודה ודוד, תלך איתם, קולני. שם יהיו עוד הרבה ילדים, רק אל תבכה.
פניה נרטבו ברטוב, והיא חיבקה אותו עד שנכנסו יחד למכונית. כששאל: מתי יישאירו אותי לאמא?, קיבלו תשובה שהורים רחוקים, אולי במרחק של שבעתים קילומטרים, והיום לא יוכלו לבוא. קיבלו אותו לחדר משותף בבית החיקוי, יחד עם בחורים אחרים במידות דומות. אך ההורים לא חזרו גם ביום שלאחר מכן, ולא במחרת. הילד בכה בלילות, חום הגוף עלה עד שהגיע לחום של חום קיץ בתל אביב.
לאחר שהחלמה, הגיעה אליו דודה במעיל לבן ועיינה בו ברצינות. היא סיפרה: הורים שלך נחשבו לשמיים, גבוהים כל כך שהם לא יכולים לרדת. הם רואים אותך תמיד, מתבוננים בך, ולכן עליך לשמור על בריאותך ולא להדאיב אותם. קולן הסתכל לשמיים ולא ראה דבר חוץ מציפורים ועננים, ולכן לא האמין.
הוא חפר בחצר, מצא קפיצה בין שיחי קקטוסים, חיבר חוטי גדר ברזל. רק חצי הצליח לחדור, אז החל לבור בתחתית האדמה הרכה, מלאה בחול וגרגרי חרס. כשהרחיב את המרווח בין הקורות, נפל דרכו פתח. הוא נצלח דרכו והופיע בחוץ, רץ כמו רוח מנופפת מהמקלט המשוגע שהאחרים כינו המחסה. הוא לא ידע לאן, והלך בתוהו ובוהו עד שהבין שכל בית נראה אותו הדבר.
בפינה של רחוב שקט ראו אישה במעטפה של נקודות, שיער בוהק במעלה הראש, לבושה בשמלה משובצת בדומות לשמלה של אמא. הוא קרא:
אמא!
היא לא שמעה, לא הפנתה מבטה. הוא תפס אותה בזרועותיו והצמד אליה בחוזקה. היא ישבה ברגליה, הסתכלנה עליו בקפידה: זה לא האמא שלי, לחש קולן.
נעמי, בת עשרים, הייתה מאוהבת באורן, והיו זוג מושלם שנפגש בטיול קיץ בטיילת של חוף הים. הוא הזמין אותה לריקוד איטי, והם חיברו שיחה קלה שזזה את הלב. שלושה חודשים אחרי הם נישאו, חיו כזוג שלם עד שלוש שנים, כאשר נעמי גילתה שאינה יכולה ללדת. אורן לא קיבל זאת, והם עברו טיפולים רבים במרפאות ובקיבוצים ברפואה משלימה. לבסוף קיבלו שהם לא יהיו להורים, ויום אחד אורן הציע לקחת ילדה מבית יתומות.
נעמי, שהייתה אוהבת את אורן עד קצה הנשמה, הציעה לו גרוש. הם חיו עדיין בגיל של שלושים, עוד צעירים. אורן רצה לשוב אל אישה שתשמח אותו. נעמי, שלא רצתה לו להיפרד, דיברה איתו לא במילה, אלא בתשובה של נשמה. היא סיפרה לו שהלב שלה עוד שוכב באורן. הוא סירב לשמוע. בלילה הבא היא לא חזרה הביתה, חזרה רק בבוקר עם ריח של יין וקולה של גבר. כשאורן שאל מה קורה, היא רק אמרה: יש לי אהוב. אורן הסכים לגירוש.
קולן קרא לנעמי, שכבר שני חודשים לא הייתה נשואה, היא הרגישה עצובה, מתגעגעת לאורן. פתאום ילד זר קרא לה אמא ולבו קפץ כמו פיצוץ. היא חיבקה אותו ברוך ושאלה:
מה קורה, חמודי? אתה אבוד?
קולן בכה ואמר:
אני מחפש את אמא ואבא. אמרו לי שהם בשמיים, אבל אני לא מאמין.
בוא נלך, אני גרה קרוב, נזין אותך בעוגיות חמות, רוצה? הציעה היא, ותפסה אותו ביד. בבית, הוא אכל את העוגיות ששמע ריח של תה עם עלי חמוציות. הוא סיפר לנעמי על מה שעבר עליו: ילדים גדולים לקחו ממנו מתוק ונתנו לו מכות עד שחזהו דם.
נעמי הרגישה רחמים קשים על הילד ושאלה:
רוצה? קולני, אני אקח אותך איתי, נגרום לחיים שלנו להיות משותפים. כשאתה תגדל תבין, וביום מהיר תיפגש עם הוריך, אבל זה לא יהיה היום.
קולן הסכים. נעמי התקשרה לבית החילוץ, דיווחה על מציאת הילד, והביאה אותו למרחבי היום יום של הגן. היא דיברה עם העובדים כדי שישגיחו יותר על הילדים, וביקרה אותו כל יום. היא לא יכלה לאמץ אותו היא עובדת במשרד, גרה בדירה, ואין לה בעל. לא תוכל למצוא מישהו שייתן לה ילד לאדם חד פעמי. היא חשבה על נישואין מזויפים עם עמית לעבודה, סטפן, שעזב זה עתה את נישואיו והיה ידוע בלהיות רומנטיקן, אך טוב במקצועו. הוא ייתן לה פתק מהעבודה.
סטפן קיבל את ההצעה באינוחות, והסכים בתנאי של תשלום. נעמי אהבה את אורן, לא יכלתה לדמיין שום גבר אחר. באותו ערב, כשחזרה אל ביתו של קולן, ראו חן של כחול תחת העין קבלו אותו הקשיים מהחניכים הגדולים יותר. המחנכים, במקום לעזור, סיפרו לנעמי על השיחה שלהם. היא הבינה שהעניין לא ילך בקלות.
היום הבא נעמי קיבלה הצעה מסטפן. שבת, היא לבשה שמלה אדומה, הציתה נרות והכינה ארוחת ערב, מרגישה מרושעת וצלולה, אך קיבלה על עצמה להציל את קולן. פעמון הדלת צלצל, היא הלכה לדלת, ולפלא רב, על המדרכה עמדה האקסבעלה, אורן.
נינה, רציתי לדבר איתך, הוא אמר. כל הזמן צופה בך, לא ראה אף אחד אחר נכנס לביתך.
באותו הרגע נפתח המעלית ויצא סטפן עם זר פרחים ובקבוק שמפניה.
נינה, אז זה אני אמר אורן, שחייך באדום, כיווצי ידיו. הוא פנה, רץ במדרגות, קפץ על קורקינט ונסע ברכבת קלה.
נעמי חזרה בוכה, שלחה את סטפן הביתה, לבה נקרע על גורל קולן.
שנתיים חלפו. קולן ניצב בגאווה על קו ההרצה של כיתה א׳, לבוש במדים מסודרים, חזה לבן ופרח ענק למורה. הוריו והאחות הקטנה, מרינקה, שהייתה מצחיקה וכתדה בין ידיו של אבא, לבשו שמלת נקודה של נעמי. הם היו נעמי, אורן, וילד מאומץ נוסף.
סטפן לא היה מרושע במילה. הוא פגש את אורן והסביר את המצב. למחרת אורן הגיע לעבודה של נעמי, גרר אותה לזוגיות, רשם אותה במזוזה כדי לשוב לקח את קולן. מאז הם ממשיכים לבקר בבית החילוץ, מביאים מתנות לילדים, לוקחים את מרינקה מיד כשנפגשת.
אמא, אבא, מבטיח שאלמד טוב, אמר קולן בחשש, מביט לשמיים. אל תכעסו עלי על כך שהיום יש לי הורים אחרים. אני אוהב אותם, הם זמניים עד שאפגש שוב עםכם. הוא ידע שהוריו נפל במפולת רכב, קברם היה בפולקונטר של ירושלים. בכל יום ראשון הוא הלך לשיעורי שבת בבית הכנסת, והבין מהו שמיים.
היא נעמי בתחילה דחתה להבין את בעלה, אבל גורל אחר הפנה אותה לשנית נישואין עם אורן, ובסוף כולם מצאו שמחה.
© Adapted.
