החיים המוקדמים של קובי הסתיימו כשהיה בן חמש. באותו יום, כאשר ההורים שלו לא הגיעו לאסוף אותו מהגן, כל הילדים האחרים כבר נפרדו, והוא נשאר לבד לשבת ליד השולחן ולצייר את עצמו, את האמא ואת האבא. המטפלת הציצה אליו בעדינות ובכל זמן שהיא מנקה את לחיו עם מגבת רטובה, עד שלבסוף היא חיבקה אותו חזק, אחזתה אותו בזרועותיה ואמרה:
לא משנה מה יקרה, אל תפחד, קובינה. צריך להיות חזק מעתה והלאה. הבנת אותי? הבנת, ילד?
אני רוצה לאמא, הוא פקפק בקולו.
אחות שלך וייתום יגיעו עוד מעט. תלך איתם, קובינה. שם יהיו הרבה ילדים אחרים, רק אל תבכה.
היא נגעה בפנים הרטובות שלה וקיבלה אותו בחיבוק חם. אחרי כן היא ארעה אותו ידו והובילה אותו לרכב. כששאלו: מתי תחזירו אותו לאמא?, נמסר לו שההורים רחוקים היום ולא יוכלו לבוא. קובי הוצב בחדר משותף עם נערים דומים לו. אך ההורים לא הגיעו גם למחרת וגם אחרי יומיים. הוא היה עצוב מאוד ובכה בלילות, עד שהחום עלה בגופו.
רק לאחר שהחל להתאושש, באה אחות לבושה במעיל לבן ולקחה אותו לשיחה רצינית. היא סיפרה לו שההורים שלו נמצאים כעת בשמים, שאינם יכולים לרדת למטה, אבל הם תמיד צופים בו, יודעים על כל מעשיו ולכן עליו להתנהג היטב ולא לחלות, כדי שלא יעצבו.
קובי לא האמין. הוא הביט לשמיים ולא ראה שם אלא ציפורים ועננים. הוא החל לחפוש אחר דרכו לשמיים.
במהלך השוטטותיו במגרש, מצא קובייה קטנה מאחורי שיח. סביב החור היו קורות ברזל של גדר, והוא הצליח להיכנס רק חצי. כך החל לחפור בעדינות, האדמה הייתה רכה ועם מעט חול. הוא המשיך לחפור עד שהמרווח בין הקורות הפך מספיק רחב, ויצר קרקע קטנה.
קובי חנע את עצמו דרכה ויצא החוצה. הוא רץ מהר ככל שהקצב אפשר, משארית המפלט שהקרא לו “הבית”, שנקרא כך על ידי הילדים האחרים. אך הוא לא ידע היכן הוא נמצא, והסתובב חפות באיבוד. כל בתים נראו אותו דבר.
פתאום נודע לו אדם שעומד על המדרכה. היא לבשה שמלה מנוקדת באדמה, עם קשתות לבנות ושערה המוקפץ במגן קצרים בדיוק כמו ההורה שלו. קובי קרא אליה:
אמא!
היא לא שמעה ולא הסתובבה. קובי תפס בה באחיזה חזקת, והיא התכופפה ונשקלה בחשד. היא הסתכלה עליו ולא היה זה אם האמא שלו.
במקביל, נינה, בת של עשרים וקצת, התאהבה בוויטלי, והקשר ביניהם הפך לזוג מושלם. נפגשו במקרה במגרש ריקוד קיצי; הוא הזמין אותה לריקוד איטי והפכו לשניים בלתי נפרדים. שלושה חודשים אחרי ההכרות הם נישאו, חיו באהבה ובשיתוף פעולה. שלוש שנים אחרי, נינה גילתה שהיא לא יכולה להרות. וויטלי נענה בקושי, ונינה המשיכה לבקר מרפאות וספא לחיפוש פתרון. לבסוף קיבלו את העובדה שאין להם ילד. וויטלי הציע לה לאמץ ילד מהבית לשיבוטים.
אך נינה, שהייתה כל כך קשורה לוויטלי, ביקשה ממנו להתגרש. שניהם היו בגיל של שלושים, עדיין צעירים. וויטלי לא קיבל את הפרידה וקיבל החלטה שלא לעזוב. נינה הכינה תכנית מתוחכמת: היא הודיעה לוויטלי שאינה אוהבת אותו יותר וכי יש לה אהבה חדשה. וויטלי לא האמין. הלילה הבא היא לא חזרה הביתה, ובבוקר חזרה עם ריח של יין ובושם גבר. כשוויטלי שאל מה קורה, היא חיזקה שהקיימת קשר חיצוני וודאי היא מתכוונת להתגרש.
בזמן שהקשר של נינה וקובי נמשך, קובי קרא לה “אמא”. היא הייתה בריבוע של שני חודשים מהפרידה, מרגישה ריקה וקידתה את בעלה לשאלות רבות. אך כאשר קובי קרא אליה במילים “אמא”, לבה של נינה קפץ בחום. היא חיבקה אותו ברכות ושאלת:
מה קרה, יקירי? אתה אבדת את דרכך?
אני מחפש את האבא והאמא. אמרו לי שהם בשמיים, אך אינני מאמין הוא בכה.
בואי, אני גרה קרוב. אוכל לתת לך קוביות מתוקים, רוצה? היא קיבלה אותו בידה והולכה איתו.
בבית, קובי נרקח בחיוך על קוביות שהקנתה לו, תוך כדי שהוא שותה תה פירות חבצלת. הוא סיפר לה על מה שקרה, כי הילדים הגדולים גונבו ממנו ממתקים וקראו לו בכינויים קשים. נינה ראתה בעיניו צער והציעה:
רוצה, קובינה? אשא אותך איתי הביתה, ונגדל יחד. כשאתה תגדל, תבין יותר ותפגוש את ההורים שלך רק לא עכשיו.
קובי קיבל בחיוך.
נינה חירפה בטלפון לבית היתום והודיעה על מציאת הילד. היא הביאה אותו לבית, שוחחה עם המטפלים כדי לשפר את הפיקוח על הילדים, והחלה לבקר אותו מדי יום. למרות רצונה לאמץ אותו, המצב המשפטי לא אפשר לה לקבל אותו עקב היעדר בן זוג.
היא עברה על מחשבות של נישואין מזויפים עם עמית לעבודה, סטניסלב, שכבר מתגרש וקיבל תפקיד יועץ. הוא אקרא לה, והסכים בתנאי של תשלום. נינה קיבלה הצעה, אך הרגישה מתוסכלת, מכיוון שהיא עדיין אהבה את וויטלי ולא רצתה להיות עם אחר.
ערב אחד, כשחזרה לבקר קובי, ראתה לו חבישה תחת העין סימן שהילדים הבכירים בכיתת היתום הענישו אותו שלא לשרוד. היא הבינה שהקפידה של הפיקוח תביא קושי לילד.
היום הבא, נינה החלה במיזוג עם סטניסלב, הכינה ארוחת ערב לאור נרות, לבשה שמלה אדומה כפי שרצה סטניסלב, והרגישה גועל לב. אבל היא נזכרה במטרה להציל את קובי.
דלת הבית נפתחה בפעמון חזק, והיא הלכה בקושי אל הפתח. לשמו השתאותה, ניצב במרפסת בעלה לשעבר, וויטלי. הוא אמר:
נינה, רציתי לדבר איתך. שמתי לב למהלך שלך כל הזמן ולא ראיתי אף אחד שיבוא לביתך או יצא ממך.
באותו רגע נפתח המעלית ויצא סטניסלב עם זר פרחים וכוס שמפניה.
נינה, הנה אני קרא וויטלי, אדום מהבושה, כיווץ ידיו ולחץ על הלחיים, ובאופן פתאומי רץ לתוך קרון של רכבת החשמל ונעלם.
נינה חזרה בבכי, נפרדה מסטניסלב ושאלת היכן קובי עומד.
שנתיים עברו. קובי מתייצב בגאווה על המסלול של הכיתה, לבוש בחולצה לבנה וחולצה קפדנית, והוא מחזיק זר פרחים ענק למורה שלו. הוריו, אחותו הקטנה מרינה, נינה, וויטלי, וילד אחר שאימצו, עומדים לצידו.
סטניסלב ניסה להסביר לוויטלי את כל המצב, וויטלי חזר אל נינה. הוא רץ אל ביתה והציע לה לחזור לגן הנישואין, כדי שלקובי יהיה בית קבוע. הם המשיכו לבקר את בית היתום, לתרום מתנות ולתת ממתקים לילדים. מרינה, האחות הקטנה, נלקחה מיד לאחר שהיא הגיעה לבית.
קובי, במבטו אל השמיים, לחגוג שלשום:
אמא, אבא, אני מבטיח ללמוד היטב, אל תכעסו עלי שלעתים יש לי הורים אחרים, אני אוהב אותם מאוד, אך הם זמניים עד שאפגוש אתכם.
הוא ידע שההורים שלו איבדו חיים בתאונה, ובזכות הלימודים בבתי ספר שבתוך בית הכנסת הוא למד על השמיים ועל המשמעות שלהם.
נינה, אחרי שהבינה שהיא לא יכולה לשכוח את וויטלי, קיבלה החלטה שנייה להינשא אליו, והחיים נראו מלאים בתשובה ובשמחה. כך, מכל קושי ובלבול, מצאו כולם חיבור אמיתי, אהבה וכבוד הדדי.
הלקח הוא: גם כשחיים מובילים אותנו דרך פניות בלתי צפויות, האמת והכבוד לעצמנו ולאחרים הם המפנה שמוביל אותנו אל האור של השמיים.
